שוביניזם באצטלה פמיניסטית: על "פער השכר" בין גברים לנשים

נראה שלא יכול לעבור חודש בלי ש"פער השכר" בין גברים לנשים יגיע לכותרות בצורה זו או אחרת. הפעם מדובר בהתפטרותה של עורכת ב-BBC לענייני סין, קרי גרייסי, במחאה על כך שהרשת מפלה בשכר בין גברים לנשים – וספציפית בתחום שלה, שבו עורכי-חוץ גברים קיבלו שכר גבוה משלה. גרייסי, שהוצע לה שכר גבוה יותר, סירבה לו ואמרה שהיא "לא מוכנה לשתף פעולה" עם האפליה הבוטה של הרשת. ברשת, כך דווח, יש בסך הכול פער שכר של 9%, ורוב התפקידים הבכירים מאוישים בידי גברים.

אז האם הממסד הגברי מפלה נשים לרעה ולכן נותן להם שכר נמוך? נראה שלדעת רוב ככל הכותבים על הנושא – זה המצב. האפליה זועקת, וצריך לעשות מעשה. הפערים גדולים מאוד: ב-2014 השכר הממוצע של אישה בישראל עמד על 67% משכרו של גבר. הפערים מצטמצמים, מודים המתלוננים, אבל זה קורה לאט מדי ויידרשו עוד עשרות שנים עד שנגיע אל השוויון המיוחל.

לכאורה, המוחים על פער השכר הם פמיניסטים נלהבים החפצים ביקרה של האישה. אך למעשה, הם חושפים בטענתם הנחות יסוד שהם היו מכנים "מיזוגיניות", ומבטאים זלזול בנשים, ביכולותיהן ובהעדפותיהן. כפי שאראה להלן, מי שמתייחס אל נשים כאל בני אדם ולא כאל איזה מין עדין ומסכן שיש להגן עליו ולהציל אותו מעצמו, אינו יכול לנפנף באותו "פער שכר" נורא.

מדוע? מכמה סיבות. ראשית: אילו נשים היו מקבלות באופן עקבי שכר נמוך יותר מגברים על אותה עבודה ואותה תפוקה, הדבר היה מתמרץ מעסיקים להעסיק דווקא אותן, ומעסיקים היו מתחרים ביניהם על נשים ועל כן מעלים את שכרן (כדי לגנוב אותן מהמתחרים). יותר משהם שוביניסטים עם דעות קדומות, בעלי עסקים הם חובבי רווח. גם אם לחלק מהמעסיקים היו דעות קדומות מוטעות לגבי יכולתן של נשים, הרי אותו אחוז מן המעסיקים שהיה מכיר ביכולותיהן של נשים היה מושך אותן אליו על חשבון המעסיקים עם הדעות המוטעות; כתוצאה מכך הוא היה מרוויח כוח אדם איכותי ולכן מצליח יותר, ובסופו של דבר גם המתחרה השוביניסט היה מבין את טעותו ומעסיק נשים. התוצאה המתקבלת הייתה בסופו של דבר חיסול הפער – בהנחה שהיכולות של גברים ונשים שוות.

מי שטוען שהפער אכן קיים בשוק החופשי, על אותן עבודות ואותן תפוקות, רומז למעשה שנשים נותנות פחות תפוקה מגברים. זוהי המסקנה המתבקשת מנתון ברור שכזה.

בחירה חופשית או "הסללה" מרושעת?

למעשה, המצב אינו כך, ופער השכר – בשקלול המשתנים השונים – דווקא אינו משמעותי. אז מהיכן מגיעות כל אותן כותרות מפחידות על פער של עשרות אחוזים בין שכר הגברים לשכר הנשים? מעבודה חובבנית במתכוון, שאיננה משקללת משתנים בסיסיים כמו מספר השעות בחודש שאישה ממוצעת עובדת לעומת אלו של הגברים, או בחירות המקצוע השונות בין גברים ונשים.

