הטרגדיה הכורדית: 90% תמכו בעצמאות, אך נכנעו לעירקים ללא קרב

90% מהכורדים תמכו בעצמאות במשאל עם שנערך בחודש שעבר. בתגובה לכך פלש השבוע צבא עירק לכירכוכ, אחת מערי החבל הכורדי. אך כיבוש העיר נעשה ללא קרב: כוחות הצבא הכורדי עזבו את הבירה ללא קרב. מדוע נסוגו הכורדים זמן כה קצר אחרי החלטתם לדרוש עצמאות? זוהי הטרגדיה הכורדית.

זכותו של העם הכורדי למדינת לאום כורדית קיימת ושרירה בדיוק כמו זכותם של עמים אחרים למדינות לאום משלהם. הכורדים מונים כיום כ-30 מיליון נפש, מה שהופך אותם לקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעולם שאין לה מדינה. לפני יותר משלוש שנים הכרזתי מעל בימה מכובדת זו על החובה של העולם לעשות צדק היסטורי עם הכורדים באמצעות תמיכה בחלומם להיות עם חופשי בארצם.

בחודש שעבר נערך משאל עם בחבל הכורדי של עיראק בשאלה האם להכריז על עצמאות.ברקע נשמעו איומים מצד תורכיה, איראן, ממשלת עיראק ובשאר אסד, כמו גם ממדינות אחרות בעולם, כולל ארה"ב ואירופה, המזהירות את הכורדים – ובעיקר את מנהיגם, מסעוד ברזאני – מהכרזה חד צדדית על עצמאות. המדינות השכנות חוששות מגלישת רעיון ההיפרדות גם אל המיעוטים, הכורדים והאחרים, החיים במדינות אלה; ומדינות רחוקות חוששות מעוד מלחמה באזור רווי נפט כמו צפון עיראק, העלולה להתלקח למלחמה רחבה הרבה יותר.

משאל העם הראה שרוב גדול, מעל 90% מהמשתתפים, תמכו בעצמאות. התוצאה הייתה מנוף כוח בידי ברזאני מול ממשלת עיראק, שנלחצה וניסתה לשכנע את ברזאני בכל דרך להימנע מהכרזת עצמאות. שתי הסוגיות העיקריות במשא ומתן בין ממשלת עיראק וברזאני הן גבולות החבל הכורדי, והאם העיר כרכוכ ושדות הנפט הסמוכים לה ייכללו בו; ומה יהיה גורל הנפט המצוי בבטן אדמת הכורדים: האם הממשלה המרכזית תיקח לה את ההכנסות ממנו או שמא יגיעו רווחי הנפט אל הכורדים.

אלא שמסעוד ברזאני אינו השחקן הכורדי היחיד. מולו עמד במשך שנים ג'לאל טאלבאני, שלא תמך בשאיפות העצמאות הכורדית שהוביל ברזאני, אלא ראה את עתיד הכורדים במדינה העיראקית. הוא עצמו כיהן כנשיא עיראק – משרה סמלית בעיקרה – בין השנים 2005 ו-2014, ומת בגרמניה לפני שבועיים. הוא הוביל קו פרגמטי שהתבסס על ההבנה הריאליסטית שהכרזת עצמאות כורדית תפגע בכורדים באופן חמור, שכן כל המדינות השכנות יעשו כל שביכולתן כדי להכשיל את העצמאות הכורדית ולא יהססו להביא את הכורדים אפילו למוות במצור, ברעב ובצמא.

הבגידה האמריקנית

המחלוקת בין ברזאני וטאלבאני לא התחילה השבוע: שתי המשפחות הללו חלוקות זו על זו כבר עשרות שנים, ובמהלך המחצית השנייה של המאה העשרים היו לא מעט אירועים של מלחמה אמתית, עם נשק, הרוגים ופצועים, בין שני הצדדים. ממשלת עיראק הכירה היטב את המחלוקת הזו וניצלה אותה באמצעות הקמת קואליציה עם אחד הצדדים נגד האחר. כך, הפלגנות הכורדית מנעה גיבוש עמדה כורדית אחת מאוחדת, והמדינות השכנות – תורכיה, איראן וסוריה – ידעו היטב לנצל את הפלגנות הזו לטובת האינטרסים שלהן.

