ועד עובדי משרד החוץ מכשכש בכלב

כשקוראים את הדוא"ל שמפיץ ועד עובדי משרד-החוץ לעובדים בימים האחרונים קשה להימנע מהתחושה שמישהו שם התבלבל. מסרים תקיפים שמפיץ הוועד לכלל העובדים מעודד אותם לנקוט בעמדה לעומתית כלפי הממשלה הנבחרת ומדיניותה, ומציג את השגרירים כבני-שיח לדיון פוליטי עם מעצבי המדיניות.

חשבתם שהשגריר הוא איש-ביצוע, שליח הממשלה בעולם למימוש מדיניות-החוץ שלה? על-פי ועד עובדי משרד-החוץ זו תמימות: אליבא דידם, השגריר הוא איש פוליטי בעל השקפה ברורה, האמור להיות שותף בעיצוב המדיניות.

באחד המקרים, שפורסם כבר ב'מידה' הפיצו נציגי הוועד תמלול ראיון עם דיפלומט אמריקני הקורא לדיפלומטים להפגין "אומץ … להודיע לממונים עליך שאתה חושב שהם טועים". בפעם אחרת היה זה ראיון שהעניק לערוץ הכנסת ראובן מרחב, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, בו הבהיר היטב את דעתו אודות האומץ הדיפלומטי ועיצוב מדיניות הממשלה:

הם לא בלדרים, אחרת אפשר היה לשים במקומם קופסאות של אי-מייל ולבטל את כל הנציגויות. הם אנשים חושבים, הם אנשים שיש להם דעות … השגרירים הם לא רק שליחים, הם בני-שיח לדיון פוליטי.

מרחב גם מנדב דוגמא אקטואלית:

אנחנו לא יכולים כל פעם כשמישהו בטהרן אומר מילה לא יפה או אפילו רוצה לעשות לנו דברים איומים, לצעוק שואה. זה לא שואה. אנחנו מדינה חזקה, עומדת ברשות עצמה. אבל את המערכת של הערכים האוניברסליים, ההומניטריים, אנחנו צריכים להשתמש בה יותר טוב.

הבנתם? הפרויקט הכי גדול של מדיניות-החוץ הישראלית בארבע השנים האחרונות – עצירת הגרעין האיראני – יכול להיחשב כאיוולת בעיני שגרירינו בעולם, בלי שאף אחד יראה בזה בעיה.  ישאל השואל: מדוע לא תתפטרו? אם מדיניות הממשלה כל כך חורה לשגריר, יתכבד נא להתפטר מתפקידו ולאפשר למועמד מתאים יותר לייצג את הממשלה הנבחרת. לכאורה מתבקש, הגון ורציונלי.

אלא שבמשרד החוץ שולט כנראה רציונל אחר, כפי שבא לידי ביטוי גם במשפט קצר וקולע אחר של מרחב באותו ראיון:

הממשלות באות, ממשלות הולכות, שירות החוץ עומד.

נדמה שקשה להסביר טוב יותר את הבעיה המהותית של המשילות בישראל: הממשלות באות והולכות, ורק הפקידים נשארים. הדבר נכון במשרד החוץ כמו במשרדים אחרים, משפטים, אוצר, חינוך וכו'. בעזרת הפלא המכונה "קביעות", הפקידים הממשלתיים אוחזים בכיסאותיהם הבכירים במשך עשרות בשנים, במהלכן מתחלפים הממשלה והמדיניות פעמים רבות, בעוד הם נשארים הגורם הקבוע היחיד. כך ביכולתם לטפח מדיניות עקבית ועיקשת לאורך שנים, והם אלו המשפיעים בסופו של יום על הנעשה במדינה יותר מכל השרים הנבחרים, סגניהם ועוזריהם המנוסים.

ועד הבית השתגע

האמור נוגע לכל משרדי הממשלה ותקף לכל עומקה של הביורוקרטיה הישראלית. אך נדמה שבמשרד החוץ התופעה חריגה במימדיה. כך, על-פי הסכמים שנחתמו בין הנהלת המשרד לוועד העובדים שלו, רק 11 מתוך למעלה מ-100 תפקידים דיפלומטיים בכירים מוקצים לטובת "מינויים פוליטיים" הנעשים על ידי השר, וכל היתר מתבצע על-ידי ועדת מינויים המיועדת לעובדי המשרד.

