והגדת לבנך: דת ופוליטיקה מאחורי ההגדה של פסח

הטקסט המובא כאן הוא חלק מספרו של מייקל מדבד, God’s Hand on America, כפי שהתפרסם בכתב העת 'קומנטרי' באפריל 2011.

***

עבור אלו ביניכם אשר טיפחו ערגה לוהטת ושקטה לחוות את סדר הפסח יחד עם כוכבי הטלוויזיה הוותיקים סטיב וקוקי רוברטס, האביב של 2011 הביא עמו סוף סוף את הקץ להמתנה הארוכה, כאשר ראה אור ספרם 'ההגדה שלנו: איחוד מסורות עבור משפחות מדתות שונות'. פרסומי ההוצאה לאור הבטיחו "חזון ייחודי ואישי של הגדת פסח המסורתית משולב במסורות משפחתיות בתוך מדריך מהנה ואינטימי", שיותיר את הקוראים "נלהבים מן ההצצה לטקסי הפסח המכילים של הזוג".

מארי "קוקי" רוברטס הייתה ונותרה קתולית גאה, כך שלמרות הקריירה הנאה שטיפחה כעיתונאית ומגישה ברשתות שונות, היא כנראה לא הייתה המועמדת הברורה לבצע ניסוח מחדש לפולחן העתיק של החג המזוהה יותר מכל עם עליית העם היהודי כאומה מובחנת בעלת קריאה אלוהית ייחודית. בעלה, סטיבן רוברטס, כתב בעבר ספר זיכרונות על ילדותו במשפחה יהודית ממוצא מזרח-אירופי בניו-ג'רזי, וכיצד הגיע משם לאוניברסיטת הרווארד ולתעשיית החדשות, אך מעולם לא שם דגש על מחקר דתי או מחויבות לדת בעבודתו. כדי להעניק חותמת של אותנטיות ומסורת ליצירתם החדשה, קוקי וסטיב השיקו את מסע יחסי הציבור של הספר במוזיאון לתולדות הבתים והמגורים בלואר איסט סייד של ניו-יורק, מתעלמים לכאורה מהאפשרות שהמוני המהגרים היהודים העניים שאכלסו בעבר את השכונה כנראה חסרו הן את הכוונה והן את עשרים הדולרים לבזבז על הגדה רב-דתית "מהנה ואינטימית".

'ההגדה שלנו' היה הספר הבולט ביותר מתוך יותר מתריסר הגדות חדשות שהסתערו על הציבור השאנן ברובו בדיוק בזמן לעונת החגים. על פניו, גרסאות אלה לאוסף הרבני של תפילות, סיפורים ושירים הן עדות למגוון היוצא מן הכלל של תרבויות והשקפות עולם בקרב הקהילה היהודית באמריקה כיום. חיפוש פשוט של המילה "הגדה" באתר אמזון מעלה בציר מרשים של 1,173 תוצאות, רובן מקשרות לפרסומים משלושת העשורים האחרונים. אך גשם ההגדות חושף גם את קווי המתאר של מלחמת תרבות. פסח הוא החג החשוב ביותר בהגדרת העם היהודי כעם, וההגדה היא הטקסט היהודי המוכר ביותר מלבד הסידור והתורה. לכן אין זה פלא שההגדה של פסח הפכה לשדה קרב פוליטי, ולא רק בגבולות המפוצלים של היהדות בארה"ב.

ואכן, חלק מאותן גישות חדשות לסעודת הפסח קשורות גם למגמה הגוברת בקרב אוונגליסטים לחגוג סדר נוצרי משלהם המתחבר לשורשים העבריים של אמונתם. ספר בשם 'השה וצילו' מציע בכבוד ובחינניות מדריך פסח לברכות יהודיות מסורתיות בעברית ובאנגלית, אך ארוז בתוך כריכה לא מזמינה של מרק קניידלך בקערה מקושטת מגן דוד, יחד עם ענפי רוזמרין ונתח גדול של דג סלמון. בספר עצמו, נראה כי צמד המחברים בלייר וטרייסי קורשון מוצאים הפניות נוצריות בכל מסורת של פסח. כך למשל נטילת הידיים לפני אכילת הכרפס אמורה להזכיר למשתתפים את "הסצנה מהסעודה האחרונה בה ישו רחץ את רגלי השליחים". בנוגע לשלוש המצות על צלחת הסדר (שנטען כי מייצגות את השילוש הקדוש), המחברים כותבים כי "ישו הופך לחומר חדש עבורנו והוא לעולם לא מת. לכן מצווה עלינו לאכול לא את הלחם הזמני אלא להמתין ללחם הנצח הנמצא בגופו".

