"סכסוכים מסתיימים רק כשאחד הצדדים נכנע ומתייאש"

לאחר שחקר סכסוכים ברחבי העולם, פרופ' דניאל פייפס קובע שהגישה הפייסנית נכשלה: "ישראל היא החזקה, הפלסטינים חייבים להבין שהשאיפה להשמיד אותה חסרת סיכוי". ראיון מיוחד

למערכת הביטחון הישראלית אין את המנטליות הנכונה. דניאל פייפס | פייסבוק

"הרעיון הוא פשוט: הצד שלנו מנצח, הצד שלהם מפסיד". כך פותח ההיסטוריון והמזרחן פרופ' דניאל פייפס את השיחה המיוחדת עם 'מידה', בה הוא פורס את המדיניות שמאחורי "פרויקט ניצחון ישראל" בראשו הוא עומד.

לדברי פייפס, המדיניות הדיפלומטית הנוכחית הפונה לרצון הטוב של הפלסטינים נכשלה לחלוטין, ולכן אין ברירה אלא לחשוב עליה מחדש ולהטמיע במקומה את התובנה לפיה הערבים הם הצד שהפסיד בסכסוך. "הישראלים אומרים לפלסטינים בבקשה תקבלו את ההצעה שלנו. והפלסטינים כבר 30 שנה נותנים בדיוק אותה תשובה: 'ניקח את כל מה שהצעתם, אבל זה לא מספיק כדי לסיים את הסכסוך. אנו דורשים יותר'. זה משום שערפאת וממלאי מקומו לא שינו את מטרתם – השמדת ישראל, אלא רק את האמצעים", הוא אומר.

חיילים במחסום בבית לחם | פלאש90

כאשר החל לבחון את הסכסוך הישראלי-ערבי המתמשך ואת הפתרון הרצוי לו, חזר פייפס אל מקרים דומים בהיסטוריה ובדק כיצד הם הסתיימו ולטובת איזה צד. "ההתנהלות הישראלית בסכסוך לא מתיישרת עם מה שאני מכיר כהיסטוריון", הוא טוען ומוסיף: "במציאות סכסוכים מסתיימים כשצד אחד נכנע, לאחר שהתייאש מלהשיג את מטרותיו".

פייפס מבסס את דבריו על דוגמה שצרובה היטב בתודעה האמריקנית: "אני חוויתי זאת אישית ב-1975 כשממשלת ארה"ב ויתרה בווייטנאם. זה לא שנגמרו לנו הכדורים, החיילים או הכסף. נגמר לנו הרצון, וזו הייתה כניעה מוחלטת. אף אחד מאז לא אמר שצריך לחזור לשם ולהביס את הקומוניזם. ככה מסתיימים סכסוכים – כשאחד הצדדים נכנע".

פייפס מציע אם כן מודל חדש להתייחסות לסכסוך, לפיו המטרה הישראלית היא להראות לפלסטינים שהאינטרס שלהם הוא להיכנע. "צריך לגרום להם להבין ששאיפתם להשמיד את ישראל היא חסרת סיכוי. לא את המנהיגות צריך לשכנע, אלא את הציבור הרחב. ישראל היא חזקה, נחושה, עם בריתות חזקות, ועל הפלסטינים לנסות דרך חדשה: לקבל את ישראל ולבנות חברה משלהם".

לאוזניים ישראליות זה נשמע מצוין, אבל איך מגיבים לכך פלסטינים?

"שוחחתי על כך עם פלסטינים רבים. לאחרונה העליתי את זה בכינוס באיחוד האמירויות. הם הקשיבו. לא אמרו כן ולא אמרו לא. ככלל, הפלסטינים ערים למחיר שהם משלמים על הנצחת הסכסוך".

אולם  גם בצד הישראלי ישראלים צריכים להבין שהמשימה היא לא להתחיל מאפס. "להערכתי כ-20% מהפלסטינים פתוחים לרעיון של שיתוף פעולה עם ישראל. מזה מאה שנה הקו המרכזי של הלאומיות הפלסטינית היה דחיית הלגיטימיות של הציונות ומדינת ישראל, אבל תמיד היה מיעוט של 20% שהסתייג מהקו הזה. כבר בתקופת היישוב היו ערבים ששיתפו פעולה עם היהודים. אני ארחיק לכת ואומר שבכלל לא בטוח שישראל הייתה קמה אלמלא המיעוט הזה. היום הם המפתח לצריבת תודעת התבוסה בקרב הפלסטינים", הוא אומר.