השבוע הגיעה המחלוקת לידי עובדות בשטח: צבא עיראק הנתמך במיליציות השיעיות (אלחשד אלשעבי) נע לכיוון כירכוכ, וכוחות הפשמרגה – הצבא הכורדי – ששמרו על העיר יצאו ממנה ללא קרב. בתוך יומיים השתלט צבא המדינה בלי להפעיל אלימות על העיר ועל שדה הנפט הסמוך לה, ובכך נשמט חלק חשוב ממנופי הכוח שמסעוד ברזאני רצה להפעיל במסגרת הדרישות שלו מממשלת עיראק.

מתברר שכוחות הפשמרגה אינם מאוחדים, והם משקפים את המחלוקת בקרב הכורדים, שכן חלק מהם פועל על פי הנחיות ברזאני וחלק אחר פועל בהשראת טאלבאני. הכוחות ששמרו על כירכוכ קיבלו את הוראותיה של משפחת טאלבאני ולכן הם לא התנגדו להשתלטות צבא המדינה, למורת רוחו של נשיא החבל הכורדי, מסעוד ברזאני. כך, המחלוקת בקרב הכורדים מרחיקה אותם מחלום העצמאות, וחלום זה ימשיך להיות רחוק כל עוד הם אינם יכולים להגיע לתמימות דעים בנוגע לו.

הטרגדיה הכורדית הזו גדולה גם בשל העובדה שהכורדים היו במהלך השנתיים האחרונות הלוחמים החשובים ביותר נגד דאעש, במסגרת הקואליציה שבהנהגת ארה"ב. הם קיבלו נשק, תחמושת, מימון ואימון ממדינות הקואליציה, אבל הם – ולא מדינות הקואליציה – היו אלו שהקיזו את דמם בלחימה מסמטה לסמטה, מבית לבית, מחדר לחדר, נגד דאעש. מאות לוחמי פשמרגה נהרגו ונפצעו במלחמה הארוכה והמתישה לשחרור העיר מוצול מידי הג'יהאדיסטים של מדינת האסלאם.

הכורדים ציפו שהעולם – ובראשו ארה"ב – יעמוד לצידם ביום שאחרי דאעש, יזכור את תרומתם הגדולה להבסתו ויתמוך בדרישתם לעצמאות. אלא שתקוותם זו נכזבה מהר מאוד, כשהעמדה האמריקנית הרשמית התבררה כ"אין כוונה להתערב בעניינים פנימיים של עיראק" – כלומר אין תמיכה אמריקנית בדרישת העצמאות של הכורדים בהנהגת מסעוד ברזאני, למרות זכותם ההיסטורית ולמרות משאל העם שהביא תוצאה ברורה. הכורדים שואפי העצמאות מאוכזבים וחשים נבגדים על ידי המדינה שהם פעלו איתה, בשמה ולמענה, במהלך תקופה ארוכה ורצופת קרבות וקרבנות שהם הקריבו בלחימה נגד דאעש.

ייתכן שהעמדה האמריקנית מסתמכת גם על גישתו של טאלבאני, שלא ראה צורך – בוודאי לא צורך מיידי – בהכרזת עצמאות, והעדיף שילוב לתמיד של הכורדים במסגרת המדינה העיראקית. כמובן שלסיפורי הנאמנות של טאלבאני לממשלת עיראק מצטרף "מידע" על שוחד, משרות וטובות הנאה אחרות שהוא ואנשיו קיבלו מממשלות עיראק ואיראן. מנגד מסתובבים סיפורים על ברזאני שמקבל טובות הנאה מסעודיה כדי לערער את הציר השיעי בהנהגת איראן. חדשות המזרח התיכון מלאות בסיפורים כאלה שקשה מאוד להוכיחם: מי שחושב שהנשיא טראמפ המציא את המושג "פייק ניוז" אינו מכיר את השיח הפוליטי והתקשורתי באזורנו.

מסקנות שישראל חייבת להסיק

בשנים האחרונות, ובפרט מאז חתימת הסכם הגרעין בין איראן והמעצמות, יש התקרבות ניכרת בין ישראל ומדינות ערביות החשות מאוימות על ידי איראן: סעודיה, האמירויות, כווית, מצרים וירדן. כתוצאה מכך, יש פרשנים, קציני צבא ופוליטיקאים בישראל שרואים במצב האזורי הזדמנות פז שעל ישראל לנצל: לדבריהם, עליה למהר ולקבל את יוזמת השלום הערבית, להקים מדינה פלסטינית ולפתוח דף חדש עם "הציר הסוני המתון" שיביא שלום וביטחון לישראל ולאזור. למה? כי כל המדינות הללו פוחדות מאיראן לא פחות מישראל ואולי אף יותר ממנה.