הנוצרים אמנם צודקים בכך שישו השתתף במספר סעודות פסח במשך חייו הקצרים, אך אין שום ראיה לכך שהנסיך ההודי בודהה שייסד את זרם הדת על שמו במאה השישית לפני הספירה טעם אי פעם מרור, מצה או יין של פסח. למרות העובדה ההיסטורית הברורה הזו, המחברים של 'ההגדה ליהודים ובודהיסטים' שראתה אור בשנת 2006 מתעקשים כי "המסורת היהודית זורמת בטבעיות בנוף האמונה הבודהיסטית, מגבירה אותה ולא מפחיתה". כריכת הספר מציגה פסל מסורתי של בודהה העורך מדיטציה כאשר מגן דוד מואר זורח מעל ראשו, כאילו להדגיש את טבען האמיתי של מחשבותיו הנאורות. הספר בעריכת אליזבת פירס (אשר "גדלה עם הורים קתולים בעלי משיכה עמוקה לבודהיזם לפני שהתחתנה עם יהודי") מרגיע את קוראיו כי "המרכיבים האלימים יותר של סיפור הפסח מאוזנים על ידי דגש על שלום ובודהיזם" ומבטיח להוסיף "עוד קצת שלום, שלווה וכן, אפילו מדיטציה, לטקס הפסח". בהתחשב בחוויה הרועשת והגועשת של מרבית לילות הסדר בהם השתתפתי בחיי, הרעיון של שלווה ומדיטציה כחלק מהמפגש המשפחתי השנתי נשמע אקזוטי למדי, בדיוק כמו ההצעה לקריאת ארבע האמיתות של בודהה (כתגובה לארבע הקושיות החדשות של פירס), או מזמור שירי תפילה הודיים אחרים.

העורכת של 'הגדת JewBu' מודה כי קיבלה השראה מהמורה הרוחנית המשפיעה קארן רוקרד, שהשלימה "18 שנים של מסע מסורתי" עם ספרה משנת 1992, 'ההגדה של סנטה קרוז: ספר צביעה ויומן של מודעות מתפתחת". שילוב זה של תובנות עידן חדש יחד עם סיפורי תנ"ך לילדים היה אמור לעודד את קוראיו "להתחבר עם קבוצות אחרות הזקוקות לחירות והגנה כעת – חסרי הבית, עצי הסקויה, אלה המופלים בשל גיל, מין, נטייה מינית ועוד". המודעות המתפתחת בכותרת הספר מתמקדת ב"דרכים בהן אנו משעבדים את עצמנו דרך סיכונים שאנו לא לוקחים…ושאלות שלא נשאלות", ומבטיחה "כלי הוראה נטול אלימות וניטרלי עבור הורים ומורים".

הגדות בולטות אחרות סיפקו זוויות ראיה שונות באופן רדיקלי – לא עוד אל אוהב ולא אלים, אלא במקום זאת דווקא שבחים לאלימות נגד הדיכוי האמריקני וקריאות לנקמה אלוקית בנצלנים הקפיטליסטיים. אולי המפורסמת שבהן הייתה הגדת 'סדר החירות' שיצר הרב ארתור ווסקאו ב-1969, כללה איורים בסגנון תעמולה קומוניסטית גסה והוצאה לאור בתחילה על ידי מגזין Ramparts ובהמשך בהוצאת ריינהרט וינסטון. ווסקאו סיפר כי ההתנקשות במרטין לותר קינג עשרה ימים לפני ליל הסדר ב-1968 העניקה לו את ההשראה הראשונית. "המוות של קינג הוביל להתקוממות שחורה בערים רבות באמריקה, ולכיבוש צבאי של השכונה שלי בוושינגטון", הוא כתב ב-2005. "כאשר הלכתי ליד החיילים בעודי מתכונן לפסח, נדהמתי למצוא את עצמי חושב: 'זהו צבאו של פרעה!'".

