יבשת במשבר: כל מה שצריך לדעת על הבחירות לפרלמנט האירופי

תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו בסוף השבוע האחרון הן כמו ציור אימפרסיוניסטי מתוחכם. במבט ראשון נראה שהן חסרות משמעות ומופשטות, אך ככל שמתרחקים ורואים את התמונה הרחבה ניתן לראות יותר ויותר פרטים בעלי משמעות. אלה הן המסקנות הראשוניות שלי.

דעיכת מפלגות המרכז

מפלגות המרכז-ימין והמרכז-שמאל (שנקראות לעתים גם "מפלגות המורשת") ממשיכות את דעיכתן, שמתרחשת כבר כמה עשורים. כך למשל באיטליה, הנוצרים הדמוקרטים התפרקו בשנות התשעים והסוציאליסטים לא הרבה אחריהם. מפלגת 'פורצה איטליה' של ברלוסקוני שהייתה בעבר כוח דומיננטי, נפלה לאחוזים חד-ספרתיים.  לעומת זאת, בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי מפלגות 'הליגה הצפונית' ו'חמשת הכוכבים' הנחשבות כפופוליסטיות חלקו ביניהן 51 אחוזים מהקולות ונראה כי המגמה הזו תלך ותימשך.

בגרמניה, שתי המפלגות המרכיבות את "הקואליציה הגדולה" – CDU של אנגלה מרקל והסוציאל-דמוקרטים – רשמו ירידה ביחס לבחירות קודמות בהן זכו לכשבעים אחוזים מהקולות, וקיבלו הפעם במשותף 45 אחוזים בלבד.

גם בצרפת המפלגות המסורתיות כמעט נעלמו מלוח התוצאות, וכן הלאה. הקריסה הדרמטית ביותר של מפלגות המרכז הייתה בבריטניה, שם מפלגת השלטון השמרנית נפלה מתחת לעשרה אחוזים.

הימין לא מצליח למלא את החסר

מפלגות פופוליסטיות ולאומיות, כמו 'פידס' של ויקטור אורבן בהונגריה או מפלגת 'חוק וצדק' בפולין, זכו להישגים ביחס לבחירות קודמות. בצרפת, החזית הלאומית של מרין לה-פן זכתה בניצחון דחוק על מפלגת המרכז של מקרון, ובבריטניה מפלגת הברקזיט שנוסדה לפני מספר שבועות הפכה להיות הגדולה ביותר בפרלמנט האירופי עם 32 אחוזים מהקולות במדינה.

מלבד דנמרק, בה מפלגת העם נחתכה בחצי לאחר שהסוציאל-דמוקרטים אמצו בעצמם את מדיניות ההגירה הקשוחה שלה, הפופוליזם לא נחל מפלה רצינית ביבשת. יחד עם זאת, הימין גם לא גרף מספר קולות גבוה כפי שציפו מנהיגיו וכפי שחששו בשמאל ובתקשורת.

המשמעות של תוצאות אלה היא שהימין נכשל בהשגת שליטה על הפרלמנט האירופי, ולא הצליח להחליש במיוחד את האחיזה הקבועה בו של הנוצרים והסוציאל-דמוקרטים.

התחזקות הליברלים והירוקים

מפלגת הירוקים הפכה להיות הנציגה השנייה בגודלה של גרמניה בפרלמנט, והשלישית בגודלה של צרפת. הדמוקרטים הליברלים הגיעו למקום השני בבריטניה, ורשמו הצלחות נאות גם בשאר מדינות מערב אירופה.

ההצלחה הזו אינה תעלומה: פרוגרסיבים בני המעמד הבינוני הצביעו עבור מפלגות שהציגו חזון מחויב יותר בנושאים כמו שינוי האקלים וגבולות פתוחים, הרבה יותר ממה שמפלגות המרכז אי פעם הציעו. בנוסף, אותם מצביעים חששו מעליית הלאומנות הפופוליסטית – חשש מוגזם מכיוון שאף אחת ממפלגות הימין מלבד אלו הבריטיות לא באמת רוצות לעזוב את האיחוד אלא רק לרסן אותו. אלו המצביעים שביקשו לחזק את האיחוד, ולכן המפלגה הליברלית הגיעה למשל למקום השני בבריטניה אחרי מפלגת הברקזיט.

חשבו על התוצאות השונות כסדרה של פעולות ותגובות: חברי אליטות המרכז דחפו מדיניות פרוגרסיבית כושלת שגרמה לתרעומת רבה בקרב המצביעים, מה שהוביל להתארגנות בימין כדי לחסום או להפוך את המדיניות. האליטה השולטת ראתה בכך התקפה על הדמוקרטיה ועל עצמה, והחלה להפיץ היסטריה מוסרית כביכול, מה שגרם לתומכי האליטה בקרב המצביעים לשעות לאזהרות ולהעביר את קולם הרחק שמאלה.