מהם אותם מינויים פוליטיים, שכל כך אוהבים להשמיץ בתקשורת? הם הדרך העיקרית בה יכול שר נבחר להשפיע על הדרג הביצועי שתחתיו. ב-11 משבצות אלו יכול השר למנות את אנשי אמונו, המזדהים עם השקפת עולמו והמסוגלים לעמוד בגאון מול אתגרי העולם הגדול במטרה לממש את מדיניות הממשלה הנבחרת. בכדי שהמינויים הללו לא יובילו למינוי אנשים לא-מקצועיים, גם כאן המועמדים כפופים למנגנון הבקרה והסינון של נציבות שירות המדינה, המוודא כי חברי מרכז המפלגה או החברים של השר מהסיירת לא ימצאו את עצמם נואמים מעל בימת האו"ם.

ומה קורה ביתר המינויים? לשאר התפקידים במשרד מתמנים על ידי ועדות מינויים פנימיות, בהן יושבים נציגי הנהלת המשרד והשר, ואיך לא: נציג ועד העובדים. זאת בשונה מיתר שירות המדינה בהם המינויים נעשים באמצעות מכרזים בפיקוח נציבות שירות המדינה. באופן זה, מהווה משרד החוץ מעין אוטונומיה עצמאית, שאינה כפופה לנציבות שירות המדינה. הדבר עשוי ליצור בעיות בהתנהלות המשרד, כפי שאכן ציין מבקר המדינה בדו"ח שיוחד לכך בשנת 2006:

אופייה המיוחד של עבודת המשרד יצר מבנה ארגוני ומערך משאבי אנוש ייחודיים … אף שבשאר המשרדים נציבות שירות המדינה מנהלת באופן ריכוזי את כל המינויים מדרגה 21 ומעלה, במשרד החוץ היא ויתרה למעשה על מנגנוני הפיקוח והבקרה שלה, והסמכות למנות עובדים למשרות הועברה למשרד … מן הממצאים עולה שבמשך שנים רבות נעשו המינויים שלא לפי אמות מידה, בלי שקיפות ובניגוד לסדרי מינהל תקין.

 מסתבר שעבור שירות-החוץ הישראלי לא רק הממשלות באות והולכות, אלא גם נציבות שירות המדינה ומנגנוני המינויים המקובלים. בועה חוץ-מדינתית זו אפשרה את פתיחת השורות הדיפלומטיות גם לעובדים שאינם עומדים בדרישות מינימום מקצועיות, כפי שחשף רותם סלע ב 'הארץ':

כללים אלה מאפשרים לראשונה באופן רשמי לכל עובדי הסגל … להתמודד על תפקידים מדיניים, בלי קשר להכשרתם. ההסכם מאפשר לכ-200 עובדים מנהליים לעבור לשירות החוץ כאנשי סגל חוץ-מינהלי … מעבר זה לא רק שאינו מצריך השתתפות בקורס הצוערים או תואר אקדמי, אלא אף פוטר את העובד המנהלי מהצורך בתעודת בגרות, ובמקרים מסוימים אף מהשכלה של 12 שנות לימוד.

מהלך זה, שבוצע בימי כהונתה של ציפי לבני כשרת החוץ בעקבות לחצים מאסיביים של הועד, ממחיש את הכוח הגדול שמחזיק בידיו ועד עובדי משרד החוץ.

תזכורת נוספת לכוחו של הועד קיבלו אזרחי המדינה בקיץ של 2010, כאשר עובדי המשרד השביתו את פעילותם למשך למעלה מחודש בדרישה להעלות את שכרם. גם בימים האחרונים החיים במשרד החוץ מתנהלים במנותק מהמתרחש בשאר המערכות. בעוד שעל-פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה יש להימנע ממינוי בכירים במשך תקופת הבחירות, במשרד החוץ לא מתרגשים והודיעו בשבוע שעבר על 19 מינויים חדשים של תפקידים דיפלומטיים בחו"ל.