אמנם ווסקאו לא היה יכול לזמן את מגפת הדבר או לחצות את ים סוף כדי לחסל את הצבא האמריקני, אך הוא כן התשתמש במילים המדממות של דמויות שונות בהיסטוריית ה"שחרור" במסגרת ההגדה החדשה שלו, תוך שהוא משווה אותם לשופטי התנ"ך:

לא היה זה ללא שפיכות דמים כאשר ה'שופט' נט טרנר הכריז "היה לי חזון, וראיתי רוחות לבנות ורוחות שחורות מתנגשות בקרב, והשמש האפילה, והרעם התגלגל בשמיים ודם זרם בנהרות…"

ולא היה זה ללא שפיכות דמים כאשר ה'שופט' אלדרידג' קליבר (שיצא לגלות כמו משה) אמר…"היה זה מאוחר מדי מכיוון שהייתה זו העת לשחורים למרוד, לעבור דרך הארלם בלילה כמו גל של ארבה, לשבור, לצרוח, לדמם, לצחוק, לבכות, לשמוח ולחגוג בפסטיבל של הרס, להעלות את גרת הבלי האדם הלבן אותה אכלנו במשך 400 שנים; לנפץ את חנויות האדם הלבן, להשליך לבנים בתקווה שיהיו לפצצות, לרוץ, לקפוץ, להסתחרר כמו סופת ציקלון במוחו של האדם הלבן ומעבר להתנגדות שלו, דרך רחובות הלילה של רוצ'סטר, ניו-ג'רזי, פילדלפיה"

מן הסתם, ווסקאו מעולם לא הכיר בכך שחלק מ"חנויות האדם הלבן" שאת החרבתן חגג היו עלולות להיות שייכות להוריהם של אותם משתתפים רדיקליים בארוחות 'סדר החירות' שלו, שאחת מהן משכה 800 איש ב-1969 והועברה בשידור חי ברדיו העירוני והארצי. בשנה שלאחר מכן, סדר החירות הביא 4,000 איש לאצטדיון באוניברסיטת קורנל וכלל הופעת אורח מיוחדת של הכומר והפעיל נגד מלחמה דניאל בריגן, שכיכב באותה עת גם בצמרת רשימת הנמלטים של ה-FBI (ללא ספק עוד משרתים של צבא פרעה).

באותו פולחן מקורי שיצר לפני כארבעים שנה, הרב ווסקאו חיבר גרסה חדשה לשיר המסורתי האהוב 'דיינו', ובה כתב בין השאר:

אילו הצלחנו לשים קץ לאלימות משטרתית אך לא מנענו מאנשים להתבוסס בחיי יוקרה בעוד אחרים גוועים – דיינו

אילו וידאנו שאף אחד לא גווע אך לא הצלחנו לשחרר משוררים אמיצים מהכלא – דיינו

אילו שחררנו את המשוררים מכלאם אך לא הרגלנו את האנשים להבין את שיריהם – דיינו"

וואסקאו ניסה שוב ליצור את 'סדר החירות החדש' ב-2004, במטרה מוצהרת לגאול את האנושות הסובלת מכבליו המרגיזים של ממשל ג'ורג' בוש הבן. או כפי שכתב בהקדמה להגדה: "פרעה חדש עלה, וזה הזמן ללידה מחדש של החירות". בפעם הזו, דקלום עשרת המכות כלל מדריך לכל ייסוריי הדור העכשווי:

דם: זיהום המים והפרטה של התעשייה, והשיטפונות שהרסו את ניו-אורלינס

צפרדע: הצפרדעים שמתו מזיהום כימי

כינים: עוני

ערוב: הכחדה של אלפי מינים

דֶבֶר: קריסת מערכת הבריאות והזנחת ביטוח הבריאות

ברד: שינוי אקלים קיצוני, שריפות

שחין: רעב ומזון מהונדס גנטית

ומי אחראי לכל הזוועות האלו? סדר החירות החדש חושף את התשובה בעוד מזמור שמסביר:

