למרות שהמציאות והנתונים מראים שישראל מתקדמת ומשגשגת, הצד שממשיך להפסיד הולך ומקצין בתסכולו וכך גם בהשתלחותו במחנה הימין
15 שנים לאחר הקמת המדינה, יצחק בן-אהרן הבין שהחברה הישראלית משתנה. מי שהיה ממנהיגי תנועת הפועלים גרס כי השמאל חייב לנקוט בצעדים משמעותיים של איחוד כדי לשמור על ההגמוניה, ואת מסקנותיו קיבץ במאמר בשם "עוז לתמורה בטרם פורענות" שהתפרסם ב-1963. התמורה הייתה שימור שלטון האליטה הסוציאליסטית, ואילו הפורענות? איבוד השלטון לטובת המחנה היריב.
14 שנים לאחר אותו מאמר, הנבואה ממנה חשש בן-אהרן התגשמה, אירוע שהוציא ממנו את הציטוט המפורסם לפיו "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה". היה זה ביטוי לזעם האליטה שקרנה החל לרדת בשילוב עם תסכול מאיבוד עמדות הכוח, הלך רוח נפוץ בשורות השמאל שהחל לקבל צורה מוחשית, כמו בנאום הצ'חצ'חים המפורסם של דודו טופז ארבע שנים לאחר מכן.
בשנים שחלפו מאז, על אף שהליכוד הפך להיות כוח פוליטי דומיננטי הרי שעמדות כוח משמעותיות בתחומי התרבות, האקדמיה, המשפט והתקשורת נשארו בשליטת האליטה הישנה, שמצאה דרכים עוקפות לשמר את כוחה בניגוד לרצונו של העם. השיח הציבורי באותם חוגים הצליח לקבע את המשוואה לפיה חשוב לשמור על הדמוקרטיה, אבל כאשר היא מובילה לתוצאות הרצויות מבחינת השמאל.
תפיסה זו הובילה לתופעה בה ככל שהמחנה הלאומי הצליח יותר, כך הוא הפך להיות מתועב יותר בעיני האליטה השוקעת, שנאחזת בכל אמצעי כדי לעוות את המציאות ואת ההיסטוריה. כך למשל, מנהיגים כמו ז'בוטינסקי ובגין ("ולדימיר היטלר" ו"טיפוס היטלריסטי" בפי בן-גוריון) שנגדם נוהל מסע תעמולה נבזי בעבר, הופכים היום למושא געגועים כדי לצייר את מנהיגי ההווה באור רע.
שיטה נוספת ודומה שהתפתחה בהמשך היא אתרוג מנהיגי ימין כל עוד הם הולכים בדרך של עקירת ישובים ונסיגות. הדוגמה הבולטת היא כמובן אריאל שרון, שבמשך שנים תואר כגנרל צמא דם ופוליטיקאי מושחת, אך הפך ליקיר המחנה כאשר שבר שמאלה.
אנשי האתמול
במקביל, התרחשה בעשרים השנים האחרונות מהפכה אחרת בתחום התקשורת והמידע, כאשר הרשתות החברתיות, כלי תקשורת חדשים והתפתחות החברה האזרחית בקרב מחנה הימין פתחו לרווחה את שוק הרעיונות שהיה בעבר בשליטה בלעדית של צד אחד.
בתגובה, אותו צד שממשיך להפסיד הולך ומקצין בתסכולו הגובר. הוא מנסה לתאר את מדינת ישראל כמקום נוראי לחיות בו, למרות שהמציאות וכל הנתונים מראים בדיוק את ההפך. וכך זכינו למצעד השתלחות בלתי נגמר, החל מ"אספסוף בשוק" ו"מנשקי הקמעות", דרך "מזהה התהליכים", "עדר של בהמות" ו"חסרי אנושיות", עד ל"חסרי דעת והבנה", "עדר עיוור" ו"להקת כלבלבים מוכי כלבת".
