פרק מספר: המסע הארוך והמדמם מסוציאליזם לפוסט-מודרניזם

הפרק המובא כאן לקוח מן הספר 'לחשוף את הפוסטמודרניזם' מאת פרופ' סטיבן היקס, שראה אור בהוצאת 'שיבולת'.

מבצע מיוחד לקוראי 'מידה': כדי לרכוש את הספר החדש ב-49 ש"ח בלבד, הכנסו לאתר שיבולת ובמסך התשלום הקלידו את הקוד: MIDAHIKS

***

הסוציאליזם המרקסיסטי הקלאסי, שהתנסח באמצע המאה התשע־עשרה, העלה שני זוגות תואמים של טענות: זוג אחד כלכלי, והאחר מוסרי. בהיבט הכלכלי נטען שהקפיטליזם מונע מהיגיון של ניצול תחרותי שיביא בסופו של דבר להתמוטטותו; צורת הייצור הקהילתית של הסוציאליזם, בניגוד לכך, תוכיח את עליונותה הכלכלית. מבחינה מוסרית, נטען, הקפיטליזם מרושע בשל מניעיהם האנוכיים של המעורבים בתחרות הקפיטליסטית, הן בשל הניצול והניכור שתחרות זו יוצרת; הסוציאליזם, בניגוד לכך, יתבסס על הקרבה תוך ויתור עצמי ועל שיתוף קהילתי.

ציפיותיהם הראשונות של הסוציאליסטים המרקסיסטים התמקדו בסתירות הכלכליות הפנימיות של הקפיטליזם. הסתירות, כך סברו, יבואו לידי ביטוי במתח גובר בין המעמדות. ככל שהתחרות על משאבים תתלהט יכבידו הקפיטליסטים עוד את ידם על הפרולטריון; דבר זה בתורו יגרום לבני מעמד הפועלים להכיר במצב הניכור והדיכוי שהם נמצאים בו. בשלב מסוים יחליט הפרולטריון המנוצל שהוא אינו מוכן לשאת זאת יותר, והדבר יוליד מהפכה. האסטרטגיה של האינטלקטואלים המרקסיסטים הייתה אפוא לחכות ולהתחקות אחר סימנים לכך שהסתירות של הקפיטליזם אכן מתחילות להוליך מהפכה.

הם חיכו זמן רב. בשלב מוקדם של המאה העשרים, אחרי שהתבדו כמה תחזיות שלפיהן הולכת וקרבה מהפכה, לא זו בלבד שנעשה מביך לנפק תחזיות נוספות אלא נראה גם שהקפיטליזם מתחיל להתפתח בכיוון המנוגד לזה שאליו צריך היה להתפתח לפי המרקסיזם.

שלוש תחזיות כושלות

המרקסיזם היה ועודנו ניתוח מעמדי. הוא מציב מעמדות כלכליים בעימות זה מול זה בתחרות סכום אפס. בתחרות הזאת, הצדדים החזקים ינצחו בכל הסבבים העוקבים בתחרות וידחקו את הצדדים החלשים יותר למצב נואש. סבבים רצופים של תחרות קפיטליסטית מציבים גם את הצדדים החזקים יותר בעימות זה עם זה, והדבר מעמיד עוד מנצחים ומפסידים, עד .שהקפיטליזם מייצר מבנה חברתי כלכלי המתאפיין בקומץ קפיטליסטים הנמצאים בפסגה ושולטים במשאביה הכלכליים של החברה בעוד יתר החברה נדחק לחיי עוני. אפילו מעמד הביניים החדש שהצמיח הקפיטליזם לא יישאר יציב, שכן ההיגיון של תחרות סכום אפס ידחוס מעטים ממעמד הביניים אל המעמד העליון הקפיטליסטי, ואת כל היתר יוביל אל הפרולטריון.

ניתוח מעמדי זה הוליד תחזית ברורה לגבי שלושת המעמדות. הפרולטריון יגדל מבחינת שיעורו באוכלוסייה ובמקביל יתרושש. ככל שהתחרות הקפיטליסטית תתקדם ייאלצו עוד ועוד אנשים למכור את כוח העבודה שלהם, וככל שיגדל ההיצע השכירים הזה יגדל כן יפחת השכר שיוכלו לדרוש. מעמד הביניים יצטמצם לשיעור קטן מאוד מהאוכלוסייה: תחרות סכום אפס פירושה שישנם מנצחים ומפסידים, ובעוד מעטים ינצחו באופן עקיב ובכך יהפכו קפיטליסטים עשירים, הרוב יפסידו בשלב מסוים ויצטרפו לפרולטריון בעל כורחם. ואשר לבעלי ההון, גם חלקם באוכלוסייה יצטמצם: תחרות סכום אפס מתקיימת גם בתחרות בין הקפיטליסטים לבין עצמם, ומצמיחה מעטים המנצחים באופן עקיב ושולטים בכול בעוד האחרים נדחפים נגד רצונם במורד הסולם הכלכלי.

אבל לא כך התפתחו הדברים. בשלב מוקדם של המאה העשרים נראה היה שאף לא אחד מחלקיה של התחזית קולע למתרחש בארצות הקפיטליסטיות. חלה ירידה בשיעורו של מעמד עובדי הכפיים באוכלוסייה, ומצבו השתפר. מעמד הביניים גדל באופן ניכר בחלקו באוכלוסייה ובעושרו, וכך גם המעמד העליון. הסוציאליזם המרקסיסטי ניצב אפוא מול שורה של בעיות תיאורטיות: מדוע לא התממשו התחזיות? קוצר הרוח, שהיה בעיה מעשית, דחק עוד יותר: אם המוני הפרולטריון הם החומר שממנו תצמח המהפכה, מדוע אינם מורדים? הניצול והניכור חייבים להתקיים, מה שרואים על פני השטח, וקורבנות הקפיטליזם, הפרולטריון, חייבים לחוש בהם. מה עושים, אם כן, עם מעמד העובדים הלא מורד? לאחר עשרות שנים של ציפייה מייחלת ושל הסתערות על כל פועל המראה סימנים למורת רוח ולמתיחות, העובדה החותכת הייתה שהפרולטריון אינו מתכוון למרוד בעתיד הקרוב. כיוון שכך, אסטרטגיית ההמתנה נזקקה לבחינה מחודשת.

לסוציאליזם דרושה אצולה

תיאורטיקנים רבים עברו תהליך זה. בין הראשונים היו הפביאנים באנגליה, ובראשם ביאטריס וסידנֵי ווב, שזכו להכרה בזכות ג'ורג' ברנרד שו. בנימוס אנגלי טיפוסי החליטו הפביאנים תחילה לזנוח את כל הדיבורים הלא נעימים על מהפכה ולנסות להשיג סוציאליזם בעזרת תהליך של התפתחות — באמצעות פגישות, דיונים, חוברות תעמולה והצבעה. אך עד מהרה החליטו לזנוח גם את האסטרטגיה של ההמתנה לפרולטריון שישנה את החברה מלמטה כלפי מעלה. גישה זו, כך טענו, מצריכה הרבה יותר מדי ביטחון בכוחות העובד הפשוט. כפי שכתבה ביאטריס ווב בזיכרונותיה, "אין לנו אמון רב ב'אדם החושני הממוצע'. איננו מאמינים שהוא יכול לעשות הרבה יותר מאשר לתאר את ייסוריו. איננו סבורים שהוא יכול לרשום את התרופה." כדי למצוא את התרופה וליזום צעדים לשימוש נדרשה הנהגה חזקה מקרב האליטה.

ברוסיה שקודם מהפכת 1917 ערך גם לנין שינויים בתיאוריה המרקסיסטית באותו כיוון כדי להתאימה להקשר הרוסי. הרוסים בהחלט חשו מצוקה רבה, אולם אלה שסבלו יותר מכולם לא עשו דבר בנוגע לכך, ונראה שקיבלו באדישות את העובדה שזוהי מנת חלקם בעולם. קשה היה להאשים את הקפיטליזם במצבם, שכן רוסיה עדיין הייתה מעוז של פיאודליזם. ללנין היה הסבר לשאלה מדוע לא התקומם הפרולטריון במדינות הקפיטליסטיות של המערב תחת עול יצאו בחוכמה את

האומללות למדינות הלא מפותחות, העניות יותר. כמובן, דבר זה לא היה צפוי לסייע לרוסיה. לפי המרקסיזם הקלאסי, המתנה עד שהסוציאליזם יגיע לרוסיה פירושה המתנה שהקפיטליזם יגיע לרוסיה ויפתח בה פרולטריון תעשייתי, ועד שהפרולטריון הזה יפתח מודעות מעמדית קולקטיבית ואז יתקומם נגד המדכא. עד שזה יקרה אפשר לצאת מהדעת. צריך אפוא לשנות את התיאוריה של מרקס. הסוציאליזם ברוסיה אינו יכול לחכות עד שיתפתח מתוך קפיטליזם שהבשיל. המהפכה תצטרך להוביל את רוסיה מהפיאודליזם היישר אל הסוציאליזם. אולם בהיעדר הפרולטריון המאורגן של הקפיטליזם, מעבר זה יצריך אליטה, שתחולל באמצעות כוח רצון ואלימות פוליטית "מהפכה מלמעלה," ואז תכפה סוציאליזם על כולם במסגרת "דיקטטורה של הפרולטריון".

לאותן מסקנות הגיע מאו דזה טונג בסין בשנות העשרים של המאה העשרים. מאו שאב השראה מתוצאות המהפכה הבולשביקית של 1917. "רוסיה", כתב, היא כעת "המדינה המתורבתת מספר אחת בעולם." אבל הוא לא התרשם מתוצאות הניסיונות שלו ושל קומוניסטים אחרים לחנך ולארגן את האיכרים הסינים. לפיכך החליט גם הוא שהסוציאליזם יצטרך לעלות ישירות מתוך הפיאודליזם. מודעותם הפוליטית של ההמונים בסין הייתה פחותה אפילו מזו שברוסיה. כתוצאה מכך האמין מאו שאף כי לאיכרים מיועד תפקיד בהוצאת המהפכה לפועל, הכרחי גם שתהיה הנהגה חזקה מקרב האליטה. מאו חרג מלנין בשני דברים נוספים. החזון המרקסיסטי הקלאסי של הסוציאליזם כלל כלכלה תעשייתית וטכנולוגית

מפותחת, כזו שתתהווה ותתוחזק בכוח ההיגיון (הדיאלקטי). מאו הפחית מחשיבותן של הטכנולוגיה ושל הרציונליות: הסוציאליזם הסיני צפוי להיות חקלאי ולואו-טקי יותר, והוא ייווצר פחות בעזרת היגיון ותבונה ויותר באמצעות כוח רצון תקיף ומפתיע.