הם המסו את הקטבים ששמרו על איזון הארץ

הם הציתו את יערות העד באמזונס

הממנים הסעודים שלהם שילמו על פיצוץ מגדלי התאומים

והמיסים שגבו יצרו את השקרים ששרפו ערים בעיראק

בכסף של הנפט את קנו את הבית הלבן

הם שרפו את כל כדור הארץ, וזיהמו את האוקיינוסים"

במילים אחרות, סדר החירות החדש משייך לחברות הנפט הגדולות את אותה יראת כל-יכול שההגדה המסורתית משייכת לאל. יחד עם זאת, וואסקו הילל את כוחו שלו להעניק השראה לאינספור חסידיו לחקייניו להפוך ליזמי הגדות. "מעבר לתוכן המסוים של סדר החירות המקורי", כתב ב-2004, "במהלך השנים מאז 1969 הוא זרע קציר גדול של גרסאות חדשות לסדר שדיברו על סוגים רבים של חירות: פמיניזם, שלום בין ישראל לפלסטינים, חיסול הסכנה של שואה גרעינית, השגת שפיות אקולוגיות, סולידריות עם תנועות נגד רודנות באמריקה הלטינית ושחרור רוחני אישי".

למעשה, ההגדות הפופולריות של השנים האחרונות מתמקדות לרוב במטרה מיוחדת אחת כזו אחרת (שינוי אקלים, זכויות להט"ב, הגירה או בעלי חיים) במקום לבטא את הזעם הכללי שאפיין את עולמו של ווסקאו. כך למשל, ב'כמו תפוח על צלחת הסדר: ההגדה הלסבית שלנו' (1999) המחברת רות שימקין מבטיחה לארגן מחדש את "כל הטקסים והסמלים של פסח" באופן "מכוון להט"ב ומכבד נשים". הכותרת המוזרה מתייחסת לתהליך עמוק שעשוי לשנות את ההיסטוריה היהודית המודרנית, עליו כותבת שימקין: "לא מזמן, אישה רצתה לדעת מדוע נשים לא יכולות לעלות לבמה ולהחזיק בספר התורה. היא שאלה את הרב מדוע זה ככה, והרב המלומד השיב, תוך שהוא מלטף את זקנו: 'אישה צריכה להיות על הבמה כמו שתפוז צריך להיות בצלחת הסדר!'. כעת, בכל שנה בפסח, אנחנו מעניקים לתפוז מקום של כבוד בצלחת שלנו".

הסיפור הקצר הזה על מקור ה"מסורת" הפופולרית החדשה של תפוז בסדר נשמע מאוד שנון ומרדני, אך הוא גם לחלוטין לא נכון. בהרצאה שנשאה בשנת 2002, הפעילה הפמיניסטית סוזנה הֶשל (ביתו של החוקר הידוע אברהם יהושע השל) סיפרה כי "מה ששמעתם זה לא באמת מה שקרה. זאת שמועה שעשתה לה כנפיים במשך זמן רב והפכה לסוג של אגדה אורבנית". השל התעקשה שהיא עצמה החלה במנהג התפוז בסדר במהלך ביקור במכללת אוברלין בראשית שנות השמונים.

הסטודנטים חיברו אז גרסאות יצירתיות משלהם להגדה כדי לבטא הזדהות עם קבוצות מדוכאות שונות, ובין הטקסים החדשים נכללה גם הנחת כיכר לחם חמץ במרכז השולחן, כסוג של התרסה נגד האיסור החמור. הסטודנטים הסבירו שהשימוש האמיץ בלחם מסמל תמיכה בקהילת הלהט"ב: מכיוון שהמסורת מתנגדת נחרצות למערכות יחסים חד-מיניים, ההגדה תמקד בהן כדי לאתגר עוד איסור עתיק. השל, שהייתה אז מרצה ללימודי יהדות, סיפרה כי הם ביקשו "סימן לסולידריות עם להט"בים יהודים, מכיוון 'שיש להם מקום ביהדות כמו שלפרוסת לחם יש מקום בצלחת הסדר'". השל אמנם הסכימה עם המחשבה, אך התנגדה למחווה הקיצונית של "סמליות הגורסת כי להיות לסבית זו הפרה של היהדות". לדבריה, היא חשה כי "תפוז יכול לסמל דבר אחר: הפריון של יהודים להט"בים התורמים לחיים בקהילה". בשנה הראשונה היא השתמשה במנדרינה וכל המשתתפים בסדר קיבלו פלח ממנה "כדי שנוכל לירוק את הגרעינים שסימלו הומופוביה בהזדהות עם להט"בים".

