החור הדולף מידע בטחוני

פרשת 'האסיר X', המסעירה כעת את התקשורת, מצטרפת לשורת הדלפות ארוכה שידעה ישראל. מהמפורסמות שבהן היא הדלפתו של שמעון פרס, כיום נשיא המדינה, אודות תקיפת הכור בעיראק ב-1981. מסתבר שהנשק היעיל ביותר כנגד עובדי מדינה בלתי-אחראים, הוא אכיפה נוקשה ובלתי-מתפשרת של החוק. רק ענישה מחמירה של הפוגעים בביטחון המדינה עשויה למגר את התופעה 

 "ספינת הממשל היא הספינה היחידה שדולפת מלמעלה", אמר אייב סופר, יהודי חכם שהיה היועץ המשפטי למחלקת המדינה האמריקנית.

הרבה סיבות יש להדלפות, שלצרכינו, אגדירן כהעברה בלתי-מוסמכת של מידע מסווג (לאו דווקא ביטחוני). בראש ובראשונה, הדלפות מעידות על תרבות של חוסר משמעת ושל אי-ציות לחוק. אם מידע הוגדר כסודי – על כל שותפי-הסוד לשמור על חשאיותו, וָלא – זו מעילה באמון, שניתן להצדיקה רק במקרים חריגים ביותר, כשהסוד נועד לכסות על עבירות חמורות על החוק.

ברוב המקרים ההדלפה נועדה לקדם את המדליף ואת העיתונאי הרעב לסקופים, ולא לשרת את הציבור או ערכים כלשהם. באמצעות שיתוף עיתונאים במידע מתחזק מעמדו של המדליף, שכן ידיעת סודות או שותפות-סוד היא משאב חברתי, המעלה את ערכו של המדליף, וההדלפה נעשית במסגרת יחסי-גומלין בין המדליף למודלף. שניהם, אם כן, נהנים, ורק ביטחון המדינה נפגע.

הדלפה מסכלת

כך היה בעידן שלפני האינטרנט, וכך הווה כעת. מספרים שבימים השחורים של ווטרגייט, נהגו הנשיא ריצ'ארד ניקסון וד"ר הנרי קיסינג'ר לשבת בחדר הסגלגל, לעיין בעיתונים, ולתהות לפי הדיווחים מי מבכירי הממשל הצטרף למדליפים.

לכל ממשל יש סודות. מבצעים ופעולות מותנים בחשאיות, ופרסומם המוקדם משמיטים את הקרקע מתחת לאפשרות ביצועם. כך, למשל, ניסו עזר ויצמן ושמעון פרס לסכל את הפצצת הכור העיראקי בשנת 1981, אך הדלפותיהם הביאו רק לדחיית המבצע.

באותה העת, אלופים ובכירים אחרים במטכ"ל ניסו למנוע את היציאה למלחמה בלבנון, והדליפו בלי שום עכבות את כל התכניות המבצעיות שעברו תחת ידיהם לעיתונאים, לחברי-כנסת ולשרים שלא שותפו בסוד התכנונים. למרות זאת, יצא צה"ל למבצע 'שלום הגליל' ביוני 1982. באותה הדרך הדליפו בכירים במשרד האוצר את התכנית לדולריזציה של השקל. הדלפתם סיכלה אותה, והביאה להתפטרות יורם ארידור, שר האוצר.

האינטרנט מדגיש את הצורך באכיפה

האינטרנט שינה כביכול את כללי המשחק, בכך שהפך כל אדם לעיתונאי בפוטנציה. גם מבלי לחשוף את זהותו, יכול אדם להקים בלוג ולפרסם בו מכל הבא ליד. טלפונים ניידים, תקשורת בין-לאומית נוחה וזמינות אין-סופית בכל רגע נתון, סיכלו לכאורה את יכולת הממשלות להפעיל צנזורה. אלא שכל אחד יודע שיש הבדל בין פרסומים בבלוגים, שלרובם אין חשיבות כלל, לבין חשיפה באמצעי תקשורת מכובד.

ובכל זאת, כעת על הממשל להגן על סודותיו ביתר שאת. הוא אינו יכול לסמוך יותר על התקשורת שתמנע חשיפת סודות שהגיעו אליה. כמאמר חז"ל, לא העכבר אשם אלא החור. האינטרנט רק מדגיש יותר מתמיד את הצורך בכיבוד החוק ובמשמעת של עובדי הציבור, כדי שהדלפה "קטנה" בבלוג זניח לא תמצא את דרכה לכלי-התקשורת הכבדים.

הדלפות למכביר

רק במקרים יוצאי-דופן גילו כלי תקשורת אחריות לאומית: לפני המתקפה הקרקעית במלחמת המפרץ, הוזז הקורפוס המוטס 18 האמריקני אל מערב סעודיה. הדבר הצביע על כיוון המתקפה, והוסתר. אלא שאיש יחסי-ציבור במפקדה האמריקנית ערך בשגגה סיור עיתונאים למפקדת הקורפוס. עורכי העיתונים האמריקניים הבינו את הטעות, וגנזו את הסיפור עד אחרי המלחמה.

