18 שנים למתקפת ה-11 בספטמבר: אמריקה שוב חוזרת על אותן שגיאות

18 שנים חלפו מאז פיגועי ה-11 בספטמבר. כמעט דור שלם, ונראה כי הזוועות שחולל הטרור הגי'האדיסטי על אדמת ארה"ב נתפסות כיום, עבור הדור החדש והצעיר שבעתיד יוביל את המדינה, כלא יותר מזיכרון מעומעם. נראה כי אמריקה פתחה דף חדש, אך יחד עם זאת נראה שהיא גם מתעקשת לחזור לתקופה שלפני 2001 ולאווירה הביטחונית שלפני הפיגועים הרצחניים. זהו ניסוי מסוכן שספק אם יצליח, אם כי הייתי שמח מאוד לטעות בעניין.

הסימנים לשינוי היו ברורים במיוחד השבוע, גם כאן בבית וגם הרחק בעולם. בווירג'יניה, שופט פדרלי פסק על ביטול מאגר מידע ששימש את הממשלה לבדיקות ביטחון עבור אזרחים בטרם עלייתם לטיסה מסחרית, ובקאבול, משלחת מטעם ממשל טראמפ הגיעה להסכם עקרוני להפחתת מספר החיילים האמריקנים באפגניסטן, בשאיפה לסגת מהמדינה כליל בעתיד ולסיים לאחר 18 שנים את "המלחמה האינסופית", כפי שהגדיר אותה הנשיא.

הדבר המעניין לגבי ההתפתחויות האלו הוא שהן אינן תוצר של סטנדרטים משפטיים מתפתחים או תנאים בשטח, אלא תולדה של שינוי במזג של האומה. אין בכך לומר כי בהכרח מדובר בדבר רע או טוב, אלא בהתפתחות טבעית. בין התוצאות המצערות של אירועי ה-11 בספטמבר הייתה החדירה של בתי המשפט אל תוך זירת הביטחון הלאומי. לשופטים, בניגוד לפוליטיקאים, אין שום אחריות חוקתית בענייני ביטחון, אשר אמורים להיות מופקדים בידי נבחרי הציבור שחייבים דין וחשבון לאותו ציבור שחייו בסכנה.

יש היגיון רב בכך שהחלטות בנושאי ביטחון לאומי הן פוליטיות ולא משפטיות. החוק שואף ללוגיקה קשיחה ואחידה שאמורה לאזן בין דאגות לשלום הציבור לבין זכויות הפרט, ועם הזמן, השופטים הרחיבו הן את גבולות הגזרה של אותן זכויות והן את הקטגוריות של הזכאים להן, כולל מי שאינם אזרחים אמריקנים ולעיתים אף אויבים. הפוליטיקה, מנגד, שואפת לליכוד חברתי דרך פשרות. היא אינה מוגבלת על ידי ההיגיון אלא על ידי דעת הקהל, ובענייני ביטחון למשל מדובר על דעתו של הקהל לגבי חומרת האיום ודרכי התגובה הרצויות. אמצעי הביטחון מתרחבים באופן טבעי בזמן של דריכות גבוהה או מלחמה, ומתרככים כאשר תחושת הפגיעות שלנו חולפת ועדיפויות אחרות נראות דחופות יותר.

זיכרון נעלם

נכון לעכשיו, נראה שאמריקה נמצאת בתקופת ההתרככות. זו תחושה אליה שאפנו במשך כמעט שני עשורים, אך כעת כשהיא כאן האם זה בגלל שהגיע זמנה או בגלל ששאפנו אליה? החלטת בית המשפט בנוגע לרשימת האסורים לטיסה היא מקרה מבחן לכך. אמצעי הביטחון המחמירים בשדות התעופה הם אלה שמזכירים לכולנו (וביחוד לצעירים מדי כדי לזכור את ה-11.9) כי גם מטוסי נוסעים עשויים להפוך לנשק קטלני בעל תוצאות מזעזעות. לכן יש לנקוט בזהירות לגבי זהות העולים על סיפון המטוס, ולאסוף מודיעין על איומים אפשריים. נדמה שכל אדם הגיוני יסכים עם הקביעה הזו, אך כאן לא מסתיים העניין. סוגיית הטיסות היא דוגמה לבחירות הקשות שעלינו לעשות למרות שהיינו מעדיפים להימנע מהן, עד לרגע בו האיום כה ממשי ומיידי עד שלא נותרת ברירה אלא להתעמת איתן.

אבטחה המבוססת על מודיעין יכולה להיות יעילה רק אם הממשלה רשאית לאסוף ולנתח אותו בחשאי. אחרת, שיתוף הפעולה של מקורות חיוניים ושירותי ביון זרים עשוי להיפגע קשות, ואנשים עשויים לחשוש לדווח על מקרים חשודים. ועדיין, כולנו רק בני אדם שמבצעים טעויות ועשויים ליפול עם מידע שגוי. גם החשד הסביר ביותר שאדם כלשהו מהווה איום עשוי להתברר כשגוי במקרים רבים, ויתכן כי אנשים חפים מפשע יוטרדו בשל כך. מצד שני, אם ניתן לחשודים התרעה או הזדמנות לערער על מקומם ברשימה, הרי שהמידע כבר לא סודי ולכן אינו יעיל יותר.