בעוד המחווה של יריקת גרעינים פומבית מעולם לא השתרשה בציבור כחגיגה של זכויות הלהט"ב, תפוזים עדיין מככבים בסדרים פוליטיים אחרים ובוודאי תפסו מקום של כבוד בתפריט המצומצם של 'הגדת הטלה החופשי' (1998), המתמקדת בצמחונות וזכויות בעלי חיים. במקום להדגיש את סבלם של העבדים במצרים, המחברת רוברטה קלשופסקי מספרת על הסבל האדיר שנגרם לפרות, עופות, כבשים וחיות אחרות המגודלות לצרכי שחיטה. במובן מסוים, גישה זו מזכירה את ההשוואה סרת הטעם בין סבל אנושי וחייתי של ארגונים כמו PETA הטענו כי אכילת בשר דומה ל"שואה על הצלחת". אחד מחבריי השתתף לאחרונה בסדר של 'הטלה החופשי' עם ילדיו הצעירים, אך הילדים נטשו לבסוף את השולחן בדמעות למשמע תיאורי הזוועה על חוות הגידול והמשחטות האכזריות.

ואלה רק חלק מן הדוגמאות לבעייתיות שבמאמץ הנוכחי ליצור הגדה מעודכנת: הטון העגום שמתגנב לספרים האלה ומביא גוונים חמוצים לחג שאמור להיות משמח וכמעט אופורי (בעזרת ארבע כוסות היין המתחייבות). כך למשל, 'חגיגת פסח עבור יהודים חילונים והומניים' (2006) מתייחסת בביטול ליציאת מצרים כסיפור מיתי, משמיטה ממנו כל התייחסות לתפקיד האל בשחרור עם ישראל, ומתארת את ההגדה כולה כ"משל הומניסטי בעל רלוונטיות עכשווית". במובן הזה, אותה הגדה מציעה גם ארבע קושיות מודרניות: במקום השאלות בדבר אכילות מצה ומרור ועל צורת הישיבה לשולחן, הקושיות המודרניות עוסקות באתגרים עמוקים יותר כמו "מדוע אנו יכולים להנחית אדם על הירח אך לא יכולים למצוא מקלט סביר לחסרי הבית?" ו"כמאמינים בחירות, האם אין עלינו לתמוך בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית?". הנקודות לדיון כוללות גם דיכוי של מהגרים, תעשיית הזנות המודרנית, מיליטריזם, התמכרות לסמים, איידס, ניצול עובדים בכפייה ואסון סביבתי. כמו שקורה בחלק ניכר מן ההגדות החדשות, גם הנימה הקודרת העולה מן הטקסט החילוני המובהק הזה מפריכה את ההנחה לפיה דווקא המאמינים הדתיים הם העגמומיים המקובעים על חזיונות אש וגופרית, הרבה יותר מאשר החילונים חופשיי-המחשבה לכאורה.

***

למרות התפוצה המוגבלת למדי של אותן גרסאות מעודכנות לטקס המשפחתי של סדר הפסח, נראה כי הדחף להמשיך ולהפיק אותן אינו נפסק. למעשה, רק הגדה אחת בהיסטוריה נחשבת לרב-מכר אמיתי, ודווקא היא מציגה את הטקסט המקורי בתרגום מוקפד לאנגלית וללא תוספות משונות משום סוג. 'הגדת בית מקסוול' הופיעה לראשונה ב-1934 כגימיק פרסומי של חברת הקפה, וחולקה בחינם עם רכישת פחית של קפה כשר לפסח והבטחה כי "זו הגדה מושלמת, ללא שום השמטות מהגרסה המסורתית". ג'וזף ג'ייקובס, מי ששימש בעבר כמנהל הפרסום של היומון היידי Jewish Daily Forward, היה זה שהגה את הרעיון להפיץ עלונים בנושאים שונים יחד עם פריצת דרך רבנית משמעותית – ב-1923, הרב המכובד בצלאל רוזן קבע באופן סופי כי גרעיני הקפה אינם נחשבים לקטנייה, מה שמאפשר ליהודים אשכנזים לצרוך אותם גם בפסח. כדי להדגיש את החופש החדש ליהנות מכוס קפה מהביל במהלך שבוע החג, ג'ייקובס הגה קמפיין שהשווה בין ספל של קפה מקסוול ל"כוס החמישית של הסדר".

