הצביעות של ה'ניו-יורק טיימס' חיסלה את תנועת MeToo

הדרישה "להאמין לכל הנשים" הייתה הבסיס האידיאולוגי לתנועת MeToo. זו הייתה מראשיתה טענה מגמתית המניחה שנשים מעולם לא משמיעות האשמות שווא, אך היא בוודאי לא התבגרה יפה. המנטרה לגבי האמונה נועדה לעודד יותר נשים שהיו קורבן לתקיפה מינית להיחשף ולדרוש צדק אך המחיר של אימוץ גישה מניכאית כזו הוא ברור, והפך להיות ברור כשמש במקרה של טארה ריד, שהייתה חברה בצוותו של הסנאטור ג'ו ביידן. ריד היא אחת ממספר נשים שהביעו בעבר אי-נוחות מההתנהלות הפיזית המופגנת והקרובה של ביידן מול צוותו ומול הציבור בכלל. לאחרונה היא עשתה צעד נוסף קדימה, וטענה בראיון כי ביידן תקף אותה מינית בשנת 1993.

אך למרות הטענות הקשות שהשמיעה ריד, משום מה היא לא זכתה לתמיכה הנלהבת לה זכו נשים אחרות שהאשימו דמויות מוכרות בהטרדה מינית, כמו למשל קריסטין פורד שהתלוננה נגד שופט בית המשפט העליון ברט קוואנו. בולטת במיוחד הייתה התגובה של כתבת ה'ניו-יורק טיימס' מישל גולדברג, שבעבר הציגה את פורד כגיבורה שנאלצה לסבול קשות בשל האומץ להעיד נגד קוואנו (על אירועים אותם התקשתה לזכור ולגביהם מסרה גרסאות סותרות). אך מנגד, אותה גולדברג תיארה את ריד לא כגיבורה אמיצה אלא כמטרד אשר לדבריה סיפק למתנגדי תנועת MeToo "עוד סיבות להטריל".

מישל גולדברג היא בעלת טור דעה בעיתון שמאלני מובהק והתגובה המבישה והפוליטית שלה הייתה די צפויה. אך למרות זאת חשוב לציין כי עד ממש לא מזמן, כל אדם שניסה לאתגר את העמדה האידיאולוגית של "להאמין לכל הנשים" כאשר האשמות כאלה הופנו למישהו בימין, מיד זכה להוקעה כמשתף פעולה של הפטריארכיה ולגינויים כסנגור של תקיפה מינית.

אם כן, איך היינו מגדירים כלי תקשורת מרכזי כ'ניו-יורק טיימס' כאשר הכתבים והעורכים בו לפתע מנסים להמעיט מהאשמות בתקיפה מינית כאשר הן מופנות לבכיר במפלגה הדמוקרטית? מדוע העיתון שפעם נחשב למוביל בעולם נזקק לשלושה שבועות כדי להיזכר ולהתחיל לסקר את פרשת ריד-ביידן, בניגוד מוחלט לתשומת הלב המיידית והנרחבת שנתן לטענות השונות נגד קוואנו?

דבר מעניין קרה כאשר כתב ה'טיימס' בן סמית שוחח השבוע עם העורך דין בקט על הסיפור, והעיתון הנוקב והנחשב גילה לפתע כמה אזורים אפורים בדרך בה הוא מסקר קורבנות של תקיפה מינית. כך למשל, כאשר סמית שאל את העורך הוותיק מדוע ה'טיימס' המתין זמן כה רב במקרה של ביידן לעומת הסיקור המהיר של פרשת קוואנו, בקט השיב:

הסיפור של קוואנו כבר היה נוכח מאוד באופן ציבורי, ומעמדו בבית המשפט העליון היה בספק בגלל האשמות רציניות. כשאני אומר 'באופן ציבורי' אני מתכוון שלא כמו הסיפור של טארה ריד. אם תשאל את האמריקני הממוצע הוא לא יידע הרבה על הסיפור של ריד. לכן אני חושב שבמקרה הזה, אם אנחנו רוצים להציג את הסיפור לקוראים היינו צריכים לעשות את זה דרך פרספקטיבה מסויימת. קוואנו היה מצב שונה לחלוטין. זה היה סיפור חי ומתמשך, שהפך להיות הסיפור הפוליטי הגדול ביותר במדינה"

הסיפור של ברט קוואנו אכן היה "סיפור לוהט ורץ" כדברי בקט, אבל זה קרה בין השאר בגלל שה'טיימס' הפך אותו לכזה. כפי שכתב רובי סואבה במגזין 'Reason', "ההאשמות נגד קוואנו זכו לסיקור תוקפני בתקשורת כבר מההתחלה. גם הסיפור של טארה ריד היה יכול להיות 'לוהט' אם ב'טיימס' היו מתייחסים אליה כמו שהתייחסו לקריסטין פורד".