דרך אחרת לראות את המצב היא כתחרות בין שני כוחות פוליטיים, שכל אחד מהם מנסה לנצל את המשבר לטובתו. הפופוליסטים מנצלים את משבר ההגירה כעקרון מארגן, והירוקים והליברלים עושים את אותו הדבר בנושא האקלים. השאלה מי ינצח לבסוף תלויה בשאלה אחרת –  איזה משבר יפחיד יותר את הבוחרים.

ובינתיים בפרלמנט

היה אפשר לחשוב שנוכחות של סיעות רבות ומגוונות כל כך תחזק את הדיון הדמוקרטי בפרלמנט האירופי, אך נראה שדווקא ההפך הוא הנכון. הנוצרים והסוציאל-דמוקרטים עדיין מחזיקים ב-43 אחוזים מהמושבים, וצפויים לקלוט לתוכם את גוש הליברלים (109 מושבים) והירוקים (69), מה שייתן להם רוב של שני שליש. הקואליציה הזו צפויה לנוע שמאלה מבחינה רעיונית ומעשית, ונראה שתהליכים כמו אלו המתרחשים בגרמניה (שם מדברים כבר כבר על "סוציאליזציה של הנוצרים"), ישכפלו עצמם לרמה האירופית.

מפלגת העם האירופית, המורכבת מה-CDU ו-CSU יחד עם שותפים שמרנים אחרים, היא כבר היום מפלגה פדרליסטית המחויבת לחזון ריכוזי של "עוד אירופה". אבל ההגדרה של אירופה תלך ותהפוך לפרוגרסיבית יותר ככל שאנשי המרכז ידחקו לטובת מדיניות שמאל ליברלית בנושאי אקלים והגירה.

הליברלים והירוקים יהיו קנאים במיוחד לקידום אג'נדה כזו, וינסו לכפות אותה על המדינות החברות ועל קהל המצביעים חסר המודעות. מי שיראה התנגדות, יסומן כלאומן קיצוני. בכך אבחנתו של החוקר הצרפתי פייר מנה לפיה הפוליטיקה האירופית תהיה זירת קרב בין דמגוגיה פופוליסטית לבין הפנאטים במרכז תתגשם במלואה.

כמובן שיהיו עוד מחלוקות וחריקות בדרך, חלקן כבר נמצאות בעיצומן. המתונים שבחברי ה-EPP יאלצו להיאבק על מעמדם בתוך קואליציית המרכז מול הירוקים והליברלים שמחזיקים ברובם בדעות שמאל כלכלי. האחרונים ינסו לנצל את כוחם כדי לקדם רפורמות באנרגיה, להן צפויות להתנגד מדינות מזרח אירופה. הפרוגרסיבים בפרלמנט ינסו להיאבק במנהיגים כמו אורבן אשר לדעתם פוגע ב"ערכים אירופיים", אך הצלחת הפופוליסטים בחלקים מן היבשת משמעותה שיהיו לו יותר בעלי ברית בקרב.

מעל הכל, לנשיא צרפת מקרון ישנה עדיין תמיכה נלהבת בקרב הליברלים בפרלמנט, ואלה יעודדו את פרויקט האינטגרציה השאפתני שלו. מדינות כמו גרמניה או אחרות בצפון היבשת צפויות להתנגד מכיוון שהן אלו שידרשו לממן אותו.

היבריס המשילות

השאיפה של מקרון היא אמיתית ורצינית, אך מלאה בפגמים. בין הפרויקטים אותם ינסה לקדם יהיו ריכוז של יותר כוח והעברת הריבונות מהמדינות החברות לטובת האיחוד אך מבלי לפתור את הבעיות במשטרים המקומיים; מדיניות כלכלית אחידה ליבשת ללא הסמכות לגבות מיסים; ויצירת תקציב ביטחון משותף ונפרד מנאט"ו מבלי להגדיל את ההוצאות של החברות.

זוהי דוגמה מובהקת להיבריס של המושלים, אך עלותה תיפול כתמיד על כתפי אחרים. נהוג לומר כי שגיאת הסוציאליסטים היא לא שאינם נותנים אמון בקפיטליזם, אלא שהם נותנים בו אמון מוחלט שיוכל לעמוד בכל מעמסה תקציבית שיטילו עליו. המדינאים האירופאים של זמננו חשים את אותו הדבר כלפי אזרחי היבשת, ובימין מנסים להזכיר להם מדוע הם טועים.

אם ישנם בריטים שעדיין חוששים מהעלויות הכבדות של עזיבת האיחוד האירופי, אולי כדאי שיחכו וייווכחו עד כמה יקר יהיה המחיר של הישארות באיחוד העמוס ברגולציה, מיסים גבוהים וממשלה מתערבת. אולי זה יעזור להם להגיע סוף סוף להחלטה.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.