כשמחברים את כל הנקודות, מתקבלת תמונה מדאיגה: עובדי משרד החוץ המחזיקים בתפיסה מקצועית לעומתית ועצמאית ממדיניות השלטון הנבחר, ומאוגדים בוועד חזק שביכולתו להשבית את שירותי החוץ של ישראל. האם זהו אופיו של השירות הדיפלומטי שישראל זקוקה לו?

נציגי הועד: העניין מקצועי

יעקב ליבנה, מנהל מחלקת אירו-אסיה במשרד החוץ המשמש גם כדובר ועד עובדי המשרד, מצייר תמונה שונה. לדבריו לא רק שקיומו של ועד עובדים במשרד ממשלתי איננה דבר חריג, אלא שהשפעתם על המינויים פחותה מזו המקובלת במשרדים אחרים. הדגש לשיטתו הוא לא על עצמאותם של הדיפלומטים, אלא על מושג אותו הוא מכנה "מקצועיות הדיפלומט", דבר הנרכש רק באמצעות פיתוח קריירה דיפלומטית ארוכת-שנים.

"אל השירות הדיפלומטי מתקבלים במסננת מאוד קשה של קורס הצוערים, אליו מתקבלים רק 20 מתוך כ-2000 שמגישים מועמדות. אחרי זה עוברים קריירה שלמה, בה נבחנות היכולות שלך לשמש דיפלומט וגם נצבר ניסיון משמעותי. וזו עבודה שבה אדם משתפר עם הזמן". לכן, לדברי ליבנה, מתאמצים עובדי המשרד לשמור את המינויים לתפקידים דיפלומטיים לאנשי המשרד, למעט 11 המינויים הפוליטיים המוסכמים. "מינוי חיצוני פוליטי לא עומד בקריטריונים הללו מעצם הגדרתו", הוא אומר. "בנאדם שמגיע לשם בלי הניסיון המתאים פשוט לא יוכל למלא את תפקידו, ואפילו יהיה המוכשר שבאדם".

כעובדי המשרד, סבור ליבנה כי שמירת הרמה המקצועית של הדיפלומטיה איננה תפקידו של השר הממונה אלא של העובדים עצמם. "אחד התפקידים שלנו כעובדים, הוא לשמור על המקצוע של הדיפלומטיה מסיבה פשוטה. אנחנו מחויבים רק לזה כי גדלנו במערכת הזו, ואנחנו רוצים להישאר במערכת הזו. ולכן אין לנו שום השפעות חיצוניות".

עמדה זו הוא היטיב ליבנה לבטא במאמר שפורסם בשבוע שעבר ב'מעריב': "המינויים הפוליטיים הם שריד מהימים שפוליטיקאים הכתיבו לשירות הציבורי מה לחשוב. התקופה הזו עברה מהעולם, ואין לנו שום רצון לשוב אליה".

"פרופסיוקרטיה"

דבריו של ליבנה עושים רושם רב, ויוקרתו המקצועית אכן מעוררת מחשבות על האפשרות ששיקולים חיצוניים מתערבבים בעיצוב מדיניות-החוץ של ישראל. אלא שאז אנו נזכרים בכך שהחלפת הפוליטיקאים ב"אנשי-מקצוע", והפיכת המדיניות הנקבעת באופן דמוקרטיה לכפופה ל"שלטון מומחים", אינם חזון אלא הם חלום-בלהות.

שהרי גם ה"מומחים" של משרד החוץ, בדיוק כמו הפוליטיקאים הלומי-הבחירות, הם בעלי אינטרסים פרטיים וארגוניים, והגבול בין מה שטוב לעובדי המשרד ומה שטוב מבחינה לאומית מיטשטש במהירות בקרב כל ועד חזק. יחליט האזרח המודאג מה עליו לבכר מבין שני סוגי האינטרסים הזרים: זה המוחלף כל ארבע שנים והנהנה (או סובל) משקיפות יחסית וביקורת ציבורית, או זה של פקידים מקצועיים.