החופש לבחור: הגאוניות בפשטות של מילטון פרידמן

מילטון פרידמן נולד ב-31 ביולי 1912. אם היה חי כיום הוא היה בן 107, ויתכן כי היום הוא נחוץ יותר מתמיד. מותו של פרידמן בשנת 2006, בגיל 94, לקח מן העולם את אחד מההוגים הנדירים שהצליחו לשלב בין גאונות לבין שכל הישר והיגיון פשוט. רוב האנשים אינם מסוגלים להבין ניתוחים כלכליים מורכבים כמו אלה שזיכו את פרידמן בפרס נובל, אבל אפילו אנשים נטולי ידע כלכלי בכלל הבינו בקלות את ספריו הפופולריים כמו "החופש לבחור", או את סדרת הטלוויזיה הנושאת את אותו השם.

היכולת לבטא את עצמו בבהירות, הן ברמות הגבוהות ביותר של מקצוע הכלכלה והן ברמה אותה האדם הממוצע יכול להבין בקלות, הייתה דומה מאוד לזו של כלכלן אחר, שהתאוריות והאישיות שלו היו שונות לחלוטין מאלו של פרידמן – ג'ון מיינרד קיינס.

כמו רבים ממי שהפכו להיות הוגי דעות בולטים של הימין, גם פרופסור פרידמן החל את חייו האינטלקטואליים בשמאל. עשורים לאחר מכן, כאשר הביט לאחור על דברים שאמר בשנותיו המוקדמות, ציין פרידמן: "הדבר המדהים ביותר לגביהם הוא עד כמה מדובר באמירות קינסיאניות". אך לא היה אדם מסוים שגרם לפרידמן לשנות את השקפתו, הן בתחום הכלכלי והן לגבי מדיניות חברתית. השינוי הזה נוצר אך ורק מתוך מחקריו, הניתוחים שלו, החוויות שחווה והניסיון שצבר.

בתור מרצה, הוא מעולם לא ניסה להמיר את דעותיהם הפוליטיות של תלמידיו. כאשר אני עצמי הגעתי לראשונה לשיעור של פרידמן, הייתי מרקסיסט מובהק, אך הוא לא עשה שום מאמץ לשנות את דעותיי ועזבתי את הקורס כמרקסיסט. פרידמן אמר פעם שכל אדם שדעותיו משתנות בקלות אינו שווה את ניסיון השכנוע, ואכן דעותיי ככלכלן החלו להשתנות רק כאשר התחלתי לעבוד עבור הממשלה.

בין אינפלציה לאבטלה

אחת העמדות בזכותן פרידמן נודע יותר מכל היא התנגדותו לרעיונות הכלכלה קיינסיאנית ששטפו כמעט לחלוטין את המקצוע משני צידי האוקיינוס, מלבד מעוז אחד של שוק חופשי באוניברסיטת שיקגו, שם פרידמן למד כסטודנט ובהמשך לימד במשך שנים רבות.

בימי השיא של הכלכלה הקיינסיאנית, כלכלנים רבים האמינו כי מדיניות ממשלתית של אינפלציה יכולה להפחית את שיעורי האבטלה, וגם הנתונים האמפיריים הראשוניים תמכו בעמדה זו. המסקנה הייתה כי ממשלה יכולה לבצע בהצלחה שקלול של תמורות בין אינפלציה לאבטלה, ובך למעשה לכוונן את הכלכלה כרצונה.

מילטון פרידמן קרא תיגר על התפיסה, בעזרת עובדות וניתוח מעמיק. הוא הראה שמערכת היחסים בין אינפלציה ואבטלה מחזיקה מעמד רק בטווח הקצר, כאשר העלייה בשיעור האינפלציה עדיין טרייה. אך בהמשך, אחרי שכולם התרגלו לאינפלציה, גם האבטלה מתחילה לעלות אפילו עם אינפלציה גבוהה.

כאשר גם האבטלה וגם האינפלציה החלו לנסוק ביחד בשנות השבעים ("סְטַגְפְלַצְיָה", כפי שקראו לכך אז), קרנה של התפיסה לפיה הרעיון הממשלה יכולה לכוונן את הכלכלה החל לדעוך. כיום יש עדיין כמה קיינסיאנים קנאים הממשיכים להתעקש כי מדיניות הוצאות ממשלתיות כתמריץ לצמיחה כלכלית יכולה לעבוד, אילו רק הממשלה הייתה מבזבזת עוד. זהו אחד מהטיעונים שלעולם לא ניתן לנצח: גם אם הממשלה תבזבז את עצמה עד לפשיטת רגל ועדיין תיכשל בהבראת הכלכלה, תמיד יהיו כמה קיינסיאנים שיטענו כי זה היה יכול לעבוד אם רק היינו מבזבזים עוד קצת.

בין שמרנות לרדיקליות

למרות שמילטון פרידמן הפך עם השנים לאחד מהוגי הדעות המזוהים ביותר עם המחנה השמרני, הוא ראה בעצמו ליברל במובן המקורי של המונח – אדם המאמין בחירות הפרט, ובחופש מהתערבות ממשלתית. אחד מספריו הידועים נקרא "רודנות הסטטוס-קוו", והיווה דוגמה נוספת לחוסר הרצון של פרידמן לקפוא על שמריו.

למעשה, פרידמן השמרן כביכול הציע שינויים רדיקליים לרעיונות מדיניות ובשורה של מוסדות, החל מבתי ספר ציבוריים ועד לבנק המרכזי. מנגד, אלה המתקראים כיום ליברלים ניסו לשמר בכל מחיר את מדינת הרווחה ואף להרחיב אותה.

כתלמידו של פרופסור פרידמן במהלך שנות השישים, שני דברים הרשימו אותי מיותר מכל – מדיניות חלוקת הציונים הקשוחה שלו, והעובדה שהייתה לו מזכירה שחורה. היה זה בתקופה שלפני האפליה המתקנת, שגרמה לאנשים בשמאל להעסיק שחורים כקישוט. מעולם לא שמעתי את פרידמן מציין את העובדה שהעסיק שחורים, למרות שהיא הייתה מזכירתו לאורך עשורים. הסירוב של פרדימן להיות תקין פוליטית רק חיזק את הכבוד שרחשתי לו.

פרופ’ תומאס סואל הוא עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד ומחברם של יותר מ-30 ספרים בנושאי כלכלה, חברה והיסטוריה. הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.