"להקת כלבלבים מוכי כלבת": בסוף השבוע התייחס שר האוצר לשעבר בייגה שוחט לפוליטיקאים תומכי נתניהו בריאיון לשלום קיטל, ב-@ReshetBet | אלו הדברים שאמר:
(צילום: אוראל כהן, פלאש 90) pic.twitter.com/EVOQMb6xZ6— כאן חדשות (@kann_news) June 30, 2019
נדמה שהסיפור הוא מאוד פשוט: כל עוד השמאל בשלטון ישראל היא מופת של דמוקרטיה ושגשוג, אך כאשר הימין נמצא שם הרי שהמדינה לפתע צועדת בדרכיהן של טורקיה או רוסיה. במציאות, בני האליטות הישנות ואנשי האתמול ימשיכו להתנשא, לשחרר קיטור וליפול לפליטות פה מביכות (ובכך לחזק עוד יותר את הימין), והשיירה שהיא מדינת ישראל תמשיך להתקדם כפי שעשתה תמיד.
אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי החוץ של תנועת הליכוד
כך גם בעניין מפלגת העבודה שטענתם הוא שאבי גבאי הרס את מפלגת העבודה ולא מודים שהאידיאולוגיה התפרקה מאליה וכשנתניהו מנצח אומרים שהוא קמפיינר מוצלח ועושים מהימין ציבור לא רציונלי
מה שמדהים זה שהם לא מפנימים שכל משבר כלכלי שאי פעם היה כאן הוא תחת שליטתם ועוד הם משתמשים במשבר כדי לנסות ולדחוף את האידיאולוגיה שהמציאות כאן גרועה
כמו בשיר המספרים של הלהקה הידוע לשימצה הדג נחש שמשתמשים בנתון מישראל ב 2001 בשליטת ברק כאשר היה משבר כלכלי בינלאומי ומתייחסים לזה כאילו זה היה המצב ב 2015 כי "הקשר זה גזענות"
בלי שום שמץ של התייחסות להתאוששות הכלכלית המהירה ששרון עשה ממש כמה חודשים אחרי בעזרת פתיחת השוק
זה ממש לא שלם בלי ה"זה מזכיר לי זמנים אפלים" הבלתי נשכח…
דומני שכבר כתבתי כאן פעם שאדם המנבל ומלכלך את פיו מול אדם בעל דעות אחרות זה הרי סימן מובהק שאין ביכולתו להתמודד עם הדעות של האחר והדרך הקלה והפשוטה היא פשוט לעשות לו דיסלגיטימציה אישית.
אינטילגנציה שמאלנית טיפוסית.
סליחה השנה היא תשע״ט לא תשמ״א הליכוד בשלטון כ 42 שנים
42 שנה כשעדר ה"נאורים" שלכם שולח בכל מקום זרועות תמנון עוקפות דמוקרטיה, תוך כדי זעקות אימה: "הדמוקרטיה בסכנה", ותוקע מקלות בגלגלי המשילות של המחנה הלאומי על ידי תפירת תיקים וחיסול כל איש ציבור שאינו מתיישר עם אג'נדת ה"נאורים".
עד המהפך ב-1977 הרגישו בשמאל שהשלטון בידיהם לנצח. עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 הבינו שם שהרעיון הדמוקרטי מאיים עליהם ולכן בנו לעצמם – בעזרת מימון של אויבי ישראל – שלוש רשויות שליטה שאינן נבחרות אלא רומסות את הדמוקרטיה:
הרשות המחוקקת – "אנשי הרוח", הקובעים נורמות חברתיות ומדיניות וקובעים מה ראוי ומה לא;
הרשות השופטת – התקשורת, החורצת גורלות ופוסקת מי מהאזרחים אשם ומי זכאי;
הרשות המבצעת – מערכת המשפט ובעיקר בג"ץ, הקובעת בפועל מה ייעשה במדינה ורומסת את עמדת הכנסת והממשלה, בגיבוי אנשי הרוח והתקשורת המאתרגים אותו.
את שלוש הרשויות האוליגרכיות הללו מכנים בשמאל "דמוקרטיה".