נחזור למציאות האירופית של שנות העשרים של המאה העשרים. שם סיפק חוסר האונים של הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים את ההוכחה החותכת ביותר לצורך בהנהגה חזקה. התברר שהסוציאל- דמוקרטים, שהיו אז המפלגה הסוציאליסטית המובילה בעולם ומפלגת השלטון בגרמניה במשך רוב העשור, אינם מסוגלים להגיע לשום הישג. מבחינת ג'רג' לוקאץ' ומקס הורקהיימר ומבחינת ההוגים הראשונים של אסכולת פרנקפורט הצביע מצב זה גם הוא על הצורך לערוך שינויים בתיאוריה המרקסיסטית הקלאסית. אם ייעזבו הפרולטריון ודובריו להמשיך בשלהם, הם יתבוססו בחוסר תוחלת. לא זו בלבד שההנהגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה רכרוכית ופשרנית מדי, גם לבוחריה מקרב מעמד העובדים לא היה מושג בנוגע לצורכיהם האמיתיים ולמצב שבו היו, של דיכוי אמיתי אך מוסווה.

הלקח שהפיקו מכך השוליים הרדיקליים בשמאל היה: לא עוד דמוקרטיה. לא עוד גישה של מלמטה-למעלה בעזרת פשוטי העם, ולא עוד פנייה להמונים וציפייה שהם יעשו משהו. הסוציאליזם זקוק להנהגה, הנהגה שתאבחן את בעיות הקפיטליזם, תרקח תרופות ותפעל בנחרצות וללא רחמים להשגת סוציאליזם, ובתוך כך תאמר להמונים את מה שהם צריכים לשמוע ותורה להם מה לעשות ומתי. וכך, למרבה האירוניה, בשנות השלושים הגיעו חלקים גדולים מהשמאל הרדיקלי להסכמה עם הטענה שהשמיעו הנציונל-סוציאליסטים והפשיסטים זה זמן רב: הסוציאליזם זקוק לאריסטוקרטיה. אבל רק בתנאי — ועל כך הסכימו כעת הימין הקיצוני ורוב השמאל הקיצוני — שהסוציאליזם מתקיים למען העם. הוא אינו יכול להתקיים באמצעות העם. האנשים חייבים שיאמרו להם מה הם צריכים וכיצד להשיג זאת; הכיוון והדחיפה לשני אלו חייבים להגיע מהאליטה.

ברית המועצות הפכה אפוא לתקווה הגדולה של הסוציאליזם. סטלין שלט כעת ברוסיה בדיוק על פי אותו מודל אליטיסטי, וברית המועצות, כך נראה, הייתה התשובה לתפילות רוב הסוציאליסטים השמאליים. אפשר היה לסלק הצידה את התחזיות הכושלות של הסוציאליזם המרקסיסטי הקלאסי ולשכוח אותן: השינויים התיאורטיים והמעשיים המתאימים בוצעו, ועתיד הסוציאליזם נראה מבטיח.

חדשות טובות לסוציאליזם: שפל כלכלי ומלחמה

כאשר הגיעו אל המערב הקפיטליסטי הצרות הכלכליות המיוחלות, ששו עליהן הסוציאליסטים כמעט כפי שששו על פריחתה-כביכול של שיטתם בברית המועצות. התרסקות המניות הגדולה ב-1929 והשפל שהגיע אחריה חייבים הוכיחו סוף סוף את חומרת הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם. כושר התפוקה המנוצל צלל, האבטלה הרקיעה שחקים והמתח בין המעמדות נסק. החודשים היו לשנים ושום התאוששות לא נראתה באופק.

כל הסוציאליסטים מיהרו לזהות את השפל כהזדמנות גדולה. כל ילד יבין עכשיו שהקפיטליזם הליברלי הגיע לסוף דרכו. אפילו מעמדות העובדים, אלה שקשיי חייהם תחת עול הקפיטליזם הפכום לקשי הבנה. נותר לסוציאליסטים רק לצופף שורות, להעמיד בראשם חבר מנהיגים נחושים, ואז לתת לקפיטליזם המתנדנד את הדחיפה הקלה שתפיל אותו היישר לתוך פח האשפה של ההיסטוריה. השמאל הסוציאליסטי רצה, אבל זה לא יצא. הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה ובאיטליה הצליחו לנצל את השפל הכלכלי בצורה טובה יותר למצוא דרך להמשיך להוליך שולל את הפרולטריון ולספר לו מה הוא באמת צריך, ולגנוב קולות מהשמאל הסוציאליסטי.

לקראת פרוץ מלחמת העולם שאב השמאל תקווה אפילו מהעוינות בין המדינות. המאמץ המלחמתי מצד המדינות הקפיטליסטיות הליברליות נראה בעיניו כמאמץ נואש אחרון להציל משהו. אם תימשך המלחמה, העריכו הסוציאליסטים משמאל, רבה הסבירות שהליברלים והנציונל-סוציאליסטים יחסלו אלה את אלה, או לכל הפחות ימרטו אלו לאלו את כל הנוצות, ויפנו לשמאל הסוציאליסטי את הדרך לסחוף את העולם תחת הנהגת ברית המועצות.

שוב, לא כך התפתחו הדברים. המלחמה ֵהמיטה הרס איום על שני הצדדים, אך לא הותירה לשמאל הסוציאליסטי כר נרחב להתגדר בו. בסוף המלחמה, גרמניה הייתה ממוטטת בגוף וברוח. הימין הקולקטיביסטי היה מובס ומיואש ופניו הושחרו כראוי לו. במערב, לעומת זאת, למרות האבדות והתשישות שלאחר המלחמה היו המדינות הקפיטליסטיות הליברליות עתירות אפשרויות גשמיות ועטורות שמחת ניצחון. הן עברו באופן חלק למדי ממצב ממלחמה למצב שלום, וראו בניצחונן במלחמה לא רק ניצחון צבאי אלא גם ניצחון מוסרי לליברליזם, לדמוקרטיה ולקפיטליזם. מנקודת המבט של השמאל, תבוסתו של הימין הקולקטיביסטי הייתה אם כן ברכה שקללה בצידה: אויב שנוא הובס, אבל השמאל נותר בודד במערכה מול מערב קפיטליסטי ליברלי מנצח ונמרץ.

חדשות רעות: הקפיטליזם הליברלי מתאושש

בשנות החמישים, כמו להכעיס, התאוששו המדינות הליברליות מהשפל ומהמלחמה, ואף גרוע מכך, לבלבו בחסות הקפיטליזם.

זה היה מצב מאכזב מאוד לשמאל, אבל לא בהכרח אבוד. תיאוריית האימפריאליזם של לנין הסבירה שנזקי הניצול הקפיטליסטי לא יימצאו במדינות החזקות והעשירות משום שמדינות אלו פשוט ייצאו את העלויות הללו למדינות המתפתחות העניות והחלשות יותר. אם כך, אפשר היה אולי למצוא תקווה למהפכה במדינות הקפיטליסטיות המתפתחות. אולם עם הזמן תקווה זו נמוגה בקול ענות חלושה. גם במדינות האלו אי-אפשר היה למצוא אותו דיכוי מיוצא. למדינות שאימצו את הקפיטליזם בדרגות אלו ואחרות לא נגרם נזק כתוצאה מיחסי הסחר שלהן עם המדינות העשירות יותר. המסחר הזה הניב תועלת הדדית. המדינות שאימצו את דרכי הקפיטליזם טיפסו מנקודת המוצא הצנועה שלהן אל עבר חיי נוחות תחילה, ואז, למעלה ממנה, אל עבר העושר. המדינות המתפתחות הקפיטליסטיות התקדמו ממש כצעירים המתחילים את חיי הפרנסה שלהם בעבודה גופנית פשוטה ונמוכת שכר, ובמהירות רוכשים מיומנויות ומקודמים למשרות מורכבות יותר, מבוססות-ידע וטכנולוגיה גבוהה, ומשתלמות כלכלית. ואשר למדינות המפותחות ביותר, שם צמח סך העושר עוד יותר, ואיתו פחת העוני. הדברים שנחשבו פעם מותרות הפכו נחלת הכלל, ובני מעמד הפועלים נהנו מתעסוקה יציבה, ממכשירי טלוויזיה שלהם, מביגוד לפי צו האופנה ומנופש ברחבי המדינה, שאליו נסעו במכוניותיהם החדשות.

לפיכך, בשנות החמישים נשא השמאל הרדיקלי את עיניו ואת תקוותיו ביתר שאת לעבר ברית המועצות, שממנה ציפה שתאפיל על המערב הקפיטליסטי כמופת של אידיאליזם מוסרי מחד גיסא ושל תפוקה כלכלית מאידך גיסא. עד מהרה נופצו התקוות הללו באכזריות. תחת מעטה של תעמולה כבדה ושל נתונים כלכליים מעורבים עמדה המציאות הסובייטית בסימן קשיים כרוניים באספקת מוצרי צריכה בסיסיים ומזון לתושביה. הפניית כמויות עצומות של משאבים לתעשייה הצבאית לתעשיות הכבדות הניבה כמה הצלחות והישגים בתחום התפוקה.

ועדיין, בכל האמור באספקת הצרכים הבסיסיים, ברית המועצות לא רק קפאה במקום אלא בתחומים רבים ירדה התפוקה לרמות שבהן הייתה לפני מהפכת .1917הנתונים של שנות החמישים, שהגיעו ממקורות סובייטיים וממקורות אמריקניים כאחד, ציירו במידה רבה אותה תמונה:

הנתונים היו מועטים ונתונים לפירושים מוטים, אבל עד אמצע שנות החמישים, עשור לאחר סיום המלחמה, כבר דהה הצבע אפילו מתקוותם של השותפים הנלהבים ביותר למסע הסובייטי. התקוות התנפצו באופן סופי ב-1956.

