הסרט החדש בכיכובו של הקומיקאי שונה לחלוטין מהופעותיו הקודמות ומחזיק את הצופה במתח שנבנה בהדרגה עד לסוף המר
ההחלטה להשתמש באדם סנדלר בתפקיד דרמטי בסרט דרמטי יכולה להיות חרב פיפיות. מצד אחד, ההופעות הרציניות של סנדלר המוכר בדרך כלל כקומיקאי הן דבר מרתק, והסרטים בהם הוא מופיע בתפקיד כזה נוטים להיות מרתקים גם הם. מנגד, נראה שיש משהו במוניטין ובהיסטוריה של סנדלר, ובמיוחד בשמו המפורסם ובפרצוף הזחוח לעתים, שגורם לתגובה אלרגית מקרב מצביעי האוסקר.
תפקידו הדרמטי הגדול הראשון של סנדלר היה בסרט 'מוכה אהבה' שהיה היחיד מבין סרטיו של הבמאי פול תומאס אנדרסון (מלבד סרט בכורה שולי) שלא זכה אפילו למועמדות אחת לאוסקר. לאחר מכן הגיע 'אנשים מצחיקים', הדרמה הקומית הלא-מוערכת מספיק של ג'אד אפטאו בה סנדלר סיפק הופעה נהדרת, אך לא זכה לשום מועמדות. לאחר מכן הגיע 'סיפורי מאירוביץ", סרטו של נוח באומבך שעבר קצת מתחת לרדאר לפני שהבמאי זכה לשלל מועמדויות לאוסקר השנה עבור 'סיפור נישואים'.
אבל 'יהלום לא מלוטש', סרט הדרמה האחרון בכיכובו של אדם סנדלר, היה אמור להיות שונה. סיפורו של סוחר יהלומים היפראקטיבי שמנסה לשרוד בין התמכרות להימורים לבין חיבה להרס עצמי זכה לביקורות חיוביות ולרחש בתקשורת, הוא הציג צמד במאים עולים ואפילו זכה להצלחה בקופות הקולנוע שמחוץ ל'נטפליקס'…אבל אז – כלום. אין מועמדות לסנדלר, אין מועמדות לסרט, אפילו לא בטקס 'גלובוס הזהב' שבוחר עשרה מועמדים לשחקן הטוב ביותר. גם ברשתות לא נרשם זעם מצד מעריצים כמו במקרים אחרים של סרט בולט שלא זוכה למועמדות. מדוע אנשים לא כעסו על כך שסנדלר הפסיד להופעות בינוניות של שחקנים אחרים? מדוע אלו ששנאו את 'ג'וקר' לא הצליחו לחבב איש ניו-יורק נוירוטי אחר החותר נגד זרם החיים? האם הזיכרון החמוץ של עשרות הקומדיות הגרועות שסנדלר הפיק היה כה חזק עד שאנשים לא מסוגלים לזהות גאונות כשהיא מול עיניהם?
טוב, אולי "גאונות" זו מילה קצת מוגזמת. האמת היא ש'יהלום לא מלוטש' כנראה לא זכה למועמדות שהגיעה לו מכיוון שזהו סרט קצת קשה לצפייה, במיוחד בהשוואה לסרטים קיטשיים ומרגשים שבדרך כלל גורפים את הפרסים. זהו סרט קשה לצפייה מן הבחינה שקשה לעקוב אחריו, לפחות בהתחלה. צמד הבמאים הצעירים ג'וש ובני ספדי מטילים בכוונה את הצופה הישר ללב ההתרחשות של עולם הסחר ביהלומים בו כולם צועקים וקוטעים את דברי האחר. הם מצפים מהצופים להאזין בקפידה דרך ענני הקולות, ולהבין בעצמם איזו שיחה חשובה יותר, למי מתייחסים הדברים ואיזה סוג של עסקאות מוזרות מתרחשות להן.
ואז, כאשר אתה חושב שהבנת את המצב, הסיפור עצמו הופך קשה לצפייה מכיוון שאנחנו צופים בגיבור, האוורד רטנר, שלאורך כל הסרט מלהטט בין פצצות מתקתקות ומחכה שאחת מהן תתפוצץ. הוא מנסה לאזן בין חיים בפרברים עם אישתו לבין המאהבת ממנהטן, וזה עוד החלק הקל. החלק הקשה היותר הוא החוב הכספי של הווארד לאיש עסקים בשם ארנו, השוכר בריונים קשוחים במטרה לגבות אותו. כדי לפרוע את החוב, הווארד צריך למכור במכירה פומבית אבן לשם שחורה שהשיג מאתיופיה, אך קודם לכן הוא מלווה אותה לכוכב הכדורסל קווין גארנט (בתפקיד עצמו), לוקח את טבעת האליפות שלו כערבון וממשכן אותה עבור כסף בו הוא מהמר על המשחק בו גארנט מופיע באותו לילה. וזה רק החלק הראשון של הריקוד עם האסון המתקרב.
ב'מוכה אהבה' סנדלר גילם ילד-גבר קצר רוח שהיה מעין המשך לקומדיות הרבות בהן כיכב; ב'אנשים מצחיקים' הוא גילם בדרן מפורסם, מעין גרסה אפלה יותר של עצמו. ב'יהלום לא מלוטש' אנחנו מקבלים סנדלר שונה מאוד מכל הופעותיו הקודמות – אדם מורכב, כמעט אבא וחתן טוב, איש של עסקים ורומנטיקה, ומעל הכול אדם מכור המתחיל את הסרט בבריחה ומסרב לכל הזדמנות לעצור, כאילו הריצה עצמה היא הדבר היחיד שגורם לו להרגיש חי. ההשפעה של כל זה על הצופה היא מתח אשר נבנה בהתמדה. לקראת סוף הסרט חשתי צורך לקום ולרוץ בעצמי, כמו שאני עושה כאשר אני צופה בסיום צמוד של משחק כדורסל חשוב מן הסוג ששזור ב'יהלום לא מלוטש'. רק שבמקרה הזה, המשחק אינו הסיפור העיקרי אלא הזרז לכל הצרות שממתינות להווארד בהמשך, והתוצאה ממנה יש לחשוש אינה הפסד או אכזבה, אלא הרס של חיים או אפילו סופם.
אז האם ניתן לומר שאדם סנדלר ראוי למועמדות לפרס חשוב עבור ההופעה הזו? בוודאי. אך האם אני יכול להמליץ על 'יהלום לא מלוטש' כסרט שאתם חייבים לצפות בו במקום לצפות בטקס האוסקר השנה, כסוג של ההפך הגמור ממה שמסמל הטקס? רק אם אתם חשים שהחיים שלכם רגועים מדי וזקוקים לקצת מתח ולחץ, קצת כסיסת ציפורניים ומנה של הרס עצמי, כל מה שיגרום לכם להיות אסירי תודה על חייכם השגרתיים, בהם אף אחד לא נושף בעורפכם.
הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