לדברי פייפס, המסר אותו צריכה להעביר לפלסטינים בטווח הקצר הוא שעליהם להכיר בתבוסה, וזה קשה. "בטווח הארוך, תבוסה היא הדרך היחידה לצמיחה ושגשוג. עם כל השינויים שמתחוללים בשנים האחרונות במזרח התיכון, הסיכוי להשיג קשב אמיתי למסר הזה בקרב הפלסטינים הוא לא מבוטל", הוא טוען.

איך נראה ניצחון

עד לא מכבר, השאלה הפלסטינית הייתה השאלה הבוערת ביותר בשיח הפוליטי בישראל. לא היה פוליטיקאי, מימין או משמאל, שלא תוחקר בתקשורת על "פתרון הסכסוך". הנחת היסוד שנקבעה על ידי מהנדסי דעת הקהל הייתה שיש בעיה, ושהפתרון לה מצוי בידי הישראלים. כשזו הנחת היסוד, אף ימני לא הצליח להציג "פתרון" אלגנטי כמו פתרון שתי המדינות, שטמן בחובו טיהור אתני של יהודים מיהודה ושומרון, לגיטימציה לאנטישמיות הפלסטינית וערעור בלתי הפיך של ביטחון ישראל.

עשור של שקט יחסי ביהודה ושומרון לצד חוסר האמון הגובר של הישראלים כלפי הערבים הפכו את השיח סביב הבעיה הפלסטינית לכאורה לבלתי רלוונטי. אבל זה רק לכאורה. השאלה הזו מודרת ממרכזי השיח לא משום שנפתרה, אלא משום שהנחות היסוד שהובילו באופן בלתי נמנע לפתרון של השמאל התערערו. ככה זה: כשהשמאל טועה, פשוט מפסיקים לדבר על זה.

על רקע הדממה מחרישת האוזניים הזו, השיקו בשנה שעברה פייפס ומכון המחקר Middle East Forum אותו ייסד קמפיין שמציע פתרון חדש ויצירתי לסכסוך. הפתרון הזה משולל מונחים כמו גושי התיישבות, הסדרי ביטחון וגבולות ברי הגנה. אוצר המלים של הפתרון החדש כולל מושגים כמו מוטיבציות ותחושות, אבל אולי המושג החשוב ביותר הוא ניצחון.

הנחת היסוד של הפרופסור היא פשוטה: סכסוכים צבאיים מסתיימים כשצד אחד מנצח וצד אחד מפסיד. כל עוד לא הפנים אחד הצדדים את תבוסתו, אין לו כל מוטיבציה להניח את הנשק. היטיב לנסח זאת עזאם פאשה, מי שהיה ראש המשלחת המצרית לאו"ם בימי ראשית המדינה: "כל עוד לא נעשה שלום עם הציונים, המלחמה לא נגמרה. וכל עוד המלחמה לא נגמרה, אין מנצחים ומנוצחים. אם נכיר בקיומה של ישראל, למעשה נודה שנוצחנו". הפיתרון לסכסוך, אפוא, טמון בהבנה בקרב הערבים שהם נוצחו סופית.

פתרון בקוד פתוח

לפרופ' פייפס רקורד של עשורים בהגדרת והפעלת האינטרס האמריקני במזרח התיכון. הוא הפך מוכר בארצות הברית לאחר שניבא את פיגועי ה-11 בספטמבר, כבר בשנת 1995 כתב על "מלחמה כוללת שהכריז האסלאם על אירופה וארה"ב", וייעץ לממשלים שונים בנושאי מדיניות במזרח התיכון.