חדשות גרועות יותר: גילויי חרושצ'וב ודיכוי הונגריה

הסוציאליסטים הסכימו בדרך כלל להכיר בכך שאולי, רק אולי, התפוקה של הכלכלה הקפיטליסטית תעלה על התפוקה הסוציאליסטית. אבל שום סוציאליסט לא היה מוכן להכיר בכך שהקפיטליזם יכול בכלל להתקרב לסוציאליזם מבחינה מוסרית. את הסוציאליזם מניעה יותר מכול אתיקה של אלטרואיזם, אמונה שמוסר פירושו ויתור על העצמי, נכונות להציב את צורכי האחר לפני הצרכים העצמיים, ובשעת הצורך נכונות להקריב את העצמי למען אחרים, במיוחד אחרים שהם חלשים ונזקקים יותר. לפיכך, לדידו של הסוציאליסט כל מדינה סוציאליסטית באשר היא נהנית מעצם טיבה מעליונות מוסרית על פני כל מדינה קפיטליסטית. המנהיגים הסוציאליסטים מעצם הגדרתם דואגים בראש ובראשונה לצורכי האזרחים ונותנים ברגישות מענה לביטויי הדאגה שלהם ולהתמרמרויותיהם, ובשעת צרה — למצוקותיהם.

שנת 1956 הנחיתה שתי מהלומות על אמונה זו. המהלומה השנייה באה לקראת סוף השנה, באוקטובר, עם הדיכוי העקוב מדם של התקוממות במדינת הלוויין הסובייטית הונגריה. מורת רוח רבה מהמצב הכלכלי העגום ומהלחץ המתמיד של מוסקבה הובילה להפגנות ולהתפרצויות של התנגדות אלימה כלפי הרשויות מצד עובדים, סטודנטים ואחרים בהונגריה. התגובה הסובייטית הייתה זריזה ואכזרית: הטנקים וכוחות הצבא נשלחו, המפגינים ומארגניהם נהרגו והוצאו להורג, והמרידה דוכאה. לעיני הקהל העולמי למדו ההונגרים לקח: אי-הסכמה אינה מותרת. שתקו, השלימו וצייתו.

אבל למהלומה הראשונה, שניחתה בפברואר 1956, הייתה ההשפעה ההרסנית ביותר על עתיד השמאל הסוציאליסטי. "הנאום הסודי" שנשא ניקיטה חרושצ'וב בפני הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית היה חשיפה סנסציונית של פשעי עידן סטלין. בשם העתיד הסוציאליסטי עינה סטלין מיליונים מאזרחיו, התאכזר אליהם והוציאם להורג או שלחם למות במחנות עבודה בסיביר. כל מה שנפטר בעבר כתעמולה קפיטליסטית נחשף כעת כאמת מצד מנהיג העולם הסוציאליסטי: ספינת הדגל של הסוציאליזם נשאה באחריות לזוועות בהיקף בל ישוער.

החשיפות המזעזעות של חרושצ'וב גרמו משבר מוסרי בקרב השמאל הסוציאליסטי. יכול להיות שזה אמיתי? אפשר אולי לקוות שחרושצ'וב הגזים או שיקר כדי לצבור הון פוליטי? או אולי גרוע מזה: אולי מנהיג העולם הסוציאליסטי הפך בובה של הסי-איי-איי, הסוכנות החמקמקה הזאת של האימפריאליזם הקפיטליסטי? אבל אם הגילויים של חרושצ'וב נכונים אפילו בחלקם, כיצד יכלו זוועות כאלו להתחולל תחת שלטון הסוציאליזם? הייתכן שיש פגם בסוציאליזם עצמו? לא, ברור שלא. ואז, מה עושים עם כל הקפיטליסטים השמחים לאיד, הלועגים עתה "אמרנו לכם"?

בקרב החוגים השמאליים הקיצוניים ניבעו מיד קרעים בנוגע לתגובה ההולמת לגילויים החדשים: האם ברית המועצות איננה האידיאל הסוציאליסטי, או שמא חרושצ'וב בגד במטרה? היו מאמינים אדוקים קיצונים שהחזיקו בעמדה שלפיה חרושצ'וב הוא בוגד ושבכל מקרה, לכל מה שסטלין עשה אין השפעה על הסוציאליזם. בחלוף הזמן, וברבות הגילויים המאשרים את דברי חרושצ'וב, נעשה קשה יותר ויותר להחזיק בטענה זו. הספר ארכיפלג גולג של אלכסנדר סולז'ניצין, שראה אור לראשונה במערב ב-1973 סיפק את התיאור הנקרא ביותר והמרשיע ביותר. ספרו של סולז'ניצין נשען על מחקר מקיף ועל חוויותיו של המחבר עצמו במאסר של שמונה שנים במחנות העבודה בעוון כתיבת מכתב שביקר את משטר סטלין ב-1945.

כשכבר אי-אפשר היה להאמין במוסריותה של ברית המועצות הסיט חבר המאמינים המצטמק במערב את נאמנותו לסין הקומוניסטית של מאו. אך אז הגיעו דיווחים על זוועות נוראות עוד יותר שהתחוללו בסין בשנות השישים; בין היתר, 30 מיליון הרוגים ב"מהפכת התרבות" של מאו רק בין 1959 ל-1961. אז הפכה קובה לתקווה הגדולה, ולאחר מכן וייטנאם, ולאחריה קמבודיה, ולזמן מה בשלהי שנות השבעים אלבניה, ואחריה ניקרגואה בשנות השמונים. אבל הנתונים הלכו ונערמו, ואיתם האכזבות. אלה גם אלה הנחיתו מהלומה ניצחת והרסנית על יכולתו של הסוציאליזם לטעון למוסריות.

נתוני סיכום מובאים להלן בטבלה המשווה בין ממשלות דמוקרטיות ליברליות לממשלות סמכותניות וטוטליטריות על בסיס מדד אחד: מספר האזרחים שנהרגו בידי ממשלתם.

בין 138 מיליוני ההרוגים במשבצת השמאלית העליונה נכללים 10 עד 12 מיליון האנשים שנהרגו בידי הנציונל-סוציאליסטים הגרמנים. עוד מיליונים בודדים נרצחו בידי משטרים טוטליטריים שונים. כל היתר, לפחות 110 מיליון בני אדם, נהרגו בידי ממשלות של מדינות שקיבלו השראה מהשמאל הסוציאליסטי, ובעיקר מהמרקסיזם.

מחוץ לגרעין המאמינים האדוקים, רוב הסוציאליסטים מהשמאל הקיצוני ירדו מהרכבת הפרו-סובייטית לאחר הגילויים של שנות החמישים. בצרפת, למשל, רוב האינטלקטואלים, היו בשנות החמישים אנשי המפלגה הקומוניסטית (ביניהם מישל פוקו) או לפחות רחשו לה אהדה רבה (כגון ז'ק דרידה); אולם תמיכה זו התפוגגה. דעתו של פוקו לא הייתה נוחה מהביטול העצמי שהצריכה החברות במפלגה: "להיות מחויב להתייצב מאחורי עובדה שהייתה רחוקה לחלוטין מאמינות… היה זה חלק מ'פיזור העצמי', מחיפוש דרך להיות 'זולת'." וכך, כפי שדיווח דרידה, החלו רבים להתרחק:

רבים מאיתנו נטשו את המרקסיזם הקומוניסטי מבחינה מסוימת (ואני מדגיש מסוימת) הרבה לפני התמוטטותה של ברית המועצות לאחרונה ומה שאירע בעקבות זאת ברחבי העולם. כל זה התחיל — כל זה אפילו היה כבר דז'ה וו — בתחילת שנות החמישים"

משברי שנות החמישים הספיקו לרוב האינטלקטואלים השמאליים ברחבי העולם כדי להכיר בכך שמצבו הכלכלי והמוסרי של הסוציאליזם בכי רע. הם הבינו גם שהתמיכה בסוציאליזם נעשתה קשה שבעתיים לנוכח הצלחתן הכלכלית של המדינות הקפיטליסטיות, ולנוכח נטייתן, בדרך כלל, לדבוק בערכי המוסר. קשה להתווכח עם שגשוג, וקשה לטפח התנגדות מצפונית לקפיטליזם בשעה שפגמיו האיומים והאמיתיים להחריד של המעש הסוציאליסטי מתגלים לעין השמש. כמה מהאינטלקטואלים השמאליים שקעו בייאוש. "המילניום בוטל," כתב ההיסטוריון הסוציאליסט אדווארד היאמס בהודעת התפטרות. אך לדידם של רבים מהתיאוריטיקנים בשמאל הקיצוני, הלקח היחיד מן המשבר היה שיש להחריף את הצעדים נגד הקפיטליזם.

מגיבים למשבר א: החלפת אמת-המידה המוסרית של הסוציאליזם

מה שהיה פעם שמאל מרקסיסטי עשוי מקשה אחת המשיך והתפצל למחנות רבים. עם זאת, כל המחנות הכירו בכך שכדי להמשיך במערכה נגד הקפיטליזם יש, קודם כול, להרחיק את הסוציאליזם מברית המועצות. ממש כשם שהאסון הנציונל-סוציאליסטי בגרמניה לא היה סוציאליזם כך גם האסון הקומוניסטי ברוסיה לא היה סוציאליזם. למעשה, בשום מקום לא הייתה ולו חברה סוציאליסטית אמיתית אחת, כך שלא הייתה כל משמעות להפניית אצבע מאשימה מבחינה מוסרית.

בהיעדר מדינות סוציאליסטיות אמיתיות שאפשר להציגן כדוגמה חיובית לסוציאליזם מעשי מיקד השמאל את האסטרטגיות החדשות שלו כמעט אך ורק בביקורת על מדינות ליברליות-קפיטליסטיות.

