דייב שאפל שובר את הכלים וגם את הקופות

לפני כמה שנים, כאשר עסקתי בליהוק לסדרת טלוויזיה, נקלעתי לאי הסכמה עם מנהלים ברשת לגבי אחת השחקניות. הם חשבו שהיא תהיה בחירה מוצלחת לתפקיד הראשי, וענו לטענתי כי היא חסרה את הניסיון הקומי הדרוש בתשובה: "אנחנו אוהבים אותה". הטון במענה הפך ממתעקש למאיים.

התקפלתי, כמובן. נשיא האולפנים שהיה שותף עמי בפרויקט התקשר אלי מיד כאשר שמע על כך ושיבח את החלטתי. "זה היה אמיץ מאוד מצדך", אמר, למרות שהדבר היחיד שההחלטה הזו לא הצריכה היה אומץ. היה זה מתכון התקפלות הוליוודי קלאסי: קצת פחד, קצת חמדנות ובעיקר תחושה של התשה, אך הוא הכניס את הפרויקט שהיה תקוע להילוך גבוה. כמה שבועות לאחר מכן צילמנו את הפיילוט, ובו גילינו כי הסיבה שאותה שחקנית לא צברה ניסיון רב בתחום הקומי היא שהיא פשוט לא יודעת להצחיק. הרשת איבדה עניין בפרויקט, וכל האסון יוחס לטעות בליהוק שעשה האחראי על הסדרה – אני. בהוליווד, למילה "אומץ" יש משמעות גמישה מאוד, הכוללת את מה שמרבית האנשים היו מגדירים כפחדנות. כאשר הרמתי ידיים ונכנעתי לדרישות הליהוק של הרשת, המילה "אומץ" שימשה כמילה נרדפת ל"פרגמטיות". שתקתי והתיישרתי עם הקו שהונחת מלמעלה כי רציתי את הכסף. אם אי פעם אכתוב ספר אוטוביוגרפי על קריירת עסקי השעשועים שלי, כותרתו תהיה כנראה "עשיתי זאת בדרכם שלהם".

ב-'Sticks and Stones', מופע הסטנד-אפ החדש והחריף של דייב שאפל המוצג כעת בנטפליקס, הקומיקאי משמיע סדרה אבחנות חדות לגבי נושאים כמו הפלות, מיניות או רובים. לאורך המופע הוא מודה כי הוא מצפה שדעותיו יעוררו מחלוקת, כמו במקרה בו הוא מתעקש שמייקל ג'קסון לא ביצע את המעשים בהם הואשם, אך נראה שהוא אינו מוטרד מהסערה הפוטנציאלית שדברים כאלו יכולים לעורר. להפך, נראה שהוא נהנה מכך. מדי כמה דקות שאפל מושך בכתפיו או קורץ כדי לרמוז שהדבר הבא אותו הוא עומד להגיד יכול להכניס אותו לצרות. ואכן חלק מהדברים אותם הוא אומר נשמעים מטורפים, אך כאשר רואים את הקהל המתענג והשמח שמולו, קשה להאמין שהוא חש בסכנה אמיתית.

כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת מאין תבוא הסכנה. אנחנו חיים בזמנים מוזרים, ובהחלט יתכן שדייב שאפל יכול לומר משהו שבאמת יעורר סערה רצינית ועשוי אף לפגוע בקריירה שלו. לכן ישנו אומץ מסוים בלספר מול קהל סיפורים על רובה הציד האחרון שרכש, לטעון כי לאבות לילדים לא-רצויים יש את הזכות המוסרית לנטוש אותם, או לקבוע כי חברי קהילת הלהט"ב הם קבוצת הלחץ החזקה ביותר בהוליווד.

המבקרים שונאים את 'Sticks and Stones'. באתר הדירוג 'Rotten Tomatoes' זכה המופע לציון משוקלל של 27 אחוזים בלבד מידי המבקרים, אך מנגד גרף תמיכה של 99 אחוזים מידי הצופים והגולשים. נתונים אלה מוכיחים שוב את מה שכולנו בתעשיית הבידור כבר יודעים: מבקרים הם אידיוטים. אך מעבר לכך, המבקרים הם פשוט לא רלוונטיים. ליצן הכיתה באמת מצחיק רק כאשר המורה נמצא בחדר, ובאופן דומה גם המופע של שאפל מצליח לגעת בקהל בדיוק מפני שהקהל יודע שהמבקרים ישנאו אותו.