בשנות ה-80, גילה עיתונאי אמריקני היכן מוסתרים המטוסים החמקניים של חיל-האוויר האמריקני, וצילמם. יוזמתו הממזרית סוכלה על-ידי שני כתבי-עת מובילים לענייני ביטחון בארצות-הברית, שלא פרסמו את הסקופ מתוך הבנה שהפרסום יפגע אסטרטגית בארצם. אמנם, יש שמועות שהממשל עשה עם שני העורכים סחר חליפין: מכר להם סודות פחותים תמורת שמירתם על הסוד הגדול.

לעומת זאת, בשנת 1961 פרסם ה-ניו-יורק טיימס את הסיפור על ההכנות האמריקניות לפלישה לקובה. טד שולץ, כתב העיתון, טס לפלורידה וראיין גולים קובניים, שאומנו על-ידי ה-CIA למבצע. סיפורו פורסם בעמוד הראשון של העיתון, שבועות ספורים לפני הפלישה הכושלת למפרץ החזירים, מבלי שהעיתון פרסם את מועד הפלישה. לא זו הסיבה לכישלונה, אך ברור שהמודיעין הרוסי קלט את המידע שפרסם העיתון היוקרתי.

ארצות-הברית סוערת כעת ביחס לשיטות החקירה שמפעיל ה-CIA כדי לסכל פיגועים של אל-קאעידה. הסיבה: ג'ון ברנן, יועץ הנשיא ללוחמה בטרור שמועמד לנהל את הסוכנות המרכזית לביון, תמך בזמנו בשיטות חקירה "נמרצות" (כלומר, עינויים) של "פצצות מתקתקות". אחד מצירי ההתקפה על הממשל היה סוכן לשעבר בסוכנות הביון, שהדליף את שמות חבריו לתחקירן, שהתחזה לעיתונאי, אשר נשכר על-ידי פרקליטי המחבלים העצורים במחנה גוואנטנאמו. הממשל העמיד לדין את הסוכן לשעבר, שנידון בעסקת טיעון לשלושים חודשי מאסר. הסכמת הממשל לעסקת הטיעון נבעה מכך שלא רצה שפרטים מוכמנים יודלפו במהלך המשפט.

מנגד, חייל אמריקני שהדליף מידע מדיני לוויקיליקס, נמצא כבר כשנתיים במעצר לפני משפט, ויש אפשרות שהממשל יבקש לגזור עליו מוות בגין העבירה. אצלנו זכתה ענת קם לעסקת טיעון, שהקלה בעונשה לאחר שהדליפה מידע מסווג לעיתונאי.

נסיונות סיכול מיותרים

לעומת אלו, ישנם מקרים בהם נסיונות הממשל למנוע מידע מהציבור מיותרים. במקרה האסיר X, כמו במקרים נוספים, ניסתה ממשלת ישראל לעשות דבר שלא יכול להצליח: למנוע פרסומים המבוססים על ידיעות שכבר פורסמו בתקשורת זרה. בעבר אף הגדילה הממשלה לעשות, עת ביקשה מבית-משפט אמריקני צו מניעה נגד הוצאת ספר על 'המוסד', שכתב ויקטור אוסטרובסקי. כל תלמיד שנה ב' במחלקה לעיתונאות בארצות-הברית, יודע שהסיכוי לקבל צו כזה אפסי. הבקשה המוזרה רק עוררה עניין רב בספר.

בהשוואה לסיפור האחרון, מעניין שבישראל בית-המשפט אסר למכור ספר של מייק אלדר על חיל-הים, בטענת-שווא לפיה חשף מידע ביטחוני רגיש. הטענה אינה נכונה, שכן הספר קיבל אישור של הצנזורה לפרסומו. אמנם, חיל-הים ניסה לעקוף את אישור הצנזורה, והספר נאסף מהחנויות ומכירתו עוכבה במשך שלוש שנים. לבסוף הוסרו כל האיסורים, והתקבלה ההוכחה לכך שלא בטחון שדה עמד לנגד עיני חיל-הים, אלא קלונם של מפקדים מסוימים בחיל.

ומן הפרט אל הכלל: נראה שבארצות-הברית אין צנזורה, ואף אין בה צורך. מספר סוכנים לשעבר ב-CIA למדו כי יש גבול ליכולתם לספר את סודות הארגון: בית-המשפט העליון של ארצות-הברית הורה אמנם למחוק דפים שלמים מספריהם, אך בעקבות זאת חוקק הקונגרס חוק שמטפל בשורש הבעיה, ואוסר לחשוף זהות של סוכני ביון אמריקנים. במקביל, הפנטגון עדיין בודק האם להעמיד לדין לוחם קומנדו אמריקני, שכתב לאחר שחרורו ספר על חיסול אוסאמה בן-לאדן.

מידע רגיש כסחורה גנובה

הדלפה הנה, למעשה, סחורה גנובה. גם אם המידע שייך במובן כללי לציבור, חשיפתו פוגעת לרוב בביטחון הלאומי, ואסורה לפי החוק. ההתחכמות הישנה נושנה – שימוש בחסינות חברי-הכנסת וציטוט דבריהם לפרוטוקול – הנה עוד הוכחה לאיפָה ואיפה של מי שמתיימרים להיות חסידי שלטון החוק, אך סבורים שהם מעליו.

ריבוי ההדלפות מעיד יותר מכל על אזלת-יד של מערכת החוק. במקום לצנזר ולנסות לכבות אין-ספור שריפות קטנות, כדאי להתחיל באכיפה נוקשה.