מחקרה של הדס פוקס ממכון טאוב בנושא "פער השכר" בישראל, מעלה תוצאה דומה למחקרים בעולם: יותר מ-50% מפער השכר נובע מהעובדה הפשוטה שנשים עובדות פחות שעות מגברים. מי שעובד פחות, מרוויח פחות (מפתיע, אני יודע). גורם אחר (שמסביר כ-14% מהפער במחקר של פוקס) הוא העובדה שגברים בוחרים לעבוד במקצועות עם שכר גבוה יותר מאשר נשים. וישנם עוד גורמים כמו כישורי העובדים, ניסיון, ציוני בגרות ועוד, מה שהותיר אצל פוקס פער בלתי מוסבר של 6 אחוזים בלבד. ויש להדגיש: פער בלתי מוסבר אינו אומר "אפליה". זהו פשוט פער שהמחקר לא נתן לו הסבר, משום שהוא לא נכנס לניתוחי עומק מפורטים יותר.

כאמור, הממצא של פוקס אינו יוצא דופן. מחקר שבדק פערים בשכר בין גברים ונשים במשרה מלאה במדינות אירופה מצא שכאשר אין מבחינים בין המשרות, הפער הוא 12% בצרפת, 15.1% בגרמניה ו-28.6% בבריטניה; במשרות באותה דרגה הפער הוא כבר חד-ספרתי (4% בצרפת, 3.6% בגרמניה, 9.3% בבריטניה). כשמתמקדים באותן חברות עצמן הפער יורד עוד יותר, לסביבות 3% – ובבריטניה הוא כמעט נעלם (0.8%) כאשר בודקים גם אותו תפקיד באותה דרגה ובאותה חברה.

אם כן, כאשר בוחנים את המשתנים בקפידה, פער השכר האגדי הולך ומצטמצם עד שהוא כמעט נעלם. זה כמובן לא משביע את רצונם של הזועקים; הם טוענים שעצם הבחירה של נשים בשעות עבודה פחותות ובמקצועות שמרוויחים בהם פחות היא בעייתית. וכאן נחשף השוביניזם שלהם במלוא עוזו: הבחירה השונה של נשים פשוט אינה לגיטימית בעיניהם. אם אישה בוחרת במקצוע מרוויח פחות, משהו פה לא בסדר. אם אישה בוחרת לעבוד במשרה חלקית כדי להיות יותר עם הילדים, זה לא בסדר. היא "הוסללה" לכך. הפטריארכיה הצליחה לגבור על רצונותיה הפנימיים ולשעבד אותה למטרותיה השטניות והדכאניות.

וכשהטיעונים אינם שוביניסטיים במסווה, הם סתם מנותקים מן המציאות ומן ההיגיון. כך למשל, טענה רווחת היא שברגע שנשים נכנסות למקצוע מסוים השכר בו יורד, כי המקצוע נתפס כ"נשי" ולכן מצריך פחות כסף. זו חשיבה מאגית; מה זה משנה איך נתפס המקצוע, כאשר שכר נקבע לפי שיקולים פשוטים של ביקוש והיצע? האמת היא שהאפקט הזה נכון פעמים רבות, אבל לא בגלל הסיבות המאגיות הללו אלא מסיבות פשוטות יותר: כשנשים נכנסות במאסות למקצוע שעד אז היה גברי לגמרי, הן גורמות לכך שיהיו יותר אנשים שמוכנים לעבוד במקצוע (כי עד היום היו בו רק גברים, ועכשיו יש בו גם גברים וגם נשים). חוקי הביקוש וההיצע מובילים ממילא לכך שהשכר של כל עובד ירד, בלי קשר להיותו של המקצוע "נשי".