אסטרטגיה אחת כזאת דרשה את שינוי אמת-המידה המוסרית שעל יסודה הותקף הקפיטליזם. עד אז, אחת הביקורות על הקפיטליזם הייתה שהוא גורם עוני: למעט עשירים בודדים בראש הפירמידה החברתית, הקפיטליזם מביא את רוב האנשים לפת לחם. לפיכך הוא אינו מוסרי, שכן המבחן המוסרי הבסיסי של שיטה חברתית הוא מידת יכולתה לספק את הצרכים הכלכליים הבסיסיים של הפרטים. בהתאם לכך, הסטנדרט האתי שבו נעשה שימוש בביקורת על הקפיטליזם היה הסיסמה שטבע מרקס בביקורת על תוכנית גותה : "מכל אחד כפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו." מילויהצרכים הוא אפוא אבן הבוחן הבסיסית למוסריות. אבל בשנות החמישים קשה היה לטעון שהקפיטליזם אינו מצליח לענות על צורכי הפרטים. למעשה, דומה היה שעיקר הבעיה הוא שהקפיטליזם היטיב כל כך לענות על צורכי האנשים, שהם נעשו מדושני עונג וכלל לא נטו למהפכות. אמת-המידה המוסרית שהציבה מעל לכול את סיפוק הצרכים נעשתה אפוא חסרת תועלת בביקורת על הקפיטליזם.

מצורך לשוויון

נדרשה, אם כן, אמת-מידה מוסרית חדשה. לפיכך החליפו רבים מאנשי השמאל בקול תרועה רמה את הסטנדרט האתי הרשמי שלהם מצורך לשוויון. הביקורת הבסיסית כלפי הקפיטליזם כבר לא הייתה חוסר יכולתו לענות על צורכי הפרטים. הביקורת הבסיסית הייתה שהפרטים אינם זוכים לחלוקה שוויונית.

הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים הובילו את פיתוח האסטרטגיה החדשה. הייתה זו עדיין המפלגה הסוציאליסטית המובילה בעולם המערבי, הקרובה ביותר לתורתו של מרקס. בכנס מיוחד של המפלגה בבאד גודסברג בנובמבר 1959 ערכו הסוציאל-דמוקרטים שינויים מרחיקי לכת בתוכנית היסוד שלהם. החשוב בהם היה הסטת הדגש אל השוויון. "תוכנית גודסברג" עשתה סדר חדש והפכה את מפלגתו של הפועל חסר ההגנה והמרושש למפלגת העם כולו. מכיוון שהפועל — כך נראה — מסתדר היטב תחת הקפיטליזם, צריך להתמקד בתחלואים אחרים של הקפיטליזם: הצורות הרבות של אי-שוויון בממדים חברתיים שונים. אחד הממדים שסומנו היה חוסר השוויון בגודלם של מיזמים עסקיים שונים. חלק מהעסקים גדולים הרבה יותר מהאחרים, והדבר מעניק להם יתרון לא הוגן על פני מתחריהם הקטנים יותר. כך נקבע יעד חדש: יצירת שוויון במגרש המשחקים שבו מתקיימת התחרות. הסוציאל-דמוקרטים שוב לא יאשימו את כל העסקים הפרטיים בחמדנות ויקראו להלאמה מוחלטת שלהם. תחת זאת הם יפעלו להקטין את העסקים הגדולים ולחזק את העסקים הקטנים והבינוניים. במילים אחרות, השגת שוויון תפסה את מקום סיפוק הצרכים הבסיסיים כאמת-המידה לשיפוט הקפיטליזם.

אפשר היה להבחין בווריאציה על האסטרטגיה הזאת בהגדרה חדשה ל"עוני" שהחל השמאל להציע בתחילת שנות השישים: העוני שהקפיטליזם גורם אינו מוחלט אלא יחסי. הטיעון החדש, שהפך פופולרי בארצות הברית בזכות מייקל הרינגטון ואחרים, זנח את הטענה שהקפיטליזם ייצור פרולטריון הסובל מתת-תזונה ולכן יהיה מוכן ללכת למהפכה. הקפיטליזם לא גרם עוני מוחלט כזה. תחת זאת ייעשה הפרולטריון מהפכני כאשר יראה שאף כי צרכיו הפיזיים הבסיסיים מקבלים מענה, ישם אחרים בחברה המקבלים באופן יחסי הרבה יותר ממנו. הפרולטריון יחוש שמדירים אותו ושהוא אינו זוכה להזדמנות של ממש להשיג את החיים הטובים שמהם נהנים העשירים, וכך יחווה דיכוי פסיכולוגי שיניע אותו לנקוט צעדים נואשים.

וריאציה אחרת של האסטרטגיה הזאת הופיעה כשהתנועה הסוציאליסטית המרקסיסטית — שהייתה עד אז מגובשת — התפצלה לנוכח משבר הסוציאליזם. ההוגים והפעילים מן השמאל זנחו את הרעיון שיש למקד את המאמצים בהשגת מודעות מעמדית אוניברסלית — רעיון שעלה מתוך ניתוח מסורתי של מעמדות כלכליים. תחת זאת הם התמקדו בפלחים צרים יותר של המין האנושי וריכזו את מאמציהם בסוגיות הייחודיות הנוגעות לנשים ולמיעוטים גזעיים ואתניים. נושאים מרקסיסטיים בעיקרם, כמו קונפליקט ודיכוי, הוסיפו להופיע בהגותן של הקבוצות שהתפצלו מהזרם המרכזי, אולם גם אז הנושא הדומיננטי היה השוויון. שכן, כמו מעמד הפועלים, גם הנשים וקבוצות המיעוט הגזעי והאתני נהנו באורח ניכר מברכותיו של המשטר הליברלי-קפיטליסטי. כלומר, גם לגביהן אי-אפשר היה לבקר את הקפיטליזם על כך שהוא מביא אנשים לעוני מוחלט, לעבדות או לצורה אחרת כלשהי של דיכוי. תחת זאת התמקדה הביקורת באי-שוויון בין קבוצות. לדוגמה, לא על כך שנשים נדחקות בעל כורחן למצב של עוני, אלא על כך שכקבוצה נמנע מהן להשיג שוויון כלכלי עם הגברים. המשותף לכל הווריאציות הללו היה החידוש שבהבלטת עקרון השוויון והחלשת המיקוד בעקרון הצורך. למעשה, החלפת אמת-המידה המוסרית מהתמקדות בצורך לדגש על שוויון הביאה לכך שכל הגוונים החדשים הללו של שמאל סוציאליסטי גמרו אומר לצטט פחות את מרקס ויותר את רוסו.

מ"עושר הוא טוב" ל"עושר הוא רע"

שינוי שני באסטרטגיה של השמאל התבטא אף הוא בהחלפה של אמת-מידה אתית — נועזת מן הראשונה. הסוציאליזם המרקסיסטי המסורתי הניח שסיפוק הצרכים האנושיים בצורה מניחה את הדעת הוא המבחן הבסיסי למוסריות של שיטה חברתית. השגת עושר היא, אם כך, דבר טוב, שכן העושר משפר את התזונה, את הדיור, את שעות הפנאי ואת השירותים הרפואיים. הקפיטליזם נחשב רע שכן, לשיטתם של המרקסיסטים, הוא שולל מרוב האוכלוסייה את האפשרות ליהנות מפירות העושר. אבל משהתברר כי הקפיטליזם מוצלח מאוד ביצירת עושר וגם במסירת פירותיו, ושהסוציאליזם גרוע מאוד בכך, צצו שתי וריאציות חדשות של סוציאליזם שהפכו את הטיעון על פיו והחלו לגנות את הקפיטליזם דווקא משום שהוא מוצלח ביצירת עושר.

אחת הווריאציות של הטיעון הזה הופיעה בכתביו של הרברט מרקוזה, שצברו פופולריות גוברת ועם הזמן העלו את מחברם למדרגת הפילוסוף המוביל של השמאל החדש. מרקוזה נודע בעיקר בכך שהקנה להשקפות של אסכולת פרנקפורט מקום בולט בעולם דובר האנגלית, ובצפון אמריקה בפרט. הוא רכש את השכלתו הפילוסופית בגרמניה, היה עוזרו של היידגר מ- 1928 עד 1933, ובכל הנוגע למטפיזיקה ולאפיסטמולוגיה היה הגליאני כמו היידגר. לעומת זאת, מבחינה פוליטית הוא היה מרקסיסט עד לשד עצמותיו, וביקש לסגל משנה זו לעמידות המפתיעה שגילה הקפיטליזם כלפי המהפכה.

בעקבות מרקס האמין מרקוזה שלפרולטריון ייעוד היסטורי, להיות מעמד מהפכני, ומשימה היסטורית, להדיח את הקפיטליזם. אבל הדבר נשען על ההנחה שהקפיטליזם יביא את הפרולטריון לידי אומללות כלכלית; ואת הסחורה הזאת, הקפיטליזם לא מימש. הקפיטליזם, הודה מרקוזה, יצר כמויות גדולות של עושר; אבל, וכאן החידוש, הוא השתמש בעושר הזה לדכא את הפרולטריון. העושר הקפיטליסטי סיפק לאנשי הפרולטריון חיי נוחות, וכך יצר מעמד שבוי: הפרולטריון נעשה כלוא בשיטה הקפיטליסטית, תלוי במנעמיה ומשועבד לשאיפה לטפס בסולם הכלכלי ול"מאמצים תוקפניים כדי 'להרוויח את הקיום'." זהו דיכוי מוסווה, טען מרקוזה, ולא זו אף זו, הנוחות והחפיצים שהקפיטליזם מרעיף על הפרולטריון מסיחים את דעתו ממשימתו ההיסטורית. לפיכך, קפיטליזם המייצר כל כך הרבה עושר הוא רע: הוא פוגע בצו המוסרי של ההתקדמות ההיסטורית אל הסוציאליזם. מוטב שבעתיים היה לו סבלו הפועלים דלות מאמללת מידי הקפיטליזם, שכן אז היו מבינים את הדיכוי המופעל עליהם ותודעתם הייתה בשלה לביצוע משימתם ההיסטורית.

וריאציה אחרת של הטיעון שהעושר רע התבטאה בהתעניינות הגוברת של השמאל בסוגיות סביבתיות. עם ההתגוונות והשינויים המוטציוניים בתנועה המרקסיסטית תרו אינטלקטואלים ופעילים מן השמאל אחר דרכים חדשות לתקוף את הקפיטליזם. נושאים סביבתיים, לצד סוגיות הקשורות לנשים ולקבוצות מיעוט, החלו להיתפס כתחמושת חדשה בארגז הנשק של מאבק זה.

