קטלוניה עצמאית תהיה צעד ראשון בדרך לתיקון האיחוד האירופי

המעגל של ניסויי הממשלה הגדולה מתוצרת השמאל כבר מוכר למדי: ראשית, השמאל מציע עוד הרחבה משמעותית בכוחה של המדינה כדי לנסות לטפל בבעיה ציבורית; בימין מתנגדים ומצביעים על שלל התוצאות הבלתי-מכוונות הצפויות והלא-צפויות שעלולות להיות לכך; השמאל מצדו מגחך על התנגדות הימין ומיישם את התוכנית על אף האזהרות; כמעט מיד, אותן תוצאות בלתי-צפויות מתחילות לפגוע בתוכנית ומובילות להאשמות "אמרנו לכם" מהימין, אך בשמאל ממשיכים להתבצר בעמדתם ומשתלחים בכל מי שמעז להציע תיקונים לתוכנית הכושלת.

דוגמה מובהקת לכך הייתה רפורמת ביטוח הבריאות שיזם הנשיא לשעבר אובמה, שהובילה לתוצאות הפוכות מן הכוונה המקורית וגרמה לניפוח משמעותי בעלויות הרפואה. במקום לנסות לתקן את הבעיה שהם עצמם יצרו, רבים בשמאל האמריקני העדיפו להשתלח בחברות הביטוח שנאלצו להעלות מחירים, במפגן מרהיב של יהירות משולבת בבורות כלכלית וניתוק מן המציאות. וכך ראינו שוב כי ככל שהפרויקט האטטיסטי גדול ושאפתני יותר, כך השלכותיו הלא-מכוונות מרחיקות לכת וקשות יותר.

גם האיחוד האירופי הוא פרויקט כזה, והאחרונה בסדרה של תוצאות בלתי-מכוונות אותן יצר היא עלייתן של תנועות בדלניות כמו המפלגות התומכות בעצמאות הקטלאנית בספרד. למען הסר ספק, רעיון העצמאות של קטלוניה הוא רעיון ותיק שקדם בהרבה להקמת האיחוד האירופי, אך מדיניות האיחוד השפיעה עליו באופן משמעותי ובכמה מובנים.

ראשית, תוצאה בלתי-מכוונת של התפיסה העל-לאומית שמקדם האיחוד היא צמיחה מוגברת של רעיונות לאומיות בסיסיים ושל הדחף לחידוש וחיזוק הריבונות של קבוצות שונות החשות כי זהותן נשדדה בידי האיחוד האנטי-דמוקרטי. שנית, האיחוד עצמו והשמירה עליו הפכו לטיעון נגד פרישה ממנו (במיוחד בספרד), אך בפועל קביעה זו מהווה יותר האשמה נגד כשלון האיחוד ופחות טענה נגד ריבונות.

דוגמה נפוצה לכך היא ההתעקשות של פקידי האיחוד כי כל מדינה שתעזוב את שוק המטבע המשותף עלולה לגרור אחריה את האיחוד כולו למשבר כלכלי, טענה ממנה עולה כי פרויקט האיחוד הוא למעשה ברית התאבדות. משום מה הסברים כאלה לא נשמעו טרם הקמת האיחוד, חוץ מכמה אנשים בימין שניסו להזהיר ממצב כזה בדיוק.

עולם מעוות

תנועת העצמאות הקטלאנית צברה בשנים האחרונות מומנטום משמעותי, תוך שהיא מאיצה שורה של משברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים במחוז עצמו ובשאר חלקי ספרד. תהליכים אלה הובילו גם לכך שכמה מהאטטיסטים המושבעים התומכים באיחוד האירופי החלו לטעון בלהט נגד שאיפות הבדלנות המתגברות.

ישנם כמובן טיעונים הגיוניים נגד עצמאות קטלאנית. מהבחינה הכלכלית, יתכן שהיתרונות שתביא עמה העצמאות למחוז יקוזזו בידי הצורך של ממשלה קטלאנית עצמאית לקבל עליה את חלקה בחוב הספרדי הכללי, ועל ידי העלויות הנוספות של הצטרפות מחדש לאיחוד האירופי. מנגד, התסכול הקטלאני מכך שכלכלת המחוז נשאה על גבה את החלקים הפחות יצרניים בספרד היא חלק עיקרי מעלייתה של תנועת הבדלנות מלכתחילה. בהקשר הזה, מאמר שהתפרסם במגזין ה'אקונומיסט' בזמן המשבר הכלכלי של 2012 הציע הצדקה יוצאת דופן נגד הדרישה הקטלאנית להפרדות:

הטיעון לפיו קטלוניה לא צריכה לסבסד למשל את תושבי אנדלוסיה הלא-יעילים הוא מסוכן, ויישומו באופן נרחב יותר על גוש האירו כולו עשוי להביא להתמוטטותו. למעשה, במקום לקבל בברכה את קטלוניה כחברה עצמאית באיחוד, מנהיגי גוש האירו אינם משתוקקים במיוחד למדינת לאום נוספת"

שני המשפטים האלה טומנים בחובם דוגמה מושלמת לתפיסה הבירוקרטית האירופאית. המשפט הראשון שוב מתאר מדוע האיחוד הוא בעצם ברית התאבדות: רק תוסיפו מעט היגיון לתהליך קבלת ההחלטות בבריסל, וכל המיזם מתפרק מעצמו. הפרויקט לא מסוגל להכיל בתוכו קבלת אחריות אישית של כל אחת מחברותיו, משום שהיבשת כולה סובלת ממעמסה כלכלית גדולה מדי.

המשפט השני מתוך אותו מאמר מכניס אותנו לעומק העולם המעוות של כוח המדינה המתרחבת-תמידית: בולעת את כל מי שמנסה לברוח ממנה ובורחת מפני מי שמבקש לאמץ אותה. גוש המטבע המשותף מעדיף את המדינות החברות בו כשהן בועטות וצורחות, ומנגד כל מדינה שמבקשת להצטרף אליו הופכת מיד לחשודה. (אם כי יש להוסיף כי לא ברור מדוע למען השם מדינה שפויה תצטרף מרצונה לגוש במצבו הנוכחי).

עצמאות מלאה לקטלוניה עשויה להיות עוד רחוקה, אך חשוב לשים לב למשבר המתמשך בספרד משום שהוא מאשר שוב את הדלות הרעיונית שעומדת מאחורי עקרון האיחוד, ומזכיר לנו שלא כל תוצאה בלתי-מכוונת היא בהכרח מזיקה. לעתים, כמו במקרה של עלייתן מחדש של הזהות הלאומית והריבונות הדמוקרטית באירופה, אותה תוצאה יכולה לשמש כתיקון לשגיאות שעומדות בבסיס הפרויקט המקורי.

גרסה מלאה של הטור התפרסה בכתב העת 'קומנטרי'.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!