מעמד-הביניים שלא היה

דו"ח חדש של 'מרכז אדוה' מסמן את המטרה סביב החצים. בעזרת מתודולוגיה בעייתית ושלל הנחות אידאולוגיות מצליחים חוקרי המכון להלין על הצטמצמותו של המעמד הבינוני בישראל

כשקוראים מחקר של 'מרכז אדוה' ידוע בדרך-כלל מראש מה אפשר למצוא בו. יהיו שם תלונות על המצב הקשה של החברה בישראל, יהיו כמה אשמים שקשורים למדיניות כלכלית שערורייתית של הממשלה, וכמובן תמצא הנבואה שאינה-מגשימה-את-עצמה בדבר קריסתה הקרובה של ישראל. כשמגרדים קצת יותר לעומק, מתגלה עד מהרה גם מה שאין בדו"ח: בסיס עובדתי מחקרי אמין, נטול-פניות ואג'נדה.

כזה הוא גם הדו"ח האחרון שפרסם 'מרכז אדוה' אודות הצטמצמות מעמד-הביניים. על-פי הדו"ח, בשני העשורים האחרונים בישראל "הצטמק הרובד הבינוני ובמקביל התרחבו הרובד הגבוה ועוד יותר הרובד הנמוך", נתון אשר "משקף את עומק האי-שוויון בשוק העבודה בישראל". יחד עם כמה אזכורים רומנטיים של המחאה החברתית של 2011, נדמה ש'מרכז אדוה' כותב בצורה אינטלקטואלית יותר את כל מה שדפני ליף הייתה רוצה לומר.

כאשר בודקים כמה מהנחות-היסוד ושיטות-העבודה של החוקרים, מתברר כי הדו"ח נגוע במגמתיות וכי נעשה בו שימוש במתודולוגיות פשטניות ומיושנות. כך מתפספסת המשמעות האמיתית של התהליכים שעוברים על המשק הישראלי בשנים האחרונות.

איפה העצמאיים?

ראשית, נתוני הבסיס של הדו"ח מתעלמים לחלוטין מאוכלוסיית העצמאיים המונה כ- 17% מהעובדים בישראל, על-פי בנק ישראל (כמצוטט בדו"ח עצמו). מרבית העצמאיים הם אנשי מעמד-ביניים מובהקים: בעלי-חנויות ועסקים-קטנים, שאמנם מתפרנסים בכבוד, אך לא כובשים את המעמד הגבוה בהמוניהם. בהתחשב בעובדה ששיעור העצמאיים גדל מאוד בעשור האחרון (כ-50% מאז 2005), ההתעלמות הבוטה מקבוצה זו מטילה צל כבד על אמינות מסקנותיו של הדו"ח.

ההתעלמות מהעצמאיים עושה לחוקרים עבודה קלה. הם יכולים להתייחס רק לשכירים, שאת הכנסתם קל יותר למדוד, ולייצר הגדרות חדשות למעמד-הביניים על בסיס חישובים שונים של גובה השכר. גם אם חישובים שכאלו מקובלים במחקר, התוצאות כאן חורגות מכל היגיון כלכלי. כך, על-פי ההתייחסות לגובה השכר (ביחס לשכר החציוני), יוצא כי בשנת 1992 החלוקה בין המעמדות הייתה כמעט שווה, עם נטייה קלה לטובת המעמד הגבוה: 36.5%. ב-2010 המצב אפילו היה טוב יותר, כאשר כמעט 38% מתושבי ישראל נכללו בקרב האליטה. האין זה נפלא שיותר שכירים במדינת ישראל נמצאים במעמד הגבוה? לו יהי חלקי עמהם.

עשו אקזיט להיי-טק

'מרכז אדוה' טוען כי בין 1992 ל-2010 העלייה הגדולה ביותר היא של המעמד הגבוה, מה שכמובן "בא על חשבונם של המעמדות האחרים". אך כאשר מנתחים את הנתונים מגלים כי העלייה המשמעותית ביותר התרחשה בעשור שבין 1992-2002, בתקופת נסיקתו של ההיי-טק הישראלי; במילים אחרות, העלייה לא באה על חשבונו של אף אחד, אלא מצמיחה שכללה הכנסת השקעות רבות מחו"ל. לעומת זאת, אם מנתחים את התקופה השנייה, זו שבין השנים 2002 ל-2010, מסתבר שדווקא רובד הביניים הוא זה שנהנה מעליית השכר הגבוהה ביותר. על כך יש לומר: באו לקלל, ויצאו מברכים.