גם בנוגע לבחירתן של נשים לעבוד במשרות חלקיות או גמישות מתגלות פמיניסטיות רבות כשוביניסטיות במסווה. בחירה שכזו נתפסת כאילוץ של הפטריארכיה, משהו קלוקל ומעוות שנשים נדחפות אליו בידי ההגמוניה. כביכול אין לנשים הללו שיקול דעת משלהן – הן צריכות להתיישר לפי הסטנדרטים של הטוענות בלהט לשוויון (שבאופן אירוני הן בעצמן פעמים רבות לא נאה מקיימות: גם הן נוטות לבחור מקצועות "נשיים" כמו חוקרות מגדר ולא מהנדסות טילים, וגם הן נוטות שלא לעבוד במשרה מלאה).

האידאל הסמוי: להיות גבר

אחת הנקודות התמוהות ביותר היא ההנחה שהמצב ה"גברי" הממוצע – עבודה קשה יותר, בשעות ארוכות יותר, למען תשלום גבוה יותר – הוא האידאל שאליו יש לשאוף. סוזן פינקר, בספרה 'פרדוקס המינים', מגדירה את הדבר "מגדר הווניל": ההנחה שלפיה הגבר הוא ברירת המחדל ויש להתיישר לפי הסטנדרטים שלו. אך אם אנחנו בוחנים בחירות של בני אדם, כלל לא ברור שיש עדיפות לשכר נומינלי גבוה. זו הסתכלות דרך החור שבגרוש, אבל אנשים אינם מחפשים בעבודה רק את המשכורת: הם רוצים תנאים טובים, שעות נוחות, חופשות ארוכות וכן הלאה. האם היינו אומרים שפועל במפעל פלדה, שעובד 14 שעות ביום ומרוויח יותר מעורך בעיתון שעובד 14 שעות בשבוע, חי טוב ממנו? לא, משום ששעות חופשה ושעות גמישות הן דברים שאנשים מוכנים לשלם תמורתם בכסף. אם כן, העובדה שנשים בממוצע מעריכות פחות כסף בכיס ויותר שעות חופשיות וגמישות אינה טובה יותר ולא רעה יותר מההעדפה הגברית הממוצעת. היא פשוט העדפה.

בשלב הזה של הדיון יהיו שיטענו כי עצם קיומה של התפלגות שונה בין גברים לנשים היא הבעיה. צריך שיהיה שוויון בהתפלגות, בכל חתך שנבחר. אם אין שוויון, יש אפליה. ואם יש אפליה, היא נגד נשים. זוהי משאלת שווא. אם אנשים שונים זה מזה, יהיו להם שאיפות ורצונות שונים. וכיוון שבין גברים לנשים יש הבדלים מולדים ברורים – פיזיולוגיים ופסיכולוגיים – היה מפתיע מאוד אילולא היינו רואים זאת בבחירות הממוצעות השונות של שני המינים. כך למשל, המחקר הראה שלגברים יש נטייה מוגברת ללקיחת סיכונים לעומת נשים. לא פלא שבמקצועות מסוכנים שורר רוב גברי מובהק, ובחלק מהם כמעט מונופול גברי. למעשה, הרוב המוחלט של מקרי המוות בעבודה הם של גברים. במקצועות הללו גם משלמים יותר, כדי לפצות על הסיכון. אז מצד אחד גברים מרוויחים יותר, אבל מצד שני הם גם מתים יותר. אז מה עדיף?

נושא נוסף הוא ההיריון והלידה. עובדה נשכחת משהו היא שרק נשים נכנסות להיריון ויולדות. היריון ולידה הם מעמסה על נשים ועל היכולת שלהן לתרום לעבודה. זה עניין אינדיבידואלי במידה מסוימת; יש נשים שההיריון כלל אינו מפריע להן ויש כאלה שהוא מקשה עליהן, אך בממוצע, ההיריון ובוודאי הלידה ומשכב הלידה שאחריה – מפחיתים את תפוקתה של העובדת ולכן את שכרה. האם זו אפליה? לא; זוהי בחירה מודעת של האישה, הבוחרת להיכנס להריון ומוכנה לוותר על הרבה מאוד כדי שיהיו לה ילדים: גם על שעות שינה, גם על נוחות פיזית וגם על אי-תלות כלכלית. הפחתת השכר היא חלק מהמחירים שהאישה משלמת, מבחירתה, על כך שהיא נכנסת להריון ויולדת. ומכיוון שרוב הנשים חיות בתא משפחתי עם גבר, הן נעזרות בכך שהגבר עובד ומרוויח יותר כדי לפרנס את הילד המשותף. פער השכר, אם כן, אינו פועל לרעתן אלא להפך, לטובתן. אילו הגבר שלהן היה מרוויח פחות (כדי למחוק את פער השכר), הן היו מתמודדות עם קשיים כלכליים גדולים יותר.