במשך יותר מ-75 שנים, הגדת מקסוול הופצה במעל לחמישים מיליון עותקים – מספר מדהים בהתחשב בעובדה שאוכלוסיית היהודים באמריקה כולה הגיעה בשיאה בקושי לשישה מיליון. בשנת 2006 לבדה, יותר ממילון בתים ברחבי העולם השתמשו בהגדה של מקסוול, מה שהפך אותה לנפוצה ביותר בהיסטוריה. בשנת 2009, תמונות מהסדר שנערך בבית הלבן הראו את הנשיא אובמה ואורחיו משתמשים בהגדה הפשוטה והטובה של מקסוול, המנוגדת כל כך לשאר הגרסאות החדשות של הגדות שונות ומשונות שתומכיו של הנשיא כה אהבו.

הטיעון המרכזי מאחורי ניסיונות החדשנות המתמשכים של הגדות בשלל נושאים הוא שהיהדות היא מסורת דתית גמישה ומתפתחת-תמידית, עם סמלים ומנהגים חדשים ותפילות שמשתנות עם כל דור. חוקרים מסכימים שהטקסט המסורתי של ההגדה התעצב לפחות אלף שנים אחרי משה וייתכן כי התהליך נמשך עד המאה התשיעית, אם כי אחרים טוענים כי הנוסח הגיע ברובו מרבי יהודה הנשיא, מי שערך את המשנה במאה השנייה.

בכל מקרה, התוכן והסדר של ההגדה נותר למעשה ללא שינוי במשך לפחות אלף שנים, החל מימי הביניים ועד לקפה מקסוול. כתבי היד המאוירים המפורסמים המוצגים במוזיאונים יהודיים (כמו 'הגדת ראשי הציפורים' משנת 1300 שמקורה בדרום גרמניה) מושכים תשומת לב רבה בשל הציורים מלאי הדמיון והכתב האומנותי, אך הטקסט עצמו נותר זהה ממקום למקום וממאה למאה. סבי מצד אמי, ששירת בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה, השתמש בהגדת 'קריגס' שחולקה לכל החיילים היהודים בין 1914 ל-1916. הכריכה נראית מוזרה מבחינת ההיסטוריה שעוד תגיע, עם תמונה בולטת של וילהלם השני במדי צבא מלאים ניצב מול בן-בריתו האוסטרי פרנץ יוזף, אך התוכן כולל את אותן פסקאות עבריות שאנו קוראים כיום.

אפילו המאמצים המוקדמים של התנועה הרפורמית באמריקה להפוך את ההגדה לרלוונטית ומודרנית יותר לקחו לעצמם חירות מוגבלת מאוד לגבי שינוי מרכיבי הליבה שלה. 'הגדת האיגוד' מ-1908 סיפקה תרגומים מסוגננים יותר אך תוך ניסיון לשמור על הבסיס המוכר. כך למשל, הוועדה המרכזית של רבני אמריקה אכן אישרה הכללה של כמה מזמורים חדשים יותר כמו “God of Might, God of Right" של הרב גוסטב גוטהייל, המנהיג הרוחני הוותיק של בית הכנסת עמנואל בניו-יורק. על פי לחן הפיוט 'אדיר הוא' (שחובר בראשית המאה ה-17 והושר לקראת סיום הסדר), גוטהייל כתב:

“God of might, God of right / Thee we give all glory; / Thine all praise in these days / As in ages hoary”

בתוך דור אחד, מילותיו של גוטהייל עצמן נראו כשייכות לעידן קדום ויצאו במהרה מהאופנה, תוך שהן מדגימות סיכון משמעותי לכל המחברים של תוכן חדש להגדה: באלף השנים האחרונות לפחות, חיי המדף של תוספות כאלה היו מוגבלים מאוד. כך למשל, הכללת הנאום המאדיר מהומות עירוניות מאת אלדרידג' קליבר ב'סדר החירות' לא נראתה בעין יפה לאחר שהפנתר השחור חזר מגלות באלג'יריה וקובה, ובמיוחד לאחר שהודיע על תמיכתו ברונלד רייגן לנשיאות ב-1980.