הרוסים על המזרחים

במקרים רבים הפרשנות של תוצאות המחקר נראית מוכתבת מראש. הדבר בולט במיוחד בפער שבין הצגת טבלאות אינפורמטיביות רב-משמעיות, לבין הטקסט הסוציאליסטי המתלהם המלווה אותן. נתונים על הבדלים בין קבוצות אוכלוסייה אפשר לנתח במגוון כלים תיאורטיים, תוך התייחסות לשלל מאפיינים תרבותיים וחברתיים, אך ב'מרכז אדוה' מעדיפים תמיד את סיסמאות הקיפוח השחוקות.

כך, לדוגמא, נוהגים החוקרים כשהם דנים במצבם של ערביי ישראל. בעוד שמצבם של קבוצות כמו בני עדות המזרח והרוסים משתפר במשך השנים, וחלקם היחסי במעמד הגבוה עולה, הרי שאצל הערבים מתרחש תהליך הפוך, ועולה דווקא חלקה של האוכלוסייה הערבית במעמד הנמוך.

על רקע הנתונים הללו יוצאים החוקרים בזעקות קיפוח: "בתקופה הנדונה כאן, הורע מצבם הכלכלי של הערבים אזרחי ישראל", משל מדובר בכוח עליון שגרם זאת. בפועל הדברים מתנהלים אחרת לגמרי: גורמים כמו גיל, לאום, מוצא ומגדר, אינם מבטאים בהכרח קיפוח, אלא פעמים רבות הם מצביעים על פרופיל התנהגות שונה. העולים מארצות המזרח וברית-המועצות וילדיהם לקחו אחריות על חייהם ונכנסו למוסדות אקדמיים בשיעורים גבוהים יותר ולתחומי תעסוקה רווחיים יותר. כך, במשך שני עשורים הצליחו שתי קבוצות אלו להעלות את שכרם משמעותית. בזמן זה האוכלוסייה הערבית בחרה לשמור על שיעורי השתתפות נמוכים במשק, ולאסור על יציאת נשים לעבודה.

עובדה פשוטה זו באה לידי ביטוי בדו"ח בציון העובדה כי ההסתברות שערבי יגיע לכל אחד מהרבדים החברתיים לא השתנתה בין השנים 1992-2010. נתון זה מעיד יותר מכל על שימור דפוסי ההתנהגות הישנים.

יותר מפרנסים, יותר פרנסה

הדו"ח מציג תובנה נפלאה: ככל שמספר המפרנסים במשפחה גדל, כך משתפר מצבה המעמדי-כלכלי. לכאורה אין פשוט מזה; יותר עבודה = יותר פרנסה. אלא שחוקרי המרכז לקחו את תובנה בסיסית זו למקום אחר לחלוטין. לטענתם, נדרש כיום מספר מפרנסים גדול יותר על מנת להגיע למעמד הגבוה, דבר המעיד על שחיקה במצבם של האזרחים. נקודת המוצא המשונה של טענה זו היא שבמשק-הבית של המעמד-הבינוני מספר המפרנסים צריך להיות נמוך. מי שעובד יותר ומתפרנס יותר, מסתבר, מקלקל לכל אלו שרוצים להמשיך לעבוד בחצאי משרות ולשתות סודה מהסיפולוקס. לא יפה.

מחקר נטול מחקר

אחת הבעיות הגדולות של המחקר היא מתודולוגית. העבודה עושה שימוש נרחב במדדי התפלגות יחסיים ולא סטטיסטיים. אם מחליטים להשתמש במדדים כלכליים מקובלים להגדרת מעמד-הביניים, ישנה שיטה פשוטה לבחון את מצבו, ולדעת אם אותו פלח אוכלוסייה שהוגדר ב-1992 כמעמד ביניים שיפר את מצבו או לא. אם יתברר שמצבו של אותו פלח אוכלוסייה מקורי השתפר ברמה האובייקטיבית, על-ידי עליות בשכר וברמת חיים טובה יותר, זה לא באמת משנה אם המעמד הגבוה מרוויח אף יותר ממנו. זוהי סתם אובססיה להתבוננות על מצבם של אחרים, מתוך אמונה שמשק הוא יחידה סופית מוגדרת וכלכלה היא משחק סכום-אפס, בעוד שמדובר בגוף שיכול להגדיל את עצמו כך שחלק אחד יכול להשתפר שלא על חשבון חלק אחר.

יותר מאשר הדו"ח של מרכז אדוה מבטא שחיקה שחווה מעמד-הביניים, הוא מעיד על 'כלכלה ירוקה'; חשיבה בלתי-רציונלית (גם כאשר היא משופעת גרפים ומונחים מקצועיים), המונעת מן הרגש האנושי המכונה: קנאה.