כיאה לגישה הסדורה אותה מציג, פייפס אומר כי הפתרון אינו מיידי אלא דורש הפנמה ותהליכים ארוכי טווח. "ניצחון ישראל הוא גישה, לא תכנית עבודה. לא מדיניות מפורטת אלא תפיסת מציאות. אנחנו מתייחסים לזה כאל קוד פתוח ומעודדים אנשים לשחק עם הרעיון ולראות איך הוא מתיישב עם רעיונות מדיניות שונים. התפיסה הזו לא מובילה בהכרח למדינה פלסטינית וגם לא מכחישה בהכרח את קיומו של העם הפלסטיני. אלה שני תרחישים אפשריים במסגרת הפנמת הניצחון הישראלי, ואני לא דוחף לאף אחד מהם באופן ישיר".

פייפס גם אינו מציב יעד חד משמעי לפתרון הסכסוך, ומשתדל לשמור על ראש פתוח: "אני לא מוכן להכריז הכרזות לגבי מה התוצאה, משום שעדיין מוקדם לדון בזה. אנחנו צריכים לשכנע שהישראלים ניצחו ושהפלסטינים הובסו. אחרי שהתפיסה הזו התקבלה, ניתן יהיה לדון בפתרון".

כדי לקדם את המדיניות הזו, הוקמה בכנסת שדולה המונה 16 ח"כים מן הימין והשמאל, במקביל להתארגנות דומה בבית הנבחרים האמריקאי. "זה מדהים לקבל תמיכה כה רחבה לרעיון כה רדיקלי. התמיכה הזו היא תוצאה של העובדה שהפתרון יכול להכיל תוצאות שונות", מסביר פייפס.

מה המכשול העיקרי למאמצים שלך?

"האויב המרכזי של הרעיון הוא לא השמאל אלא מערכת הביטחון הישראלית. ההתנגדות שלהם מבוססת על הנחת היסוד לפיה ניצחון אינו נמנה על מטרות הצבא. מערכת הביטחון רואה את עצמה כמשטרה המגינה על אנשים. במצב נורמלי קצין שהולך לקרב, העדיפות הראשונה שלו היא ניצחון ולא מגננה. מפקד שמתעקש שכל חייל יחזור הביתה בחיים לא יכול לנצח בקרב. זה מה שמשטרה עושה, לא מה שצבא אמור לעשות. ככה מטפלים בפושעים, לא באויבים".

מגמה נוספת שפייפס מזהה בקרב הממסד הביטחוני הישראלי היא הערכה מאוד נמוכה לפלסטינים: "הם לא רואים את הפלסטינים כאילו ניתן לחנך אותם. לשנות את דעתם. הם לא רוצים צרות, לא רוצים אינתיפאדה חדשה, לא רוצים את התמוטטות הרשות ולא רוצים שינויים. אני לא אוהב לבקר את מערכת הביטחון הישראלית, אבל אין להם את המנטליות הנכונה".

בגין, קרטר וסאדאת בטקס חתימת חוזה השלום | טל שבתאי

כאשר הוא נשאל על ההבדלים מול תהליכי שלום אחרים שניהלה ישראל כמו מול מצרים למשל, לבין זה המתנהל מול הפלסטינים משיב פייפס כי ישנו הבדל בין הסכמים הנחתמים מול ממשלות מסודרות לבין אלה הנחתמים מול ארגוני טרור. "צפיתי מקרוב בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים. חשבתי עליו דברים טובים כל עוד היה מדובר בתהליך שנוהל מול ממשלות. לגבי ההסכם עם הפלסטינים הייתי סקפטי מהרגע הראשון. צפיתי בספקנות רבה בחתימת ההסכם על מדשאות הבית הלבן ב-1993. שש שנים אחר כך כבר היה לי ברור שמדובר בכישלון מוחלט והתחלתי לנסח חלופה".

 

פייפס מאמין כי ההססנות הישראלית בקביעת עובדות בשטח כרסמה גם בהישגי הסכמי השלום עם מצרים וירדן: "המצרים הפכו ליותר אנטי ציוניים בעקבות ההסכם. כשחייתי במצרים אנשים לא דיברו על ישראל. בשלהי תקופת מובארק הרגשות ביחס לישראל היו מאוד חזקים. ואותו דבר גם בירדן. לפני הסכם השלום, הממשלות היו אמורות לטפל בישראל. הסכמי השלום נתפסו כמעילה של הממשלות בתפקידן ועוררו את הציבור להתנגד".