הפילוסופיה הסביבתית המסורתית מעולם לא התנגשה בקפיטליזם. היא החזיקה בדעה שסביבה נקייה, בת קיימא ויפה היא דבר טוב משום שמגורים בסביבה כזו הופכים את חיי האדם בריאים, עשירים ומהנים יותר. בני אדם הפועלים למען תועלתם משנים את סביבותיהם כדי להפוך אותן יצרניות, נקיות ומושכות יותר. בטווח הקצר, כשמציבים צמיחה כלכלית מול ניקיון סביבתי עולות לעיתים קרובות שאלות של עלות מול תועלת. אולם הטיעון היה תמיד שבטווחים הבינוני והארוך, כלכלה בריאה וסביבה בריאה הולכות יד ביד. ככל שהאנשים נעשים עשירים יותר יש להם יותר הכנסה פנויה, הנדרשת כדי להפוך את סביבתם נקייה ויפה יותר.

אלא שעתה שולבו בחשיבה הסביבתית המושגים המרקסיסטיים של ניצול וניכור. בני האדם הם הצד החזק בסיפור, וככאלה הם בהכרח מנצלים באורח מזיק את הצדדים החלשים יותר: את המינים האחרים ואת הסביבה בכלל. כתוצאה מכך, ככל שהחברה הקפיטליסטית מתפתחת מביא הניצול לניכור מסוג ביולוגי: בני האדם מתנכרים לסביבה בכך שהם חומסים אותה והופכים אותה לא ראויה למחיה, ומינים לא אנושיים נעשים מנוכרים בכך שדוחקים אותם להכחדה.

לפי הניתוח הזה, ההתנגשות בין תפוקה כלכלית לבריאות הסביבה קיימת לא רק בטווח הקצר; היא בסיסית ואין מנוס ממנה. הפקת העושר מתנגשת מבחינה מוסרית בבריאות הסביבתית. הקפיטליזם, בהיותו מוצלח כל כך בהפקת עושר, חייב אפוא להיות האויב מספר אחת של הסביבה.

העושר, אם כן, הוא כבר לא דבר טוב. האידיאל החדש הוא חיים פשוטים והימנעות ככל האפשר מייצור ומצריכה. הלך זה, המנוסח באורח קולע בכותרת הספר מאדום לירוק מאת רודולף באהרו, השתלב בהעדפה החדשה של שוויון על פני צורך.

התרחיש המרקסיסטי מניח שלסוציאליזם תקדם שליטה של המין האנושי בטבע. המרקסיזם היה הומניזם במובן של הצבת הערכים האנושיים בליבת המסגרת הערכית שלו, ובהנחה שהסביבה קיימת כדי שבני האדם יוכלו ליהנות ממנה ולהשתמש בה למטרותיהם. אולם מצד הדוגלים בשוויון זכויות החלה להישמע ביקורת תקיפה יותר ויותר. הללו טענו שבדיוק כשם שהצבת האינטרסים העצמיים של קבוצת-ייחוס מסוימת בעדיפות עליונה הובילה את הגברים, כקבוצה, להכניע את הנשים, ואת הלבנים להכניע את כל הגזעים האחרים, כך היא מובילה גם את בני האדם להכנעת המינים האחרים והסביבה בכללותה הפתרון המוצע היה אפוא שוויון מוסרי רדיקלי בין כל המינים. עלינו להכיר לא רק בכך שיצרנות ועושר הם רוע אלא גם בכך שכל המינים, מחיידקים וכנימות עצים ועד דובי נמלים ובני אדם, שווים בערכם המוסרי. "אקולוגיה עמוקה," כפי שכונתה הפילוסופיה הסביבתית המיישמת את עקרונות השוויוניות הרדיקליים, דחתה אפוא את המרכיבים ההומניסטיים של המרקסיזם והחליפה במפורש את מסגרת הערכים האנטי-הומניסטית של היידגר.

למעשה, בדחיית הסוציאליזם התעשייתי ובהחלפתו בחזון של סוציאליזם שוויוני שוחר חיי פשטות, המירה אסטרטגיה חדשה זאת של השמאל את מקור ההשראה הראשי שלה: את מקומו של מרקס תפס רוסו.

מגיבים למשבר ב: החלפת האפסיטמולוגיה של הסוציאליזם

בעוד חלקים מהשמאל התאימו מחדש את האתיקה שלהם, אחרים נערכו לבחינה מחודשת של הפסיכולוגיה והאפיסטמולוגיה המרקסיסטיות. כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים החלו מועלות טענות שלפיהן המרקסיזם רציונליסטי, לוגי ודטרמיניסטי מדי. בשנות העשרים טען מאו בתוקף שרצונם וטענותיהם של האיכרים, ובמיוחד של מנהיגיהם, חשובים הרבה יותר מהמתנה פסיבית לכך שהתנאים החומריים של המהפכה ייווצרו מאליהם באופן דטרמיניסטי. בשנות השלושים דחה אנטוניו גרמשי את האמונה שהשפל הכלכלי יסתום בהכרח את הגולל על הקפיטליזם, וטען שחיסול הקפיטליזם יצריך יוזמה יצירתית מצד ההמונים. אך יוזמה יצירתית זו, טען, לא תהיה רציונלית או נחרצת, אלא סובייקטיבית ולא צפויה. התיאוריה המוקדמת מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט, מצידה, טענה שהמרקסיזם דבק מדי בתבונה, שהתבונה מובילה לפתולוגיות חברתיות ניכרות, ושתיאוריה חברתית מוצלחת צריך שישולבו בה כוחות פסיכולוגיים רציונליים פחות.

במשך שני עשורים זכו קולות אלו בעיקר להתעלמות ונדחקו הצידה בידי הקולות הדומיננטיים של התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית, השפל הכלכלי ומלחמת העולם השנייה, ובידי האמונה שברית המועצות מראה לעולם את הדרך האמיתית. אבל בשנות החמישים החלו שתי התפתחויות מתמזגות זו בזו, האחת אפיסטמולוגית והאחרת פוליטית-כלכלית.

בעולם האפיסטמולוגיה האקדמית הגיעו התיאורטיקנים האירופים והאנגלו-אמריקנים כאחד למסקנות ספקניות ופסימיסטיות בנוגע לכוחותיה של התבונה: להיידגר הייתה השפעה גדולה ביבשת, והפוזיטיביזם הלוגי הגיע למבוי סתום בעולם האנגלו-אמריקני. ובפוליטיקה ובכלכלה — הן התיאורטיות הן המעשיות — הקושי של המרקסיזם להתפתח לפי ההיגיון שהכתיבה התיאוריה המסורתית שלו בא עד משבר. התלכדותן של שתי ההתפתחויות הללו הקנתה בולטות לגרסאות לא-רציונליות ואי־רציונליות של הסוציאליזם השׂמאלי.

היו לכך תסמינים רבים. אחד מהם הוא פיצול התנועה המרקסיסטית המגובשת לתת-תנועות רבות המדגישות את הסוציאליזם של מין, של גזע ושל זהות אתנית. תנועות מסוג זה זנחו את צורת ההסתכלות האוניברסליסטית על אינטרסים אנושיים, שבאה לידי ביטוי בחיפוש אחר תודעה קולקטיבית המשותפת לפרולטריון הבינלאומי כולו. הפרולטריון הבינלאומי הוא מושג מופשט מאוד. האוניברסליות של כל האינטרסים האנושיים היא הכללה גורפת מאוד. הפשטה והכללה מצריכות שתיהן ביטחון חזק בכוחה של התבונה, ובשנות החמישים, ביטחון זה התאדה. מאובדן הביטחון בתבונה השתמע, מבחינה פוליטית מעשית, שלאינטלקטואלים היה כעת אף פחות ביטחון ביכולת החשיבה

המופשטת של האדם הממוצע. אינטלקטואל מלומד מתקשה בלאו הכי למלא אחר דרישת המרקסיזם הקלאסי לתפוס את כל בני האדם כמשתייכים למעמד אוניברסלי אחד שבמסגרתו הם חולקים אותם אינטרסים. אבל — החלו בשנות החמישים לשאול התיאוריטיקנים הצנועים יותר מבחינה אפיסטמולוגית — האם אנו באמת יכולים לצפות מההמונים לחשוב בצורה מופשטת על ההשקפה שלפיה בתוך תוכנו כולנו אחים ואחיות? האם יכולים ההמונים לתפוס עצמם כמעמד בינלאומי הרמוני? יכולתם האינטלקטואלית של ההמונים מוגבלת, ואם רוצים לפנות אליהם ולהניעם צריך לשוחח איתם על מה שחשוב להם וברמה שהם יכולים לתפוס. הדברים שההמונים יכולים להבין ומלהיטים אותם הן זהויותיהם המיניות, הגזעיות, האתניות והדתיות. האסטרטגיה של צניעות אפיסטמולוגית ותקשורת יעילה הכתיבה אפוא מעבר מאוניברסליזם לרב-תרבותיות.

למעשה, בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים הסכימו חלקים גדולים מהשמאל עם הימין הקולקטיביסטי בסוגיה אחת נוספת: תשכחו מבינלאומיות, מאוניברסליזם ומקוסמופוליטיות. התמקדו בקבוצות קטנות יותר הנוצרות על בסיס של אתניות, גזע או זהויות אחרות.

תסמין נוסף של דחיית התבונה היה הזינוק בפופולריות של מאו ושל סין בקרב צעירי הרדיקלים. בעוד בדור הוותיק של השמאל עוד רווחה המחויבות כלפי ברית המועצות, בני הדור החדש הוקסמו מהמעש של הקומוניזם הסיני ומהמשנה של המרקסיזם המאואיסטי. הספר האדום הקטן של מאו זכה לתפוצה נרחבת בקמפוסים ונלמד בידי עוד ועוד פרחי-מהפכנים. מספר זה הם ספגו את שיעוריו של מאו, שלימדו כיצד לחולל מהפכה באמצעות רצון פוליטי ואידיאולוגי בלבד, כיצד לא לחכות לתנאים חומריים שיתפתחו מאליהם, כיצד להיות פרגמטי ואופורטוניסטי ונכון לעשות שימוש ברטוריקה מעורפלת ואפילו באכזריות, ומעל לכול, כיצד להיות להתמיד באקטיביזם לוחמני, אפילו עד כדי פראות ואי־רציונליות. עשו את המהפכה בכל דרך; עשו את המהפכה בכל מקרה!