מה באמת פוגע בנשים

טיעון אחר שעולה בהקשר של פער השכר הוא ההתמקחות של נשים. נשים, כך נאמר, מתמקחות פחות על שכר ומבקשות פחות העלאה בשכר. לכן, טוענים, יש לחנך נשים להתמקח יותר ולבקש יותר העדפות שכר. גם הטיעון הזה, שאמנם מבוסס על עובדות כנראה, שגוי ופטרוני. הבחירה של נשים להתמקח פחות היא בחירה לגיטימית בדיוק כמו הבחירה של גברים להתמקח יותר. מי שמתמקח יותר לוקח סיכון גבוה יותר שלא יקבלו אותו לעבודה; כבר אמרנו שגברים נוטים יותר לסיכון מאשר לנשים, וזה נכון גם לגבי סיכונים כאלה. כאשר נשים אינן מתמקחות הן משפרות את סיכוייהן לעבוד, גם במחיר שכר נמוך יותר. אין בבחירה הזו כל בעיה. מי שמנסה "לחנך" נשים לפעול בניגוד לדרך שהן רוצות לפעול בה לא רק מתייחס אליהן בפטרונות ובהתנשאות – הוא גם עלול לפגוע בהן במקרה שבו ההתמקחות שלהן תביא לכך שהן לא תקבלנה את העבודה הרצויה (ומקרים כאלה אפשריים בהחלט).

אמנם ישנם דברים שאכן פוגעים בנשים ובשכרן. כאלה הם למשל חוקי העבודה ה"מיטיבים" לכאורה עם נשים. אם מגנים על נשים מפני פיטורין בהריון, לכאורה פועלים לטובתן. אבל בפועל, בפני המעסיק (או המעסיקה; אין הבדל משמעותי בתשלום ובתעסוקה כאשר מדובר במעסיקות נשים) שצריך לבחור אם להעסיק אישה או גבר – או לבחור בין רווקה חילונית לנשואה דתייה – עומדת הברירה בין עובדת שייתכן שלא יוכל לפטר אם יתברר שהיא לא תורמת לעסק, לעובד או עובדת שלא יציבו בפניו בעיה כזו. סביר לפיכך שהוא יבחר במי שהסיכוי שתיכנס להריון נמוך יותר. וכך אפשרויות ההעסקה של נשים בגילים ה"מסוכנים" ובקבוצות ה"סיכון" להריון (ולהפסד של המעסיק) צונחות, ולחלופין השכר שלהן יורד כדי לפצות על הסיכון הזה. כך יוצא שחוקים המגנים לכאורה על נשים רק פוגעים ביכולת ההעסקה וההשתכרות שלהן. זה אכן נושא שניתן וצריך לטפל בו.

הטיעון על פער השכר, אם כן, אינו רק מיתוס המתעלם מן העובדות, אלא חושף שוביניזם מוסווה היטב, המתנשא בפטרונות על בחירותיהן של נשים ומניח את עליונות הבחירות הגבריות. הגיע הזמן לזרוק את הטיעון הזה לפח, ולהתחיל להתייחס אל נשים כפי שהן: בני אדם עם בחירות משלהן, שיש לכבד אותן ולא להתנשא עליהן ו"להציל אותן מעצמן".