"ה-BDS הוא איום אמיתי"

כאשר הוא בוחן את מפת האיומים הנוכחית על ישראל, פייפס מזהה שישה סוגי איומים ייחודיים: נשק להשמדה המונית, נשק קונבנציונאלי, טרור, חרם כלכלי, דמוגרפיה, ותנועת ה-BDS. לדבריו, "ישראל מטפלת בכולם – חוץ מההשמדה המונית וה-BDS".

ה-BDS באמת מהווה איום משמעותי לישראל?

"הוא לא הזיק במיוחד עד כה, אבל הוא עלול להזיק בעתיד. התרחיש המסוכן ביותר עלול להיות שאירופה תתייחס לישראל כמו מדינת אל אפרטהייד ותחרים אותה. אסור שההישגים הדיפלומטיים מול הודו יטשטשו את הסיכון שבעליית מפלגת הקונגרס: אם זה יקרה, ומפלגת הקונגרס תידרש להרכיב קואליציה עם מפלגות שמאל אזוריות, ה-BDS עלול להפוך למדיניות של ממשלת הודו".

קורבין (במרכז) בהפגנה אנטי-ישראלית בלונדון | PSC

פייפס מביא את ראש מפלגת הלייבור הבריטית ג'רמי קורבין כדוגמה נוספת לפוליטיקאי שהופך את האיום הזה למוחשי. "הוא מתעב את ישראל, והלך הרוח הזה רווח גם בשבדיה. זה אפשרי שהדאגה הגדלה למצבם של הפלסטינים תביא לקטיעת היחסים הנורמלים עם ישראל, לפי המודל הדרום אפריקני בתקופת האפרטהייד".

הגישה של נתניהו למלחמה ב-BDS היא להפוך את החרם ליקר מדי. הכלכלה של ישראל היום חזקה יותר מזו של דרום אפריקה בתקופתו, ולכן מחיר החרם יהיה גבוה יותר.

"הכלכלה הישראלית אכן חזקה יותר, אבל לא מספיק חזקה. אני לא מסכים עם האופטימיות הזו של נתניהו. יש סכנות אמיתיות. אם קורבין ייבחר, אם אחת הממשלות החזקות בעולם תהפוך את ה-BDS למדיניות רשמית, זה נותן לתופעה לגיטימציה רחבה יותר מבריטניה עצמה".

לדברי פייפס, ישנה כיום מגמה כללית בקרב השמאל העולמי העוינת את ישראל. "15 מיליון איכרים בהודו הודיעו שהם מחרימים את ישראל. גם בארה"ב, לראשונה הראה סקר פיו שבקרב צעירים יש יותר מתנגדים לישראל מתומכים". המשמעות לפי פייפס היא שמתחת לפני השטח מבעבעת תמיכה חזקה ב-BDS: "ברגע שהתופעה תקבל לגיטימציה מממשלה משמעותית במערב, היא עלולה להתפרץ בכל העולם ולהסב נזקים קשים לכלכלה הישראלית".

לחצו כאן לקריאת מאמרו המקיף של דניאל פייפס – "שלום עושים עם אויבים מובסים"

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

23 תגובות למאמר

  1. איך יתייאשו כשיש רשת של NGO ופוליטקאים שהפכו את הנצחת הסכסוך והצפת המערב באיסלמיסטים לעסק רווחי במיוחד?

    1. התשובה, כלכלה חזקה. כלכלה חזקה מתקיימת רק בשוק חופשי, כאשר כל מה שמייצר אדם שייך לו. כלומר, ביטול מס הכנסה . די במס עקיף אחד וקבוע כדי לקיים את הצבא שגם הוא מנופח. אם ישראל תבטל את מס הכנסה, ובכך תאמר לבני האדם, תייצרו כמה שיותר, ביום ובלילה, הכל שלכם, היא תהפוך באופן יחסי למקום העשיר ביותר בעולם, והיא תנצח כל חרם. רק החופש הכלכלי מנצח חרם, ולא כלכלה ביורוקרטית מתוכנתת.