בפועל, ענף זה של השמאל הגיע להסכמה עם מה שהימין הקולקטיביסטי טען כבר מזמן: בני האדם אינם רציונליים ביסודם. בפוליטיקה, המאוויים האי־רציונליים הם אלו שאליהם צריך למצוא דרך ושאותם צריך לנצל. שיעוריו של מאו השתלבו באלה של הפילוסוף המשפיע ביותר בשמאל החדש, הרברט מרקוזה.

מרקוזה ואסכולת פרנקפורט: מרקס פלוס פרויד או דיכוי פלוס הדחקה

מרקוזה עמל שנים רבות בשוחות הפילוסופיה האקדמית והתיאוריה החברתית לפני שזכה לפרסום בארצות הברית בשנות השישים. הוא למד פילוסופיה בפרייבורג תחת שרביטם של הוסרל והיידגר, ועם הזמן היה עוזר של שניהם. פרסומו החשוב הראשון היה ניסיון לסינתזה בין הפנומנולוגיה של היידגר לבין המרקסיזם.

נאמנותו החזקה של מרקוזה למרקסיזם לצד פקפוקו ההיידגריאני במרכיבים הרציונליסטיים של תורה זו הובילו אותו לחבור לאסכולת פרנקפורט בראשית ימיה. אסכולה זו של חשיבה חברתית הייתה חיבור רופף בין אינטלקטואלים גרמנים ברובם שהתקבצו במכון למחקר חברתי, שהחל ב- 1930עמד בראשו מקס הוֹרקהיימר.

גם הורקהיימר היה פילוסוף בהכשרתו. הוא השלים את הדוקטורט שלו על הפילוסופיה של קאנט ב- .1923מעבודה זו עבר הורקהיימר ישירות לעיסוק בפסיכולוגיה חברתית ובפוליטיקה מעשית. בשלהי שנות העשרים, כשמרקוזה היה שקוע בעבודתו על השילוב התיאורטי בין מרקס להיידגר, הגיע הורקהיימר לכמה מסקנות פסימיות בנוגע לאפשרות לשינוי פוליטי מעשי. הורקהיימר התמקד בשאלה מדוע הפרולטריון הגרמני אינו מתמרד. לטעמו, גרמה לכך קריסתן של היחידות הרלוונטיות לעניין מבחינה פוליטית. אף לא אחת מהן יכלה להגיע להישג של ממש. הורקהיימר החל את ניתוחו, באופן טבעי למדי, במעמדות העובדים, וחילקם למועסקים ולמובטלים. מצבם של המועסקים, ציין, אינו גרוע כל כך, והם נראים מרוצים. המובטלים הם אלו הנמצאים במצב הגרוע ביותר. מצבם אף מידרדר, שכן תהליך המי ּכ ּון בייצור צובר תאוצה, ואיתו גם האבטלה. אבל המובטלים הם גם המעמד בעל ההשכלה הנמוכה ביותר והארגון הגרוע ביותר, כך שאין כלל אפשרות להגביר את המודעות המעמדית שלהם. סימן ברור לכך הוא התנדנדותם בין הצבעה לקומוניסטים, ההולכים כעיוורים אחר מוסקבה, לבין הצבעה לנציונל-סוציאליסטים, שהם, ובכן, נאצים. המפלגה הסוציאליסטית הנוספת היחידה היא הסוציאל-דמוקרטים, אבל הם פרגמטים ורפורמיסטים מכדי שיביאו תועלת.

אם כך, הסיק הורקהיימר, מבחינת הסוציאליזם, המצב חסר תקווה. למועסקים נוח מדי, דעתם של המובטלים פזורה מדי, הסוציאל-דמוקרטים רכרוכיים מדי, הקומוניסטים הולכים בעקבות סמכות בצייתנות רבה מדי, ואת הנציונל-סוציאליסטים הס מלהזכיר.

כדי להיחלץ מהסבך החלו חברי אסכולת פרנקפורט לבחון את הרעיון להוסיף פסיכולוגיה חברתית מתוחכמת יותר להיגיון הכלכלי ו ההיסטורי של המרקסיזם. המרקסיזם המסורתי שם דגש על חוקים נוקשים של התפתחות כלכלית והמעיט בחשיבות מעשי בני האדם. אך מסתבר שחוקים אלה גמישים יותר במצב של התפתחות פחותה; ועל כן, הציעו הפרנקפורטאים, ייתכן שגם מעשי בני האדם משפיעים על ההיסטוריה, ובפרט משפיע עליה מצבם הקיומי של בני האדם ואופן הבנתם העצמית. שילובה של פסיכולוגיה חברתית טובה יותר במרקסיזם יסייע, כך קיוו, להסביר מדוע המהפכה לא התחוללה, ויציע את הנחוץ כדי לגרום לה להתחולל.

החיפוש אחר פסיכולוגיה חברתית מתוחכמת הביא את אסכולת פרנקפורט לפנות לפרויד. פרויד יישם את התיאוריות הפסיכואנליטיות של עצמו בפילוסופיה החברתית בספרו תרבות בלא נחת (1930), שם טען שהציוויליזציה היא תופעה לא יציבה של פני השטח, המבוססת על הדחקה של אנרגיות יצריות. מבחינה ביו-פסיכולוגית, בני האדם אינם אלא חבילות של אינסטינקטים תוקפניים ומסוכסכים התובעים סיפוק מיידי. אלא שסיפוק מיידי ַמתמיד שלהם לא יאפשר לחברה להתקיים. התרבות התפתחה, לפיכך, בעזרת דיכוי גובר של האינסטינקטים ודחיקתם הביטוי שלהם לצורות מנומסות, מסודרות ורציונליות. התרבות היא אפוא מבנה מלאכותי המכסה על ה"איד", או בעברית "הסתמי:" אותו רובד נפשי שכולו מסה גועשת של דחפים ואנרגיות אי־רציונליות. הקרב בין הסתמי לבין התרבות מתמשך ולעיתים אלים. ככל שהסתמי מנצח כך נוטה החברה לכיוון קונפליקט וכאוס; ככל שהחברה מנצחת מוסט הסתמי בכפייה. זוהי ההדחקה. ההדחקה כופה על האנרגיות של הסתמי לרדת אל מתחת לפני השטח. שם עוברות האנרגיות הללו התקה באופן לא מודע, ולעיתים קרובות מועברות בכפייה לערוצים אי־רציונליים. האנרגיה המותקת הזאת, הסביר פרויד, חייבת לפרוק את עצמה בסופו של דבר, ולעיתים קרובות היא עושה זאת באמצעות התפרצות נוירוטית — בצורת היסטריות, אובססיות או פוביות.

משימתו של הפסיכואנליטיקאי היא אפוא להתחקות אחר מקורה של הנוירוזה באמצעות ערוציה הלא מודעים האי־רציונליים. אבל החולים מפריעים בדרך כלל לתהליך: הם מתנגדים לחשיפת מרכיבים לא מודעים ואי־רציונליים בנפשם, ודבקים בצורות המודעות של התנהגות מתורבתת ורציונלית שלמדו. הפסיכואנליטיקאי צריך למצוא דרך לעקוף את ההתנהגויות החוסמות הללו ולהסיר את המעטה המודע פרי הציוויליזציה כדי לחקור את הסתמי הגועש שמתחת. הדרך לשם, אל הלא-מודע, עוברת במנגנונים פסיכולוגיים לא-רציונליים כגון חלומות, היפנוזה, אסוציאציה חופשית ופליטות פה. הללו מספקים רמזים למציאות העומק הנפשית, משום שהחומרים המצויים שם חומקים ממנגנוני ההגנה המודעים של החולה. הפסיכואנליטיקאי המיומן הוא אפוא זה המסוגל למצוא את האמת באמצעות האי־רציונלי.

אסכולת פרנקפורט קפצה על המציאה. בעיניה, שיטתו של פרויד התאימה להפליא לאבחון הפתולוגיות של הקפיטליזם. מרקס לימדנו שהקפיטליזם מבוסס באופן מוחלט על תחרות נצלנית. אבל החברה הקפיטליסטית המודרנית לובשת צורה טכנוקרטית ומתעלת את אנרגיות הקונפליקט שלה ליצירת מכונות ותאגידים. הללו אכן מספקים לבורגני הממוצע עולם מלאכותי של סדר, שליטה ומנעמי חיים, אבל במחיר גבוה מאוד: נתיני הקפיטליזם מתרחקים מן הטבע, הספונטניות והיצירתיות שלהם פוחתות, הם פחות ופחות מודעים לכך שהמכונות והביורוקרטיות התאגידיות שולטות בהם ובנפשם, והם פחות ופחות מודעים לכך שהעולם הנוח שהם חיים בו אינו אלא מעטה המכסה על ממלכת קונפליקטים ותחרות ברוטליים הרוחשת תחתיו. דיוקן הקפיטליזם לפי אסכולת פרנקפורט, הסביר מרקוזה, מתגשם באופן הקיצוני ביותר במדינה הקפיטליסטית המתקדמת ביותר, ארצות הברית.

ניקח לדוגמה עובד פשוט. הוא מועסק כטכנאי בדרג נמוך בחברה לייצור טלוויזיות, שהיא חלק מקונגלומרט טלקומוניקציה ענקי. אלו הקובעים אם תהיה לו עבודה מחר הם הספקולנטים של וול סטריט ומקבלי ההחלטות במטה התאגיד במדינה אחרת. אבל הוא אינו מבין זאת: הוא פשוט הולך לעבודה בכל בוקר בתחושת סלידה קלה, מושך בידיות ולוחץ על כפתורים כפי שמורים לו המכונה והבוס, ועוסק בייצור המוני של טלוויזיות עד שמגיע הזמן ללכת הביתה. בדרך הביתה הוא עוצר לקנות שישיית בירות — מוצר נוסף של שוק המוני מבית היוצר של ההסחרה (קומודיפיקציה) הקפיטליסטית — ואחרי ארוחת הערב עם המשפחה הוא צונח מול הטלוויזיה, ובעוד האלכוהול מערפל את תודעתו קומדיות-המצבים והפרסומות מספרות לו שהחיים נהדרים ומי יכול לרצות יותר. מחר עוד יום.

