אומה בסחף: הסופר היהודי שחזה מקרוב בהתפרקות של הונגריה

מספר רב של יצירות מופת בשלל שפות השכילו לתאר את הטוטליטריות שהחריבה את אירופה במאה העשרים; אחת כזאת נוספת ובלתי צפויה התגלתה לאחרונה, או יותר נכון התגלתה מחדש. הספר 'אומה בסחף'  (A Nation Adrift) ראה אור לראשונה בהונגריה בשנת 1946, בתקופה הקצרה שבין נפילת השלטון הנאצי במדינה לבין עליית הקומוניזם. באותה העת הספר לא זכה לתפוצה רבה מכיוון שמעט מאוד לא-הונגרים היו יכולים לקרוא אותו, למעט עוד פחות היה אכפת מגורלה של הונגריה, והמחבר מיקשה פניו היה למעשה אלמוני לחלוטין מחוץ לארצו. את עבודת התרגום לאנגלית עשה בנו, מריו, המשמש כיום במרצה להיסטוריה בארה"ב. בהקדמה הלבבית לספר, הוא מסכם בצניעות את דמותו של אביו: "בכל הקשור לאינטליגנציה ופקחות, אבי היה הרבה מעל הממוצע".

בהונגריה של שנות השלושים והארבעים, מיקשה פניו היה מוכר בציבור בעיקר כמייסד והעורך של כתב עת יוקרתי בנושא ספרות. בהמשך הוא גם נבחר לפרלמנט, ובשנת 1934 פרסם מאמר אמיץ בו מתח ביקורת על עמיתיו בבית הנבחרים על כישלונם לעמוד מול היטלר. כאשר הצבא הגרמני והגסטאפו כבשו את הונגריה באביב 1944, פניו בן ה-62 סומן כמטרה. בנוסף, פניו היה גם יהודי, בתקופה בה יהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב ולסמן את ביתם באופן דומה. "אנשי הגסטאפו חטפו מאות קורבנות ממש מתחת לעיניה של הממשלה", כתב בספרו-יומנו.

מקישה ואשתו ריאה מצאו מקלט בביתה של משפחה בבודפשט, שם התחבאו במגורי המשרתים. ילדיהם שהתחזו לנוצרים, כולל מריו בן העשר, הסתתרו בחלק אחר בעיר. מיקשה פניו העסיק את עצמו בכתיבת יומן יומי, בו תיאר את חוויותיו ובחן את פחדיו ותקוותיו. כאשר הביט החוצה מן החלון ממקום מחבואו, הוא ראה את שאר האנשים ממשיכים בחייהם כרגיל. אחד מהם היה האחראי על ההסקה בבניין, אדם חביב אבל אוהד הנאצים שעשוי היה להסגיר אותו. מדי פעם פניו היה יורד למקלט בשעת אזעקה, מטייל בזהירות ברחוב ואפילו מטלפן לחבר. הסירנות היו תזכורת תמידית להפצצות בעלות הברית, וכך כתב:

התסמינים הקבועים: ליבי פועם בחוזקה, ידיי רועדות יותר מהרגיל…יש תחושה כאילו הם מכוונים ממש לבית הזה, ובעוד שנייה יפגעו במטרתם…אני לא רוצה למות, אך אני תומך בהפצצות, כל עוד לא יפגעו באדם שאני מכיר"

בין ההפגזות, פניו היה מוצא נחמה בזיכרונות נוסטלגיים של "העולם הישן והטוב" והכפר בו גדל. לעתים קרובות הוא נזכר בנסיעותיו בטרם המלחמה לאיטליה, שם ביצע מחקר עבור ספר שתכנן לכתוב על אפליה. פניו קרא וכתב בארבע שפות, וביומנו משולבות אמרות בלטינית, ציטוטים של פרידריך שילר, וקטעים משיריו של אנדרה אדי, אחד מגדולי משוררי הונגריה ומי שהיה חברו הטוב.

יחד עם הזיכרונות, פניו חש גם בצורך לתעד. "אדם יושב כאן בחוסר אונים, ממתין לגורלו ביחד עם מאות אלפים…קשה להאמין שמה שקורה לי לא יעניין אחרים בעולם". האישה בביתה הוא מסתתר מספר לו שבאחת מנסיעותיה ראתה רכבת משא עמוסה ביהודים. בקרון האחרון ניצבו שוטרים, מוודאים שאף אחד לא ינסה להימלט בדרך ליעד הסופי בתאי הגזים. עד אחר חזה בגירוש היהודים מהעיר בלשגיארמט: "אישה זקנה ובלויה השתרכה מעט מאחור, אז השוטרים דקרו את רגלה בכידון, וגרמו לה לפצע מדמם ;אדם גוסס הושלך לאחת העגלות ומת מיד. הגופה נותרה שם במשך שש שעות כדי שהילדים יתרגלו לניחוח המוות".

זוהמה ופשע

אחת ההשלכות של מלחמה טוטאלית הייתה איבוד מוחלט של סטנדרטים מוסריים. רצח הפך לצורת התנהגות רגילה וחטאים הפכו למידות טובות. תומכי המשטר טענו שהם פועלים לפי עקרונות הטוב, היפה והצודק, כאשר במציאות הם היו אחראים למה שפניו קורא ביובש "זוהמה ופשע". אחד הטיעונים שנשמעו בנוגע לגרמניה הנאצית היא שהגרמנים היו שותפיו לפשע של היטלר: הם לא הראו שום סימן של אנושיות, הצהירו כי "מלחמה היא מצב נורמלי ורצוי", ולכן גרמניה הייתה אם כאן חסרת תקנה. כמי שהיה הומניסט מושבע, פניו מגיע בסוף הספר למסקנה הפוכה, לפיה הטלת האשמה על האומה כולה תהיה נוראה כמו פשעיה.

פניו היה גם פטריוט הונגרי, וככזה נאלץ לקבל את העובדה שארצו אכן שיתפה פעולה עם היטלר וחש בוז עמוק לפוליטיקאים שעשו זאת. היטלר השיב להונגריה שטחים שרבים מההונגרים חשו כי נלקחו על ידי מדינות אחרות באופן לא הוגן. זו הייתה אירופה החדשה של היטלר, אך כדי להיות חלק ממנה היה צריך לשלם מחיר. הונגריה התחייבה להשתתף בפלישה הנאצית לברית המועצות ב-1941, וכאשר הצבא האדום כבש את דרכו בחזרה לתוך הונגריה, הגרמנים העבירו את המושכות למפלגה הנאצית המקומית, צלב החץ.

דפיו האחרונים של הספר מציירים תמונה ייחודית של מדינה, חברה ותרבות שהגיעו למצב של התרסקות מוחלטת תחת המשטרים הטוטליטריים היריבים. גופות מוטלות ברחוב או צפות בנהר הדנובה, ואדם לאדם זאב. מסקנתו של פניו לפיה השאיפות הרוסיות לא מהוות איום על מערב אירופה היא לא יותר ממשאלת לב. לאחר שהמציאות הסובייטית ירדה על הונגריה, הוא עזב את המדינה, ומת בגלות כאדם נשכח.

דיוויד פרייס-ג’ונס הוא עיתונאי ומבקר ספרות, ופרסם ספרים רבים בנושאי יחסים בינלאומיים. הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.