  2. חשוב מאוד להגביר את העליה ארצה ולפזרם בארץ במיוחד בפריפריה.וכן לזרוע פילוג בין אוייבי ישראל.ולא להתעלם משום איום.הגדלת האוכלוסיה היהודית בארץ תחזק את האחיזה ותגדיל את הכלכלה.לצערי יש מקומות שיהודים יתקשו להמשיך לחיות בהם.במיוחד באירופה ובקרב מוסלמים.אז כדאי שיזוזו משם לאיזורים דלילי מוסלמים ושאחוז מסוים יעלה ארצה ויגור בישובים יעודיים שיוקמו עבורם בפריפריה

  3. לא מקובל
    הפלסטינים הומצאו על ידי המדינות המוסלמיות והן שדרשו ממדינות העולם להכיר בפלסטינים על ידי לחץ אחד או אחר. בנוסף יש מליארד וחצי מוסלמים ופחות מעשרים מליון יהודים אז כוחות השוק פועלים לטובת הערבים וזה מתבטא בתמיכה בדעות המוסלמים.

    לכן רק שינוי בדעות המדינות המוסלמיות יכול להביא לשינוי באיזור. כל מה שנעשה עם הפלסטינים לא ישנה דבר כי יהיו מספיק מדינות מוסלמיות עשירות שישלמו לקבוצה של פלסטינים להרוס כל דבר. לכן המלחמה שלנו היא עם המדינות המוסלמיות ולא הפלסטינים.

    המדינות המוסלמיות הצליחו לשנות את התצוגה לטובתן. כלומר במקום מליארד וחצי מוסלמים על שטח אינסופי נגד שמונה מליון יהודים על שטח מיקרוסקופי הם מציגים את זה כשמונה מליון יהודים עם צבא חזק נגד שני מיליון פלסטינים מסכנים. זה הסיפור ועל זה צריך להלחם ולהסביר כולל להרבה ישראלים שלא מבינים מה קורה מסביבם.

    אני אני מסכים עם הכותב המלומד שצריכים להתחיל להכאיב למוסלמים כי את זה הם מבינים או יבינו. כל עוד אנחנו מכילים יש למוסלמים זמן כי הם חושבים שאנחנו עדיין מסוגלים להכיל. בנתיים הזמן עובד לרעתנו. אנחנו צריכם להבין שהמוסלמים זה האויב. צריך להתחיל להסביר את זה בצורה ברור יותר.

    למשל לגבי ירושלים ומסגד אל אקצא צריך להסביר לעולם שהמוסלמים חיללו מקום קדוש ליהודים בבנותם מסגד על הר הבית שהוא קדוש ליהודים. אף אחד לא מסביר את זה ורק מדברים שירושלים קדושה לכל הדתות. ירושלים קדושה ליהודים בלבד. צריך גם להטות את הסיפור למקום אחר למשל מדינה לכורדים בסופו של דבר הם עם אבל בשביל לשנות צריך להתווכח עם טורקיה, איראן, עיראק וסוריה שזה הרבה יותר קשה מאשר להתווכח עם היהודים.

    הדוגמא עם וייטנאם שהכותב המלומד מביא אינה נכונה. האמריקאים לא היו עייפים פשוט האויב היה הרבה יותר נחוש מהאמריקאים. זאת היתה המולדת של האויב לא של האמריקאים. ובכלל מה יש לאמריקאים לחפש בוייטנאם בדיוק כפי שאין להם מה לחפש באפגניסטאן. לכן אין כאן עייפות אלא נחישות וזה מה שדרוש לנו.

    בנוסף הסיפור של הכותב המלומד קשה להוכחה כפי שקשה כל דבר להוכיח במדעי הרוח שאינם בדיוק מדעים מדוייקים. לכן נתייחס לזה כאן דעתו הפרטית שעדיין לא הוכיח אבל אני מסכים איתו שצריך להתחיל להכאיב למוסלמים כדי להשאר בחיים.

  4. מה שדניאל פייפס אומר פה הוא מדאיג מאוד. ישנם הרבה אנשים שאומרים מתוך איסטינקט שמסירת שטחים היא הפתרון נגד תנועת החרם אבל כמו שהפרופ' אמר מסירת שטחים וויתור על נכסים אסטרטגיים רק מעניקה אנרגיה והתלהבות לתנועת החרם עקב ליבוי הסכסוך והפגיעה בישראל שכל ויתור כזה גורם.