הרשות המבצעת היא האחראית לביטחון המדינה ולכן באופן טבעי תרצה להגביר את אמצעי הביטחון; בתי המשפט אמורים להגן עלינו מפני פגיעה ממשלתית ולכן באופן טבעי ייטו לצד זכויות הפרט. ולכן מי שאמור לקבוע היכן עובר הגבול בסוגיות כאלה הוא הקונגרס. כוחו של המחוקק הוא בהסתגלותו והתאמתו לרמות האיום השונות בסביבות שונות – הוא יכול לאמץ שלל שיטות לניתוח המידע ופיקוח עליו, ולוודא שרשויות האכיפה מקבלות החלטות והערכות בהתאם לקריטריונים סבירים ותוך איזון של כל האינטרסים המתחרים. למרבה הצער, חברי הקונגרס באמריקה כיום כמעט לא מחוקקים ובמקום זאת מעדיפים להתלונן בטלוויזיה על המצב הגרוע. אבל בענייני ביטחון מישהו חייב בסופו של דבר לקבוע את הגבול, וכאשר הפוליטיקאים שאמורים לקחת אחריות מתחמקים ממנה, השופטים ממלאים את החלל הזה.

הממשלה ניסתה לשכנע את בית המשפט שזו אחריותה לפקח על מאגר המידע, ומשרד המשפטים התעקש כי ניתן לסמוך על ה-FBI בניהולו. הטענה העיקרית הייתה שלמרות סיפורי האימה על חקירה לא מוצדקת או עוגמת נפש שנגרמה לנוסעים חשודים, ענייני ביטחון חייבים לקבל קדימות, ובכל מקרה אין זה מקומו של בית המשפט להתערב בסוגיות ביטחון לאומי. רוב הסיכויים שבשנת 2002 (ואפילו כמה שנים אחר כך) טיעונים אלו היו מתקבלים בקלות, אך בשנת 2019 המצב שונה. מה שנראה כאי-נוחות קלה בזמן בו האיומים היו מיידים ומשמעותיים הפך למכביד ומסורבל. ככל שזיכרון ה-11.9 הולך ונעלם, כך האיומים נתפסים כמוגזמים ויחד איתם גם אמצעי הביטחון שאמורים למנוע הישנות של מתקפת טרור כזו.

ניסוי מסוכן

בינתיים, באפגניסטן, הטאליבן קיבל את ההודעה על הנסיגה האמריקנית המתקרבת לא בפרחים וברכות שלום חגיגיות, אלא בסדרה של התקפות טרור. האחרונה שבהן הייתה ביום חמישי, בה נהרגו עשרה בני אדם כולל חייל אמריקני וחייל נוסף מכוחות בעלות הברית.

המצב הנוכחי באפגניסטן מלמד אותנו שוב כי מה שאנחנו מגדירים כשיחות שלום הטאליבן רואה ככניעה. הם מגבירים את התקיפות דווקא עכשיו מכיוון שהם רוצים לגרום לאפגנים להאמין שארה"ב מתקפלת מהמדינה בהפסד משפיל, בדיוק כפי שלוחמי המוג'אהדין דחקו את הצבא האדום מאותה אדמה לפני שלושים שנה, וזירזו בכך את קריסת ברה"מ.

השבוע למדנו גם ששר ההגנה לשעבר ג'יימס מאטיס התפטר מממשלת טראמפ לאחר שאמר לנשיא כי הוא אינו מוכן להיות המפקד שייזכר כמי שהפסיד לדאעש בסוריה. עד כה, מזכיר המדינה מייק פומפאו מסרב לאשר את הסכם השלום שהשיגו השליחים האמריקניים באפגניסטן, וכנראה שגם הוא לא שש להיות זה שייזכר כמי שהפסיד לטאליבן. במהלך המגעים, בטאליבן התעקשו שארה"ב תכיר בארגון כ"אמירות האסלאמית של אפגניסטן", כפי שנקרא כאשר החיל את חוקי השריעה על המדינה כולה בין 1996 לסוף 2001. זו התקופה בה ארגון אל-קאעידה נהנה ממקלט בטוח באפגניסטן, מה שאפשר לו לתכנן ולהוציא לפועל את מתקפת הטרור המשולבת נגד אמריקה ב-11 בספטמבר לפני 18 שנים.

כפי שהשבוע הזה מזכיר לנו, הטאליבן עדיין נלחם כתף אל כתף יחד עם אל-קאעידה כדי להרוג אמריקנים. כאשר כוחות צבא ארה"ב יעזבו את אפגניסטן, רוב הסיכויים שהממשלה הנוכחית תיפול והאמירות האסלאמית תוקם מחדש. הבכירים המזוהים עם השלטון הקיים שנתמך על ידי ארה"ב יסולקו, וארגוני הטרור יהיו יכולים שוב להכות שורש ולהתבסס. ארגון כמו אל-קאעידה ייהנה מאותו מעמד כמו של החיזבאללה בלבנון: כוח חמוש חצי-ממשלתי שפועל ללא הרף למען הפצת הטרור הגי'האדיסטי בעולם, ומטרתו העיקרית היא עדיין אמריקה. מהלך "שלום" כזה יחזיר למעשה את אפגניסטן ואת העולם כולו למצב דומה כפי שהיה לפי ה-11 בספטמבר 2001, וזהו כאמור ניסוי מסוכן מאוד.

אנדרו מקארתי הוא משפטן ופובליציסט, בעבר שימש כעוזר לתובע הכללי של מדינת ניו-יורק. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.