כאשר המצלמה עוברת לרוחב היציע במהלך המופע, ניתן לראות כמה פרצופים שמחים, אך יחד עם זאת גם אנשים שנעים בחוסר נוחות או מכסים את פניהם, צוחקים ומרגישים אשמים באותה העת. יש תחושה של חשמל באוויר, תחושה נדירה מאוד בטלוויזיה של ימינו. דייב שאפל היה אמיץ לבוז למבקרים ולספר מעל במה באמריקה של שנת 2019 כי לא ממש אכפת לו ממשבר ההתמכרות לסמים במדינה, אך נראה שזו הייתה גם החלטה עסקית טובה.

הנאה מרושעת

גם במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו, שמצליח להישאר בגיל 56 הילד הרע של התעשייה, נהנה ממזל דומה בסרטו האחרון (ויתכן שהטוב ביותר), 'היו זמנים בהוליווד'. הסרט מציע מבט נוגה על הוליווד של סוף שנות השישים, ומספר את סיפורם של שני חברים – ליאונרדו דקפריו המגלם כוכב קולנוע מזדקן בדמדומי הקריירה, ובראד פיט המגלם את שומר הראש שלו.

ישנם הרבה מאוד פרטים נהדרים בסרט כמו הרכבים ושלטי הניאון או אתרי הצילום שטופי השמש ברחבי לוס-אנג'לס, אך ההצלחה הגדולה ביותר של טרנטינו היא בהצגת הגיבורים כמי שנראים תלושים מן התקופה ולא שייכים בעולם של היפים וכתות רצחניות כמו זו של משפחת מנסון. צמד הגיבורים הם אנשים מעבר לשיאם, בעלי אישיות וגישה משנות החמישים, אך מנסים לעמוד בקצב של 1969.

כמיטב המסורת של טרנטינו, העלילה מתפתחת באיטיות דרך כמה סיפורים שונים ומצטלבים, אך ליבת הסרט היא המאבק בין ההיפסטרים של שנות החמישים המיוצגים בידי הדמויות של דיקפריו ופיט, לבין ההיפים של שנות השישים המיוצגים בידי האלימות הפסיכופתית של צ'רלס מנסון. בניגוד להתרחשויות ההיסטוריות, בעולמו של טרנטינו דווקא שנות החמישים מנצחות, ונראה שגם הקהל ברחבי העולם נהנה מכך כאשר הסרט גרף הכנסות של מעל ל-350 מיליון דולר.

בשלב הזה בקריירה שלו, קוונטין טרנטינו הוא כבר חבר בכיר בממסד ההוליוודי, אבל גם הוא כנראה ידע שהסיפור הזה עשוי להרגיז כמה מהחשודים המידיים. מגזין 'הניו-יורקר' מצא את הסרט "קיצוני" ו"גזעני", ומבקרים אחרים נפגעו מהדרך השלילית בה הוצג אדם אסייתי כמו ברוס לי או מההנחה לפיה גברים לבנים חייבים להגן על נשים יפות. מנגד וכמעט כרגיל, קהל הצופים היה פחות מוטרד. 'היו זמנים בהוליווד' הוא אכן סרט מהנה אבל ההנאה היא כמעט מרושעת, כזו הנובעת מהידיעה שישנם אנשים מסוימים שכאשר הם רואים את בראד פיט חובט בהיפי, מיד יתייצבו לצידו של ההיפי, אפילו אם מדובר בהיפי מטורף ופסיכוטי. הכל נראה הרבה יותר כיף כאשר האנשים האלה מתעצבנים.

אומץ מבורך

אומץ, אפילו במינון מזערי, הוא דבר מבורך בהוליווד, ובוודאי שבמקומות אחרים. כאשר דייב שאפל מתרוצץ על הבמה במופע של אי-תקינות פוליטית או כאשר טרנטינו מחבר שיר הלל לערכים גבריים מסורתיים, אלה הם צעדים קטנים אך יש להם משמעות תרבותית גדולה.

הם מרמזים על כך שישנו רעב גובר בקרב קהל צרכני הבידור בימינו (ואולי גם בקרב קהל צרכני הפוליטיקה) לעמוד מול המבקרים והאינטלקטואלים שהתרגלו לקבוע מהו התוכן שנחשב למקובל. זוהי גם השראה לאלה מאיתנו בהוליווד שנוהגים לשמור על הכללים, להישאר תמיד באזור הנוחות, ולהיכנע לכל דרישה מהבוסים של האולפנים.

לכן בפעם הבאה שמנהל גדול ידרוש ממני לפעול נגד האינסטינקטים העמוקים ביותר שלי, אני אדע בדיוק מה לעשות. אני אתקפל כמובן כפי שקורה תמיד, אבל לפחות אדע מה הייתי צריך לעשות. וגם זה דורש אומץ.

רוב לונג הוא תסריטאי ומפיק טלוויזיה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.