    חשוב לזכור שתנועת החרם ומשיכת ההשקעות הוקמה חודש לפני ביצוע ההתנתקות מעזה, ושועידת דרבן התכנסה זמן קצר לאחר שישראל בראשות אהוד ברק הסכימה לוותר על רוב רובם של שטחי יהודה שומרון וחבל עזה.

    מדאיג מאוד. אלמלא חברינו מהמפלגה הרפובליקנית בארה"ב הקהילה הבינלאומית כבר הייתה מנסה לגרש אותנו מפה. כנראה שהגורל של היהודים הוא להיות עם נרדף.

    1. אם המאבק נגד תנועת החרם נדמה אותו לקרב אגרוף, ונניח שחמש השנים האחרונות היו סיבוב בקרב האגרוף הזה, אז ישראל ניצחה בסיבוב בודאות אבל בנקודות לא בנוקאאוט כי האיום עדיין קיים. אי אפשר לדעת מה יהיה מצב היחסים הבנלאומיים עוד עשור או שניים מהיום. האיום הזה לא הוסר והוא מחכה לשעת כושר להתגלות שוב במלוא מסוכנותו.
      מלחמה לישראל בעמלק בכל דור כמו שאמרו חז"ל.

  5. עליית קורבין לשלטון היא בראש ובראשונה קריסה כלכלית של בריטניה.

    1. נכון, אבל קריסה כלכלית כתוצאה ממדיניות סוציאליסטית כושלת יכולה לקחת גם 20 שנה, ובזמן הזה הנזקים הם עצומים, כפי שמראה ההסטוריה.

  6. אני מכבד את דניאל פייפס , אך אני חושב שהוא טועה בהערכות שלו למידת הפגיעה שישראל תספוג למצב הגיאו הפוליטי מהצד של הBDS , ישראל חזקה מספיק למצבי חירום ואני לא חושב שיחסי החוץ של
    ישראל עם מערב אירופה יכולים להשפיע על מקומות כמו הודו , סין ומדינות הפסיספיק.

  7. אם תנועת החרם היא סכנה יש להתייחס אל פעיליה כמו שהתייחסו אל חברי ספטמבר השחור. אלא שהגרורות הסרטניות של השמאל במערכת הבטחון עלולות להפריע

  8. לגבי השלום עם מצריים,
    ההסכם שלום שנחתם ב 1977 ושבמסגרתו החזרנו למצריים את כל השטח נתפס על ידם כהמשך הניצחון של מלחמת יום כיפור, הם היו ערים לחלוטין להלם שהיה בציבור הישראלי אחרי המלחמה , למרות הניצחון הצבאי (לא מוחלט אבל ניצחון). הם היו ערים למחאות ולהחלפת השלטון ולמשבר שגרמה המלחמה של 73 באליטות הישראליות.
    לתפיסתם הסכם השלום הוא ניצחון מצרי, אבל עם זאת יש גם תפיסה מצרית שטוענת שמצריים נכנעה בכל מה שקשור לתביעות הערביות (הפלסטינים ויחסי ישראל מול העולם הערבי האחר). אלו תפיסות קיצוניות יותר.
    אבל בגדול התפיסה המצרית היא שמצריים ניצחה את ישראל שנתמכה על ידי טכנולוגיה ונשק מערביים.

    1. כל ההישגים הצבאיים של חציית התעלה וכיתור הארמייה השלישית ביום הכיפורים והנחלת התבוסות המוחצות לצבא המצרי במבצע סיני וששת הימים נעלמו כלא היו ברגע שמסרנו את סיני עד הגרגר האחרון. נקבע שם תקדים מסוכן שרודף את ישראל עד היום בזירות הבינלאומיות. והמלחמה נגדנו לא פסקה אלא המשיכה באמצעות הטרור הפלסטיני( אש"ף הוקם ביוזמתו של נאצר) והדרישה למסירת שטחים נוספים שבינתיים הפכה בקונצנזוס בינלאומי לדגם של עשיית השלום בין ישראל לאויביה. מבחינה היסטורית התחבולה המצרית הצליחה מעל ומעבר. כואב הלב לראות את זה.