נניח שהאיום האיראני ייעלם בעוד תקופה בגלל שישראל תקפה את התכנית הגרעינית האיראנית והצליחה. כתוצאה מכך פרצה מלחמה בין ישראל ואיראן, כולל חיזבאללה, ישראל הקריבה מאות חללים – חיילים ואזרחים – והבעיה האיראנית נעלמה. האם העולם הערבי והמערבי יזכור לישראל את המעשה הזה? האם הערבים, האירופים והאמריקנים, יחושו מחויבים לאינטרסים של ישראל? התשובה פשוטה: מה שקרה לכורדים יקרה לישראל. הם נלחמו נגד דאעש, הקריבו קרבנות ונזרקו אחרי השימוש, וזה בדיוק מה שהעולם יעשה לישראל אחרי שזו תחלץ אותו מהבעיה האיראנית. מה שמוביל את העולם איננו הזכות המוסרית של הכורדים וישראל אלא האינטרסים המידיים של כל מדינה ומדינה.

ישראל תזכה לחיבת "הציר הסוני המתון" רק כל עוד קיים האיום האיראני. אם וכאשר איום זה ייעלם, גם כתוצאה של התפרקות איראן למרכיביה האתניים (כמו ברית המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה) למשל, ייעלם האינטרס לקשור קשרים עם ישראל, ולכן אל לה לישראל למכור את שטחי ארץ ישראל תמורת נייר שכתובה עליו המילה "שלום". נייר יכול בקלות לעוף ברוח המדבר ומה שכתוב עליו ידהה וייעלם בשמש הקופחת של המזרח התיכון.

לתופעה זו יש שתי הוכחות גדולות. הראשונה היא השלום עם מצרים: שלום זה נבע מהצורך של סאדאת לקבל סיוע כלכלי מאירופה ומהתנאי שאירופה הציבה לסאדאת לעשות שלום עם ישראל, כדי שהכסף האירופי לא ירד לטמיון במלחמות. השלום עם ישראל לא מנע ממובארק לאפשר לחמאס ולתומכיה להבריח נשק מסיני לעזה, כי האינטרס של מובארק היה לגרום לישראל להילחם בחמאס, ושישראל תעשה עבורו את המלאכה המלוכלכת עם הסניף הפלסטיני של "האחים המוסלמים". ברגע שחצי האי סיני הפך לג'יהאדיסטן הנלחמת נגד צבא מצרים, פתאום פסקו הברחות הנשק מסיני לעזה. כלומר, השלום בין ישראל ומצרים קיים רק כאשר הוא אינטרס מצרי.

הדוגמה השנייה היא השלום עם ירדן, שהתבסס על האינטרס המשותף של יצחק רבין והמלך חוסיין למנוע הקמת מדינה פלסטינית. זהות האינטרסים הזו יצרה שיתופי פעולה ענפים בין ישראל וירדן. בנו של חוסין, המלך עבדאללה השני, שינה את מדיניות אביו והוא תומך נלהב בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ובירתה ירושלים המזרחית. לכן הוא פועל נגד ישראל בכל זירה בינלאומית כמו גדולי אויביה, והוא מתייחס להסכם השלום כהסכם אי-לוחמה בלבד, תוך ניצול היתרונות הכלכליים שהסכם זה מעניק לירדן.

המסקנה הברורה והחד-משמעית העולה מהמקרים הכורדי, המצרי והירדני היא שאל לה לישראל למשכן את קיומה, בטחונה והאינטרסים שלה בבנק ההבטחות פושט הרגל של מדינות ערב. ישראל חייבת לבצר את עצמה בארץ ישראל, להקים עבור המשפחות של ערי יהודה ושומרון הערביות אמירויות מקומיות ולבסס את שליטתה במרחב הכפרי. שום הסכם שלום לא ייתן לישראל תעודת ביטוח לתמיד, וככל שבישראל ובעולם יפנימו את האמת הזו כן ייטב לישראל ולעולם.