הלקחים הכואבים מהקרב על הבליטה

לפני שבעים וחמש שנים, בקרב על הבליטה שנמשך מה-16 בדצמבר 1944 עד ה-25 בינואר 1945, ארה"ב ספגה את מספר האבדות הרב ביותר מאשר כל קרב אחר בהיסטוריה שלה. כמעט 19,000 חיילים נהרגו, 47,500 נפצעו ו-23 אלף דווחו כנעדרים. צבאות בריטניה וארה"ב הופתעו לחלוטין ממתקפה הגרמנית הנואשת כמעט, בהינתן העובדה שכוחות בעלות הברית היו קרובים לנהר הריין ומוכנים לחצות אותו כדי לחסל סופית את הרייך השלישי המוכה.

אבל האמריקנים גם היו מותשים מהתקדמות המהירה שעשו במשך הקיץ במטרה לשחרר את רוב צרפת ובלגיה. בשאננותם, הם לא דאגו מהשורות המדלדלות, מחיילים צעירים שקודמו לחזית או מצבא גרמניה שעדיין לא נס לחו. אחרי הכל, גרמניה הנאצית הוכתה מכל עבר על ידי האמריקנים, הבריטים, הקנדים והרוסים. עריה היו לעיי חורבות מהפגזות כבדות.

הסתבר שהצד המפסיד הוא בדרך כלל הכי מסוכן בדיוק לפני מפלתו. בנסיגתם, הגרמנים צופפו קיצרו את קווי האספקה הפנימיים. יחד עם הביטחון  של בעלות הברית שצפו את סיום המלחמה הקרב, לצידה של גרמניה עמד גם מרכיב ההפתעה. מזג האוויר הקר של דצמבר קרקע את רוב מטוסי הקרב והמפציצים של בעלות הברית, והגרמנים כיוונו את המתקפה דרך הנתיבים המושלגים של הרי הארדנים כדי לתעתע בדיביזיות הלא מנוסות והמותשות של ארה"ב.

התוצאה הייתה שהימורו האחרון של היטלר במערב היה מבריק מבחינה טקטית לא פחות משהיה מטופש מבחינה אסטרטגית. אם מתקפתו הייתה כושלת, הדבר היה מרוקן את שארית הכוחות הרציניים מהמולדת הגרמנית ומשאיר אותה כקליפה חלולה. גרמניה חסרה את כוח האדם או האספקה כדי להגיע לתעלה האנגלית ולהיות חוצץ בין הבריטים לאמריקנים, שלא לדבר על לעצור את המתקפות הרוסיות ממזרח או את ההפגזות מסביב לשעון של בעלות הברית.

ועדיין, במשך השבועיים האחרונים של דצמבר, חיילים גרמנים מנוסים פערו חורים עצומים בשורות בעלות הברית ובמקומות מסוימים הדפו אותם כמעט חמישים מייל. בחזית צרה כזו, כוחות גרמניה עלו מספרית על אלו של האמריקנים, וכוחות השריון והארטילריה שלה נענו מעליונות בשדה הקרב. מפקד כוחות הברית במערב אירופה הגנרל דווייט אייזנהאואר לא שיער בנפשו שגרמניה שעל פי תהום יכולה לכנס בחשאי כ-400 אלף לוחמים, 600 טנקים ותמיכה ארטילרית נרחבת, רק כמה מיילים מעבר לקווי בעלות הברית. למרות כל זאת, עד השבוע השני של ינואר המתקפה כבר נכשלה ברובה. הגרמנים היו בנסיגה. הם איבדו כמעט אותה כמות של אנשים וכלי רכב כמו האמריקנים, אך חסרו יכולת ממשית להחליפם.

השעה האפלה ביותר

אז מה נוכל ללמוד בשנת ה-75 לקרב המדמם ביותר שלנו? התקופות הקטלניות ביותר בעתות מלחמה מתרחשות לרוב לקראת סופן. הצד המפסיד אוסף עוד התנגדות נואשת, כאשר הצד המנצח והבטוח בעצמו בדרך כלל לא מצפה לה. אחד מהקרבות הקטלניים ביותר של ארה"ב באוקיינוס השקט אירע באוקינאווה, והסתיים רק כמה שבועות לפני כניעתה של יפן עם כחמישים אלף אבדות.

האסטרטגים האמריקנים כשלו לתפוס שגם אם גרמניה עלולה הייתה להפסיד את המלחמה מתישהו בשנת 1945, עדיין ביכולתה להרוג אלפי אמריקנים בטרם כניעתה. לפני הקרב על הבליטה, הגנרלים אייזנהאואר, בראדלי, מונטגומרי והודג'ס ראו בעמיתם ג'ורג' ס. פאטון דוגמה חיה, מוכשרת, מוזרה וראוותנית, לעיתים מוקיונית, לקצינים רודפי התהילה מן המאה ה-19. עם זאת, היה זה פאטון לבדו שבשעתה האפלה של ארה"ב בשנת 1944 הבין יותר מכולם הן את הסכנות והן את הפתרונות לאסון.

ללא הועיל, פאטון הזהיר את ממוניו שמהמר כגון היטלר ינסה ודאי לבצע מעשה נואש בדצמבר. עוד לפני שהגנרלים נפגשו, פאטון תכנן מראש מבצע הצלה נועז. במהלך סופת שלגים, הוא הפנה כוח נרחב מצבאו בכיוון ההפוך והובילם 100 מייל צפונה לעבר העיר הבלגית באסטון כדי להציל את הקווים האמריקאים הקורסים. אם הפיקוד האמריקני היה פועל לפי המלצתו הפרועה של פאטון לחתוך את הבליטה הגרמנית החשופה בבסיסה, במקום לנסות ולהדוף חזיתית בצורה שמרנית, המערכה כולה הייתה מסתיימת עוד קודם לכן, עם מספר נמוך יותר של אבדות.

פני המלחמה משתנים עם טכנולוגיה חדשה, אך תמציתה נשארת זהה מכיוון שטבע האדם נשאר קבוע. ניצחון אמריקני רחוק יכול להזכיר לנו שכאשר אסונות מתרחשים, הסטטוס-קוו אינו תמיד מספיק כדי להבטיח ניצחון. במקום זאת, המושיע מגיע בדרך כלל משורותינו, קולני ולא מוערך, אך מבין עניין וחיוני להישרדותנו. הקרב על הבליטה מזכיר לנו שכאשר אויבים קטלניים מוכיחים את עצמם כלא-צפויים, טוב שיש מנהיג לא-צפוי עוד יותר בצד שלך.

פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘. מאנגלית: גידי גולן.