    2. מדוע אם כן, לשיטתך, מצריים לא המשיכה וניצלה שעות כושר (מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה והשניה וכו') לצאת נגד ישראל ו-"להשלים את הניצחון"? לדעתי- משום שהאליטה צבאית המצרית מבינה שההישג שלהם ב-73' היה מוגבל ויקר!

    3. נתנייתי, המטרה נשארה אותה מטרה, 'השלמת הנצחון' דהיינו השמדת מדינת ישראל. מה שהשתנה הוא האסטרטגיה. המצרים רוצים שכשהטנקים הערביים יגיעו לתל-אביב שהעולם יריע למצרים כמשחררי פלסטין. ואת זה הם לא בטוחים שהם יכולים להשיג לעת עתה. הם מחכים לשעת כושר מתאימה שיכולה להגיע אפילו עוד כמה עשורים.

  9. לדניאל פייפס יש אתר. הוא מפרסם שם כמה וכמה מאמרים מעניינים על ישראל ועל ה״סכסוך״. בין היתר פתרונות נוספים כגון ״ירדן היא פלסטין״
    הוא בהחלט צודק בזה שאנחנו חייבים להכניע-ללא-תנאי בכדי לפתור את התסבוכת (זוכר שקראתי אצלו באתר לפני זמן רב מאמר בנושא)

  10. רקע היסטורי להצעה של ההיסטוריון (-:

    התפיסה של הפרופסור מזכירה לי מאוד את המדיניות של שמיר ורבין עד 93': נכה בערבים, אף שעל, עד שיבינו שהובסו- ובמקביל ננסה כמה ששאפשר להסביר את עמדתנו בעולם.

    הפרופסור אמנם טוען "ניצחון ישראל הוא גישה, לא תכנית עבודה.. היא יכולה להכיל מדינה פלסטינית", אבל לי ברור שאי אפשר לדבר על "ניצחון ישראלי" בעת שהערבים משיגים דברים שלא קיבלו מעולם. "ניצחון ישראלי" יכלול פירוק הרשות, הפלת החמאס בעזה וכו'.

    למדיניות הזו היו שלושה מחירים:
    – פנימית, קרע בעם בין ימין ושמאל (דמויות נורמטיביות לגמרי כמו עזר ויצמן תמכו במו"מ עם אש"פ, ואף נפגשו עם נציגיו בניגוד לחוק).
    – מול הערבים, המדיניות הזו הביאה לאינתיפאדה הראשונה
    – מול העולם, המדיניות הזו הביאה לחרם הערבי, לקרע עם ממשל בוש האב (המחלוקת על הערבויות להלוואות לקליטת עולי בריה"מ-לשעבר, מי שזוכר)

    ישפוט הקורא האם מחירים אלו, של לפני 25 שנה, תקפים גם כיום.

    ההיסטוריה הרחוקה יותר, של ימי בית שני, מעלה שאלה נוספת: מה ייקרה אם ננצח *יותר* מדי?
    ממלכת חשמונאי לא רק *ניצחה* את אדום- היא אשכרה גיירה אותם. ניצחון סופי ומוחלט.. שהחזיק דור בודד, עד שאנטיפטרוס סייע לרומאים לכבוש את ממלכת חשמונאי- ובנו הורדוס שלט בה מטעם הרומאים.

  11. דעתי היא כדלקמן. במידה והכל ילך כשורה ללא שינוים דרמטיים ( בהחלט אפשריים, מספר לא קטן של שינוים!!) האוכלוסיה בשנת2100 בישראל היכן שהוא בין 40-60 מיליון. ולכן התפיסה צריכה להשתנות לגמרי!!! והמחשבה היום יומית צריכה להיות כיצד מרחיבים את שטחי המדינה( האפשרויות הן רבות! יבוש שטחיים נרחבים בים, חכירה/ קניה של סיני, כיבוש טריטוריות) את הפלשתינים שכאן מדורי דורות יש צורך לגייר ( מכל מקום רובם עם רקע יהודי)את כל היתר לפצות פיצוי רחב ולשלחם לאן שיחפצו.