העובד הפשוט הזה הוא מוצר. הוא חלק מובנה במערכת תחרותית מדכאת המתפקדת בצורה לקויה אך פועלת תחת מעטה של שלווה ונוחות. הוא אינו מודע לפער בין מראית העין של נוחות לבין המציאות של דיכוי, אינו מודע לכך שהוא בורג קטן במערכת טכנולוגית מלאכותית, אינו מודע משום שפירות הקפיטליזם שהוא מייצר, ושהוא מאמין שהוא נהנה לצרוך, מכלים את חיותו ומּרפים את גופו ואת נפשו. למרקוזה היה אפוא הסבר לדור החדש של המהפכנים שבדרך, לעובדה שהקפיטליזם בשנות החמישים ובשנות השישים המוקדמות נראה כה רוגע, סובלני ומתקדם שעה שכל סוציאליסט טוב ידע שהוא אינו יכול להיות כזה באמת, ולעובדה המאכזבת כל כך שהעובדים אינם נוטים כלל למהפכות. הקפיטליזם לא רק מדכא את ההמונים במישור הקיומי, הוא גם גורם להם הדחקה במישור הפסיכולוגי.

חמור מכך: גם אם אותו עובד פשוט מסוגל לחשוב על מצבו, הוא שומע את עולמו מתואר במונחים של "חירות," "דמוקרטיה" ו"קדמה," מילים שמשמעותן קלושה ביותר מבחינתו, שבהן הולעט אחרי שנתפרו בעבורו במיוחד בידי דוברי הקפיטליזם כדי למנוע ממנו לחשוב בצורה עמוקה מדי על מצבו הקיומי האמיתי. אותו עובד הוא "אדם חד-ממדי" הלכוד ב"עולם הטוטאליטארי של הרציונאליות הטכנולוגית" ואינו מודע כלל לממד השני והאמיתי של הקיום האנושי, אשר בו שוכנות החירות, הדמוקרטיה והקדמה האמיתיות.

משהגיע הקפיטליזם לשלב ההתפתחות הציני הזה, שבו הדיכוי שהוא מפעיל מוסתר באמצעות צביעות צדקנית בנוגע לחירות ולקדמה, הוא עולה שלב נוסף במעלות הציניות, בהצליחו לנטרל את כל המתנגדים ומותחי הביקורת ואף לצרפם לשורותיו. אחרי שיצר טכנוקרטיה מונוליתית — המכונות, הביורוקרטיות, האדם המשמש בורג במכונה, האידיאולוגיה המשרתת את עצמה — יכול הקפיטליזם להעמיד פנים שהוא פתוח לביקורת בכך שהוא מאפשר לכמה אינטלקטואלים רדיקליים להתנגד לו. בשמם של "סובלנות," "פתיחות" ו"חופש דיבור" יתאפשר לכמה קולות בודדים להעלות התנגדויות ולאתגר את המפלצת הקפיטליסטית. אבל כולם יודעים היטב שהביקורת הזו אינה מניבה דבר. גרוע מכך, מראית העין של פתיחות וסובלנות רק תחזק עוד יותר את שליטת הקפיטליזם. סובלנות קפיטליסטית איננה אפוא סובלנות אמיתית. היא "סובלנות דכאנית."

אם כך, האם צדק הורקהיימר בפסימיזם המוקדם שלו? האם מסקנתו דאז, כי אפסו סיכויי הסוציאליזם, זכתה לתיקוף מחודש בהגותו כעבור שלושים שנה? אם שליטת הקפיטליזם מגיעה אפילו כדי השגת תמיכה בקרב מתנגדיו ומבקריו החריפים ביותר, איזה נשק נותר בידי המהפכנים? אם עוד יש לסוציאליזם סיכוי, דרושות טקטיקות קיצוניות יותר למימושו.

הפתרון מגיע שוב מהפסיכולוגיה הפרוידיאנית. כשם שכוחות התרבות אינם יכולים לדכא לגמרי את האנרגיות של הסתמי, כך גם הקפיטליזם מצליח רק חלקית בדיכוי האנרגיות האנושיות המקוריות. פרויד הסביר שהאנרגיות המודחקות של הסתמי יתפרצו מפעם לפעם בצורות נוירוטיות אי־רציונליות באופן המאיים על יציבותה של התרבות ועל ביטחונה. אסכולת פרנקפורט לימדה אותנו שהטכנוקרטי ּות המאורגנת של הקפיטליזם גורמת הדחקה של חלק גדול מהאנושיות; מתעלת חלק גדול מהאנרגיה שלה אל מתחת לפני השטח. אבל האנרגיה המודחקת הזאת עדיין נמצאת, והיא עלולה להתפרץ.

מכך הסיק מרקוזה שהדחקת הטבע האנושי בידי הקפיטליזם עשויה להיות הגאולה של הסוציאליזם. הטכנוקרטיות הרציונלית של הקפיטליזם מדכאת את טבע האדם עד לנקודה שבה הוא מתפרץ החוצה באי־רציונליות בצורת אלימות, פשיעה, גזענות וכל תחלואיה האחרים של החברה. המהפכנים החדשים יכולים להרוס את השיטה בכך שיעודדו את גילויי האי־רציונליות הללו.

משימתה הראשונה של המהפכנות היא אפוא למצוא את היחידים ואת האנרגיות הללו, הנמצאים בשולי החברה: המנודים, מפרי הסדר, המורחקים — כל מי ומה ששלטון הקפיטליזם עדיין לא הצליח להסחירו ולשלוט בו לחלוטין. כל גורמי השוליים המנודים האלה צפויים להיות "אי־רציונליים," "אי-מוסריים" ואפילו "קרימינליים," במיוחד לפי הגדרות הקפיטליזם, אבל זה בדיוק מה שמהפכנים צריכים. כל מרכיב מנודה כזה יוכל "לפרוץ מבעד לתודעה הכוזבת [ו]לספק את הנקודה הארכימדית הנחוצה לאמנציפציה נרחבת יותר".

מבין אותם גורמי שוליים מנודים נשא מרקוזה עיניו במיוחד אל המנהיגות של השמאל האינטלקטואלי, במיוחד אל אלו שרכשו השכלה בתחום התיאוריה הביקורתית. לנוכח הדומיננטיות של הקפיטליזם ויכולתו לחלחל לכל מקום, חיל החלוץ של המהפכה יוכל לקום רק מתוך אותם אינטלקטואלים מנודים, ובמיוחד מקרב סטודנטים צעירים, אלה ה"כורכים את השחרור עם התפוררות הקליטה הרגילה והמקובלת" ולכן מסוגלים גם לראות מבעד למעטה השלווה המזויפת את מציאות הדיכוי, אלה שהצליחו לשמר די אנושיות כדי לא להפוך לפועל הפשוט השבוי בשיטה, וחשוב מכול, אלה המצוידים בנכונות ובאנרגיה לעשות כל שיידרש, אפילו עד כדי "חוסר סובלנות ואי-ציות מיליטנטיים," לזעזע את מבנה השלטון הקפיטליסטי עד שייחשף אופיו האמיתי ובכך למוטט את השיטה ולרסקה לרסיסים, ולסלול את הדרך להתחדשות האנושיות באמצעות סוציאליזם.

מעמדו של מרקוזה כפילוסוף הבולט ביותר של השמאל החדש הצביע על פנייה חדה שביצעו צעירי השמאל לכיוון אי־רציונליות ואלימות. שלושת המ"מים, "מרקס, מרקוזה ומאו," היו השילוש החדש והסיסמה הנכונה להתאחד תחתיהם. כלשון אחת הכרזות שהניפו הסטודנטים שהשביתו את אוניברסיטת רומא: "מרקס הוא הנביא, מרקוזה הוא מפרשו, ומאו הוא החרב."רבים מבני הדור החדש הקשיבו בדריכות והשחיזו את חרבותיהם.

עלייתו ונפילתו של הטרור השמאלי

חמישה גורמים עיקריים חברו יחדיו בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים ויצרו מתוך חלקים בשמאל הקיצוני תנועה המחויבת לאלימות מהפכנית:

1.מבחינה אפיסטמולוגית, באקדמיה ובקרב האינטלקטואלים רווח הלך רוח נוגד-תבונה: חוסר יכולת להגן על התבונה, או ראיית התבונה כלא-רלוונטית לעניינים שבמעשה. ניטשה, היידגר וקון הם שהכתיבו את שפת ההגות החדשה. על התבונה אבד הכלח, כך לימדו האינטלקטואלים, והדברים החשובים מכול הם רצון, להט אותנטי ומחויבות לא רציונלית.

2.במישור המעשי, אחרי מאה שנה של המתנה למהפכה הגיע קוצר הרוח לשיאו. הנטייה הרווחת, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר, הייתה בכיוון של אקטיביזם והתרחקות מתיאוריות אקדמיות. עדיין היה קהל שהקשיב לתיאורטיקנים, אבל התיאוריה לא הועילה. נדרשה, לדידם, פעולה החלטית מיידית.

3.ברמה המוסרית שררה אכזבה קיצונית מכישלונו של האידיאל הסוציאליסטי הקלאסי. האידיאל הגדול של המרקסיזם לא הצליח לקרום עור וגידים. התיאוריה המרקסיסטית הטהורה נדרשה לשינויים, שהיו אומנם הכרחיים, אבל חיללו אותה. הניסוי האצילי שנערך בברית המועצות נחשף כתרמית נוראה וכפשע. בתגובה למהלומות המוחצות והמשפילות האלו התפשט והלך זעם על כישלון ובגידה של חלום אוטופי.

4.במישור הפסיכולוגי, נוסף על הזעם שיצרה האכזבה שרר גם עלבון קשה מכך שהאויב משגשג ופורח. הקפיטליזם נהנה, שגשג ואפילו גיחך על הקשיים ועל הבלבול שפקדו את הסוציאליזם. התשוקה האחת לנוכח העלבונות האלה הייתה לרסק את האויב, לראותו פצוע, מדמם, מושמד.