בשנים האחרונות החתרנות של השמאל ניזונה מקרנות של אויבי ישראל בחו"ל כמו קרן פורד, קרן וקסנר והקרנות של סורוס ושל האיחוד האירופי. מנהיגי ימין שלא פועלים לפי ההנחיות של שלוש רשויות השמאל האנטי-דמוקרטיות – השמאל דואג להכניס אותם לכלא (בגין עבירות קלות), ואם הם צדיקים – השמאל דואג לעשות להם רצח אופי כדי להפיל אותם או לגרום מראש לאי היבחרותם, כמו התיק שתפר היועץ המשפטי בן-יאיר לשר המשפטים יעקב נאמן כדי לסכל את מינויו לשר המשפטים והתיקים שתפרו לרפאל איתן, אביגדור קהלני, גל הירש ויואב גלנט.
לעומתם, אנשי השמאל המעטים שטופלו על ידי מערכת החוק היו מושחתים גמורים וידועים, ורוב העבריינים אנשי השמאל זכו להגנת התמנון עוקף הדמוקרטיה, ביניהם: שמעון פרס (תרומות), משה דיין (עתיקות), יאיר לפיד (חוק ישראל היום-מוזס), ברק (מימון עמותות).
אז אמרו – מה הביג דיל
הימין בשלטון המון זמן
והגיע הזמן (ממזמן) להפסיק להתקרבן
אנחנו לא מושלמים – ואפשר לקבל ביקורת
ולהתעלם משטויות.
צריך לשאול למה ככה השמאל היתנפח בטרוף מה הסיבה. והתשובה פסבדו הימין ששולט עשרות שנים. גלות הגמרא האנטי לאומית כל כך, מנפחת את אהרון ברק למימדים ענקיים והוא נימצא בכל חור לוחמני אטראקטיבי ומושך המונים למרות שהוא מיעוט. הם השמאל הרדיקל יכולים לסמן וי ענק בראותם את ביבי הליכו דשס ואגודה. המילה לאומית מוכית מושפלת מבוזה נירמסת הושמדה הוכחדה. והיא למעשה ההצלה בעת מצוקה זו. כששולטים הרבה לא נישאר כלום לא מאלה לא מאלה. ביבי עם הליכוד למעשה הפכו את ישראל למדינת כל אזרחיה נישענת כולה על ידי זרים החזירו את הגלות בדלת האחורית . זה שם המישחק. הגלות לסוגיה שולטת כי הנרטיבים שלנו גלותיים. כהונה גלות אנטי לאומיות מדינת כל אזרחיה שלטון זר מיביפנים ובחוץ. ראיתי היום כותרות זה היזכיר לי את המילה מפץ. כי לא נישאר כלום הכל מוצה כולל האמונה. הכהונה לסוגיה ניזונה מיבוכטות כסף ומגלותיות אדירה. היא שולטת בכל חור בכל נישה. זו פנורמה אספקלריה עלינו היום הכל נישברשבור הרוס. גם אגב העולם כזה- מוצה.
בייגה שוח- האות האחרונה ב: ד' או ת' או אולי ט' ?
עשה עימנו חסד מר חז– מפוטם בכסף ציבורי.
עוף מהעיניים והאוזניים.
זכיתם בכבוד בהשפלה ובמיאוס, והעם זרק את הזבל לאשפה.
ואת התנועה שבנתה את המדינה על הגב של המסכנים.
על גב השחורים, על גב העבדים.
לך פטם-חזר יש את התקשורת. לעם יש את הקלפי.
והעם לא מטומטם !! העם שומע את פליטות האחוריים של הבואש מהעבודה/מערך/מפא"י/ או בעוד עשרות שמות חסרי חשיבות.
כמה נכון. כמה עצוב. לא ינוחו ולא יניחו עד שהם יחזרו לשילטון. השקרים, הדילגטימציה, הלהעלים עין כשמאתים- הכל ימשיך.
רינה מצליח היתה עומדת לדין בגין הסתה, בכל מדינה נורמלית!
בתוכנית הצהריים שלה שלשום הסיתה נגד המשטרה וייחסה לשוטר אלימות מתוך אפליה גזענית. זאת, ללא ביסוס עובדתי וללא הכרת העובדות על ידי הציבור באותה עת, עקב מותו /הריגתו של סלומון טקה על ידי שוטר.