  12. זו הבעיה העיקרית :מה המכשול העיקרי למאמצים שלך?

    “האויב המרכזי של הרעיון הוא לא השמאל אלא מערכת הביטחון הישראלית. ההתנגדות שלהם מבוססת על הנחת היסוד לפיה ניצחון אינו נמנה על מטרות הצבא. מערכת הביטחון רואה את עצמה כמשטרה המגינה על אנשים. במצב נורמלי קצין שהולך לקרב, העדיפות הראשונה שלו היא ניצחון ולא מגננה. מפקד שמתעקש שכל חייל יחזור הביתה בחיים לא יכול לנצח בקרב. זה מה שמשטרה עושה, לא מה שצבא אמור לעשות. ככה מטפלים בפושעים, לא באויבים”.
    במערכת הביטחון מתנגדים לביטול הסיוע של ארה"ב לאונרא . מערכת הביטחון שכחה או לא יודעת בכלל מה תפקידה . קצינים עסוקים בפוליטיקה והשוואת ישראל לגרמניה של שנות ה 30 .
    חיילי שיטת מנודבים לסיוע לילדי מסתננים וכן עסוקים בנושא מאוד חשוב לנצחון במלחמה הבאה השירות המשותף והטמעת הנשים בתפקידי לחימה בכל מחיר .
    מערכת הביטחון נראית יותר כמו אוליגרכיה ועסוקה בשמירת המבנה הקיים – בעיקר דאגה לפנסיות של לא מעט אנשי קבע שיוצאים בגיל 50 לאזרחות פנסיה שמרוקנת את תקציב הביטחון.
    שכחנו גם להזכיר את תחנת הרדיו הצה"לית וכן את המורות חיילות שעסוקת בחינוך אזרחים וגרות בדירות שעולות לא מעט כסף למשלם המסים וזאת כדי לתקן את כשלי מערכת החינוך.
    בקיצור הצבא כבר מזמן לא צבא העם ובטח לא עסוק בלהתכונן למלחמה וכל שכן לנצח בה

  13. איך נראה נצחון?
    לדרוש הצהרת אמונים,
    מבחני ידיעת השפה העברית,
    מבחני קבלה לאוניברסיטה על פי הנרטיב היהודי,
    עונש מוות למחבלים,
    גירוש משפחות המחבלים.
    לקיחת המפתחות מהווקף.
    רביזיה של החוק והמשפט הישראלי בהתאם.
    איסור כניסה של מוציאי דיבת הארץ.

  14. לכן צריך וחובה לחתור לניצחון מוחלט פירושו לעשות "שיטת בן גוריון" נכבה 2 , שהמציאות היום הוכיחה שלו חלילה היו משאירים את ערביי 48' ולא היו מגרשים אותם היום היו חיינו גהנום עלי אדמות!
    למשל תראו לי יישוב יהודי בארץ ישראל – בלי – גדר ושער שמירה,תשובה אין כזה דבר!
    ומצד שני תראו יישוב ערבי – עם – גדר ושער שמירה,תשובה אין כזה דבר!
    לא ייתכן שהעתקנו את הגטו היהודי מאירופה וצפון אפריקה לארץ ישראל!!!!
    הגיע הזמן להגיד לערבים והבדואים – לכו לעזעזל!!!!
    זאת ארצנו ואנו לא צרכים לחיות בפחד מהם!

  15. התחזית שלו מדוייקת
    עושים שלום לא עם אוייב, אלא עם אוייב שהשתכנע שהמלחמה נגמרה, והשמדת הצד השני איננה אפשרית.
    לכן גנרל שרמן יכול היה להתאכזר לדרום ולשרוף את אטלנטה, אבל כשהדרום השלים עם המציאות שאין המשך לאסטרטגיה של מלחמה,, הוא אפילו שחרר את הדיון ממשפט פושעים מהדרום.
    השמאל מתהדר במשחקי לשון "עם שלום רק עם אוייב", אבל אוייב שחלקו ממשיך לראות את תורת השלבים …איננו מוכן לשלב השלום. ושלום אפשר לעשות בתנאי שגם העם עצמו מאוחד. וכל עוד השמאל נותן לאוייב תיקווה, השלב לא יגיע