***

באופן אירוני משהו, החג היהודי שמדגיש בצורה המובהקת ביותר חירות וחופש הוא גם זה שמדגיש את קשרי המסורת העבותים שאין מהם מנוס, ובמיוחד לאור העובדה שחג הפסח הוא הנחגג ביותר בקרב יהודי אמריקה (77 אחוזים על פי סקר לאומי מ-2003). חכמי התורה עצמם לא רואים סתירה באנומליה הברורה של חג חירות הדוחף אנשים לחזור על אותם דפוסים שוב ושוב. על פי השקפתם, יותר משהעניקה לנו שחרור מעבדות, יציאת מצרים סיפקה לנו את החירות לשרת את האל ולמלא את חוקיו. כאשר משה הגיע לפרעה, הוא לא התחנן "שלח את עמי", אלא דרש שוב ושוב שהשליט המצרי ימלא את צווי האל של "שַׁלַּח אֶת עַמִּי – וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר".

הבריחה ממצרים נותרה מקושרת תמיד עם מעמד מתן התורה בהר סיני, ויחד עם כל החוקים והכללים שהכניס לחיי העם. ספירת העומר וחג השבועות שמציין אותה מתחילה בסדר פסח השני. הניקיון הקדחתני לקראת פסח וטיהור הבתים מחמץ לא ממש מסמל את החופש ללכת אחר נטיות ליבך, אך גם אבותינו הבינו את ההבדל בין העבודה הקשה הזו לבין השעבוד במצרים. השחרור מפרעה משמעותו ללכת אחר דברות האל כחסידים אשר בחרו לעשות את רצונו. האזכור היחיד של משה רבנו בכל הטקסט של ההגדה מתאר אותו כ"עבד השם", אותו מונח ששימש לספר על השבי במצרים.

המרכיב המדהים ביותר בכל שלל ההגדות המוזרות והמקוריות שצצו בשנים האחרונות הוא הקבלה של הגישה ההיסטורית והרוחנית הזו, ולא הדחיה שלה. נראה שאפילו הקיצוניים ביותר מבין ספרים אלה מסכימים לבסוף להתמקד במסורת עתיקה באמת, ולהתמודד עם מרכיבים מוכרים ומסתוריים לעתים כמו ארבעת הקושיות וארבעת הבנים, דיינו, המצות וסלרי טבול במי מלח, החרוסת, עשר המכות, השירים ועוד. מנהג אוניברסלי נוסף הוא מילוי כוסו של אליהו בתקווה שהנביא ישוב ויבשר על ביאת המשיח (הגדות נוצריות מדגישות במיוחד את הפן המיסטי הזה של הסדר). בגרסה החצופה והפופית של הסדר שיצר אלק סוקולוב, המחבר מסכם: "בדומה לפרשיות המפקח קולומבו, תמיד יש את הדבר הבא…הכוס הזו היא לאליהו הנביא. אנחנו פותחים את הדלת כדי לברך אותו ומזמינים אותו להצטרף לסדר, ולהביא עמו עידן של שלום וחירות. אלי מגיע, החביאו את הלבבות, ילדות".

אבל אפילו לפני הגעת אליהו והמשיח המובטח, ואפילו עבור המאמינים הספקנים ביותר, יש משהו מופלא באמת במראה יהודים מכל סוג ונטייה שבים באופן כזה או אחר לאותן המילים ואותם הטקסים. גם במאה ה-21, אנחנו עדיין משתמשים בסמלים, במחוות, במאכלים ובמילים אותן אבות אבותינו יהיו יכולים לזהות, ומשתמשים בהן לקדם מטרות אישיות החל מבודהיזם ועד למודעות לסבית. ללא יוצא מן הכלל, כל ההגדות החדשות והשיקיות כוללות את אותה פסקה אחת חשובה הנקראת מעט לפני תחילת הסעודה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

במילים אחרות, כפי שהשופט ההגון אברהם (לינקולן) הכריז במקום אחר ובהקשר אחר:

איננו יכולים לברוח מן ההיסטוריה"