להרוג ולחבריו היא קראה ילד/ילדים, כאשר בפועל מדובר בבני 15 ומעלה! ממש כפי שהשמאל קרא לפאשלונר גלעד שליט שנפל בשבי, בשם "הילד של כולנו", כאשר היה חייל בן 19-20.
כאשר נצח הלכוד בבחירות ב'מהפך' לראשונה, מיהר מנחם בגין למנות את משה דיין לשר החוץ, בלי שתהיה קואליציה עם המערך,המפלגה של דיין בכנסת.
בגין חיפש 'לגיטמציה' לשלטון הלכוד. הוא חשב כי חלק גדול ממצביעי הלכוד היו ספרדים והוא בקש למצא חן בעיני האשכנזים ולכן מינה את משה דיין. משה דיין הפסיד את מעמדו אחרי מחדל יום הכפורים, אבל בעיני בגין הוא היה סמל חשוב, להראות שהמעמד השליט עד אז משתף אתו פעולה. אחרי זה המשיך בגין בנסיון למצא חן, להראות שהוא איש 'שלום'. נתן למצרים את כל סיני, ואת כל שדות הנפט. המצרים היו מוכנים לקבל חלק מסיני וחלק מן הנפט על מגש של כסף רק תמורת חתימה על פיסת ניר, אבל בגין נכשל. לא דרש מן המצרים פצויים על עשרות שנות מלחמה, לפחות חצי הכנסות הנפט.
גם נתניהו מינה את אהוד ברק למצא חן בעיני השמאל.
הבעיה היא עדתית. הספרדים, בגלל ההסטוריה השונה שלהם אצל המוסלמים, שמרו על כבוד לאומי. הם תמכו בז'בוטינסקי מן הרגע הראשון. הבינו חשיבות שמירה על כבוד לאומי ולכן תמכו במחנה הלאומי. האשכנזים סבלו בצורה נוראה במזרח ארופה, היו מושפלים, והדחף הראשון שלהם היה למצא חן בעיני הגויים, כך אנו רואים עד היום את התנהגות השמאל.
באופן טרגי במקום לסמוך על החושים הלאומיים של המצביעים למחנה הימין ביקש הלכוד ומנהיגיו למצא חן בעיני המחנה המנוגד, כי ראה בהם את המעמד העליון. לכן עד היום שולטים בטלביזיה הממלכתית אנשי השמאל, רחוק מאזון. המגישים גם מדברים בהגיה איומה, בזמן שכל נהג מונית בירושלים מדבר בהגיה הספרדית הנכונה, אבל הקרינים כמעט כולם מדברים בשפה איומה ובולעים את המלים.
העובדות שאתה מביא הן סלקטיביות.
בגין היה "עיוור צבעים" ולא הבדיל בין אשכנזי למזרחי. הכרתי שני אנשים שהיו ממקורביו באצ"ל, שניהם יוצאי עיראק, שהעידו כי התייחסות למוצאו העדתי של אדם לא היתה קיימת אצלו. העובדה שהוא מינה את משה דיין לשר הביטחון לא קשורה לכך שדיין היה אשכנזי אלא לכך שהיה מקובל על השמאל ובגין, שסבל מדה-לגיטימציה דמונית מצד השמאל (כמו שהשמאל עשה תמיד למנהיגי הימין) – רצה להפיס מעט את החתרנות השמאלנית לממשלתו.
גם נתניהו אינו חשוד באפליה על רגע עדתי. הוא מינה את איציק מרדכי לשר ביטחון, אבל מרדכי – במצוות השמאל – החליט לרוץ נגדו בבחירות וחבר ל"מפלגת מרכז" אשר כדרכן של מפלגות מרכז תפקידן להעביר אידיוטים שימושיים בימין לגוש השמאל. גם סילבן שלום פעל נגד נתניהו מתוך הליכוד, לאחר שמונה על ידו לחבר בוועדת החוץ והביטחון מטעם הליכוד, בתקופה שהליכוד היה באופוזיציה.
70 שנה של שנאת-חינם, גזענות-עדתית והתנשאות לריק!
מה שמביך יותר הוא – שהלזים לא מבינים מדוע רוב הציבור מתעב אותם בשל כך?