5.מבחינה פוליטית, הפירוש המעשי שהעניק מרקוזה לתיאוריות של אסכולת פרנקפורט סיפק את ההצדקה לאלימות אי־רציונלית. המהפכן הצודק יודע שההמונים נמצאים תחת דיכוי אך אינם מודעים לכך בשל היותם שבוייה של התודעה הקפיטליסטית הכוזבת. המהפכן יודע שיידרשו אנשים בעלי תובנה מיוחדת, אנשים מיוחדים החסינים לשחיתויות של הקפיטליזם, יחידי סגולה היכולים להישיר מבט מבעד למסך הסובלנות המדחיקה תוך דחייה מוחלטת של כל פשרה שהיא ומוכנים לעשות הכול כדי לקרוע ולסלק את המעטה ולחשוף את הזוועות הרוחשות תחתיו.

אחת התוצאות מכך הייתה עליית הטרור השמאלי בשנות השישים. תאריכי ההקמה של כמה מארגוני הטרור האלו מעורפלים. עם זאת, היו אלה בבירור ארגונים סוציאליסטיים מרקסיסטיים, ואף לא אחד מהם היה קיים לפני 1960. בחלק מהארגוני היה גם יסוד לאומני עז. התרשים אינו כולל ארגוני טרור שקמו מוקדם יותר על רקע לאומני או דתי ובשנות השישים החלו לשלב מרקסיזם בתיאוריות ובהצהרות שלהם.

נוסף על חמשת הגורמים שנמנו לעיל התרחשו כמה אירועים בודדים שהציתו את הזינוק בשימוש אלימות. ההתרחשויות שתרמו לכעס ולאכזבה בקרב השמאל הקיצוני היו מותו של צ'ה גווארה ב-1967 וכישלונן של הפגנות הסטודנטים של 1968 במדינות רבות במערב ובצרפת בפרט. כמה מהמניפסטים של הטרוריסטים שפורסמו אחרי 1968מזכירים באופן ברור את האירועים הללו, ומבטאים תמות רחבות מהם כגון חופש הרצון האי־רציונלי, ניצול, הסחרה, זעם, והצורך הפשוט לעשות משהו. פייר ויקטור, לדוגמה, שהיה אז מנהיג המאואיסטים הצרפתים — שאליהם חבר מישל פוקו — נדרש שוב לשלטון הטרור של המהפכה הצרפתית והצהיר מעל דפי העיתון המאואיסטי לה קוז דו פיפל (La Cause du Peuple) את הדברים הבאים:

"כדי להדיח את שלטון המעמד הבורגני יש לבני העם המושפלים סיבה להפעיל טרור למשך תקופה קצרה ולתקוף פיזית קומץ אנשים נתעבים ומלאי שנאה. קשה לתקוף את סמכותו של מעמד בלי שכמה ראשים השייכים לחברי מעמד זה יוצגו בסופו של דבר כשהם נעוצים על כידונים"

טרוריסטים אחרים השליכו רשת רחבה עוד יותר. קודם מותה הבהירה אולריק מיינהוף היטב את מטרתה של סיעת הצבא האדום שהקימה יחד עם אנדריאס באדר בגרמניה: "המאבק האנטי-אימפריאליסטי — אם רוצים שיהיה יותר מסתם קשקוש — פירושו השמדה, הרס וניפוץ של מערכת השלטון האימפריאליסטי מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית." היא הבהירה היטב גם את ההקשר ההיסטורי הרחב יותר שבתוכו היה הטרור נחוץ לדעתה, ואת האירועים הנקודתיים יותר ששימשו טריגרים, וסיפקה הערכה בנוגע לסבירות הצלחתם:

הם חשו בחילה מההתפשטות המהירה של מאפייני השיטה — מהמסחור הטוטלי ומהשקר המוחלט בכל תחומי מבנה-העל — והתאכזבו עמוקות מפעולות תנועת הסטודנטים ומהאופוזיציה החוץ-פרלמנטרית, ולכן הסיקו שמוכרחים להפיץ את רעיון המאבק המזוין. לא משום שהיו עיוורים עד כדי כך שהאמינו שיוכלו להמשיך לקיים את המהלך הזה עד שהמהפכה תנצח בגרמניה, לא משום שדמיינו שאי-אפשר לירות בהם או לעצור אותם, ולא משום שהתפתו להאמין שההמונים פשוט יתקוממו ברגע שיינתן להם האות. העניין היה להציל, מבחינה היסטורית, את מצב ההבנה שהשיגה התנועה של 1968/1967; היה זה ניסיון לא להניח למאבק להתפרק פעם נוספת"

עליית הטרור השמאלי בארצות שלא נשלטו בידי ממשלות מרקסיסטיות במובהק הייתה מאפיין מפתיע מאוד של שנות השישים ותחילת שנות השבעים. יחד עם נטייתו הכללית של השמאל אל עבר הלא-רציונלי, האי־רציונלי והאקטיביזם הפיזי הפכה תנועת הטרור את התקופה ההיא לאחת הלוחמניות והקטלניות ביותר בתולדות השמאל הסוציאליסטי במערב. אבל הקפיטליסטים הליברלים לא היו לגמרי עדינים וגם לא שאננים, ובאמצע שנות השבעים הביסו כוחות המשטרה והצבא שלהם את הטרוריסטים, הרגו חלק מהם, אסרו רבים וגרמו לאחרים לרדת למחתרת, פחות או יותר לתמיד.

מהתמוטטות השמאל החדש לפוסטמודרניזם

התמוטטות השמאל החדש ריפתה את ידי התנועה הסוציאליסטית והיא נקלעה לבלבול ולאי-סדר. איש לא ציפה שהסוציאליזם יתממש; איש לא חשב שאפשר יהיה להשיג זאת באמצעות פנייה לציבור הבוחרים; איש לא היה במצב המאפשר לחולל הפיכה, ואלו שהיו נכונים להשתמש באלימות היו מתים, כלואים או במחתרת. מה אמור היה אפוא להיות הצעד הבא של הסוציאליזם? ב-1974 נשאל הרברט מרקוזה אם הוא סבור שהשמאל החדש הוא נחלת העבר. הוא השיב: "אני לא חושב שהוא מת, והוא יקום לתחייה באוניברסיטאות".

במבט לאחור אפשר לזהות את אלו שתפסו מקום בולט בעמדת הנהגת התנועה הפוסטמודרנית: מישל פוקו, ז'ן פרנסואה ליוטר, ז'ק דרידה וריצ'רד רורטי. במבט לאחור גם ראוי לשאול: למה הארבעה האלה? אצל כל הארבעה הייתה זיקה הדוקה בין האישי למקצועי. על כן, זה הזמן לכמה פרטים ביוגרפיים.

פוקו נולד ב-1926. הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה וזכה לתארים מהאקול נורמל סופרייר ומהסורבון. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית של צרפת מ-1950 עד 1953, אולם עזב עקב חילוקי דעות שהובילוהו בסופו של דבר להצהיר על עצמו ב-1968 כמאואיסט.

ליוטר נולד ב-1924. קודם שפנה לפילוסופיה מקצועית בילה שתים עשרה שנה בעבודה תיאורטית ומעשית בשביל קבוצת השמאל הרדיקלית "סוציאליזם או ברבריות." הוא סיים את לימודיו הפורמליים בפילוסופיה ב-1958.

דרידה נולד ב- 1930. הוא החל את לימודיו הפורמליים בפילוסופיה ב-1952באקול נורמל סופרייר בפריז, שם היה סטודנט של פוקו. הוא התחבר לקבוצה שהתרכזה סביב טל קואל (Tel Quel), עיתון של השמאל הקיצוני, ואף שרחש אהדה למפלגה הקומוניסטית של צרפת מעולם לא הרחיק לכת עד כדי הצטרפות אליה.

רורטי נולד ב-1931. הוא זכה בתואר דוקטור בפילוסופיה מאוניברסיטת ייל ב-1956. רורטי לא השתייך מבחינה פוליטית לשמאל הקיצוני שאליו השתייכו השלושה האחרים, והוא סוציאל- דמוקרט הנוקב בשמו של פיליפ א' רנדולף — מועמד המפלגה הסוציאליסטית ופעיל איגודי העובדים, שלמענו עבדו הוריו של רורטי במשך תקופה מסוימת — כאחד מגיבוריו הגדולים.

כל ארבעת הפוסטמודרניסטים האלו נולדו בתוך טווח זמן של שבע שנים. כולם זכו בהשכלה מצוינת בפילוסופיה במוסדות הטובים ביותר; כולם החלו את הקריירות האקדמיות שלהם בשנות החמישים; כולם היו מחויבים מאוד לשמאל הפוליטי; כולם היו מודעים היטב להיסטוריה הסוציאליסטית מבחינת התיאוריה והמעשה; כולם עברו את המשברים של הסוציאליזם בשנות החמישים והשישים. בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היה לכל הארבעה מעמד של כבוד בתחומיהם האקדמיים המקצועיים, ומעמד של כבוד בקרב השמאל האינטלקטואלי.

בשנות השבעים, כשהשמאל הקיצוני התמוטט פעם נוספת, הוא פנה אל אלה המסוגלים לחשיבה האסטרטגית, אל אלה המסוגלים למצב את השמאל בזירה ההיסטורית ובזירה הפוליטית ומעורים יותר מכולם במגמות האחרונות באפיסטמולוגיה ובמצב הידע. פוקו, ליוטר, דרידה ורורטי ענו על כל הקריטריונים הללו. לפיכך סימנו ארבעתם את הכיוון החדש לשמאל האקדמי.

כלי הנשק והטקטיקות של אויב אקדמי של הקפיטליזם שונים מאלה של הפוליטיקאי, האקטיביסט, המהפכן או הטרוריסט. כלי הנשק היחידים העומדים לרשות אקדמאים הם מילים. ואם האפיסטמולוגיה של אדם קובעת שמילים אינן קשורות לאמת או למציאות או לשכל, בקרב של אדם זה נגד הקפיטליזם יכולות המילים לשמש אך ורק כנשק רטורי. השאלה הבאה היא אפוא כיצד הופכת האפיסטמולוגיה הפוסטמודרנית להיות משולבת בפוליטיקה הפוסטמודרנית.