ואם זה לא הספיק, לאחר שהודה שהעיתון ידע על הסיפור אך המתין עם הפרסום, בקט אישר גם כי עורכי ה'טיימס' שינו את נימת הכתבה על ריד לאחר הפרסום בהתאם לדרישת אנשי הקמפיין של ביידן. החלק בטור בו נכתב במקור כי "ה'טיימס' לא מצא דפוס של התנהגות מינית בלתי-הולמת של מר ביידן מעבר לחיבוקים, נשיקות ונגיעות לגביהן נשים אמרו בעבר כי חשו לא בנוח", פשוט נמחק. כאשר סמית שאל על כך, בקט אמר כי "למרות שהרבה מאיתנו, כולל אני, עברנו על הטור לפני שהודפס בעיתון, אני סבור שבקמפיין חשבו שהניסוח היה מוזר ונתן את הרושם כאילו היו מקרים אחרים בהם ביידן הואשם בהטרדה מינית. זאת לא הייתה כוונת המשפט".

לדברי פרופ' לארה בראון העומדת בראש בית הספר למנהל פוליטי באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, נראה כי חלקים בתקשורת "דורשים סטנדרט גבוה יותר מטארה ריד" מאשר זה שדרשו מקריסטין פורד. בראון אמנם לא הזכירה את שמות אותם כלי תקשורת צבועים, אך אמרה כי הסיבה להבדל בסיקור היא פוליטית: "באופן טבעי השערוריות בפוליטיקה נבחנות דרך עדשה פוליטית…הדמוקרטים רוצים מישהו שינצח את דונלד טראמפ, ולכן צריך להפוך את כל הסקנדלים של טראמפ לכל כך חמורים עד שאולי לא נשמע בכלל מה קרה עם ביידן".

אפקט מדאיג

כפי שמדגימה תגובת ה'טיימס' להאשמות נגד ביידן, כאשר מעבירים את  הדימוי של "להאמין לכל הנשים" דרך המסננים הפוליטיים נוצרת צביעות מקצועית החותרת תחת האמון שניתן בכלי תקשורת מסוימים. תקיפות מיניות הן בוודאי עניין רציני וחמור מאוד, אך זה לא אומר שאנחנו חייבים תמיד להאמין לכל הנשים, טענה שגם כותבי ה'ניו-יורק טיימס' העלו. מנגד, כלי תקשורת חייבים לתת דין וחשבון כאשר הם מפרים את הסטנדרטים הגבוהים לגבי ראיות שהם עצמם התפארו בהם, ועושים זאת בשם מטרות פוליטיות ברורות.

יתכן שטענותיה של ריד מעלות בעיות אמינות דומות לאלו שהפילו בסופו של דבר את ההאשמות של פורד נגד קוואנו, וברור שיש לבחון אותן לעומק כפי שיש לעשות עם כל טענה חמורה נגד דמות ציבורית כלשהיא. במקום זאת, הסיסמה של "להאמין לכולן" הפכה כעת לשיטה לבייש באופן פומבי אנשים עמם אתה חלוק מבחינה פוליטית. זוכרים כיצד השחקנית אליסה מילאנו סיפרה עם עליית תנועת MeToo על כך ש"את לא חייבת לספר את הסיפור שלך, את רק צריכה להגיד 'גם אני'"? כעת שג'ו ביידן על הכוונת, מילאנו עצמה לפתע אימצה בחום את נפלאות חזקת החפות ובחינת הניואנסים.

מילאנו כמובן צודקת שעלינו להגן על חזקת החפות ועל הליך משפטי תקין, אך היא גם כמובן צבועה ומגוחכת בדיוק כמו דין בקט. אם הסטנדרטים שלך לחקירת האשמות מיניות נגד אנשי ציבור הם פוליטיים וגמישים כפי שהדגימו עורכי ה'טיימס' וידוענים אחרים התומכים בביידן, ואם האמונה "בכל הנשים" תופסת רק כאשר הנאשם הוא מישהו מהמפלגה המתחרה – הרי שהסיסמה הופכת ללא יותר מהעמדת פנים של מוסריות חלולה.

הבחירות הקרובות לא יוכרעו בגלל האשמות שונות נגד המועמדים, וככל הנראה יהוו משאל עם על תפקוד הנשיא מול מגפת הקורונה. אך אין זה אומר שעלינו לשכוח או להתעלם מאפיזודות כמו הטיפול של ה'טיימס' בטארה ריד, בדיוק כפי שלא צריך להפחית מחומרת ההאשמות שהופנו נגד טראמפ, כמו שחלק מהעיתונאים התומכים בו ניסו לעשות במשך שנים. אם ה'ניו-יורק טיימס' מעוניין להקריב כל בדל עצמאות עיתונאית שעוד נותרה בו רק כדי לספק חיפוי פוליטי לג'ו ביידן, זו זכותו. אך גם הרבה לאחר בחירות 2020 קוראיו יהיו צריכים לזכור שבכך הוא יוצר אפקט ארוך טווח שמדאיג הרבה יותר מתמיכה במועמד מועדף כזה או אחר: הציניות שהפגין ה'טיימס' כלפי האשמות מיניות נגד איש ציבור תפגע ביכולת של נשים שהיו קורבנות לתקיפה כזו להיחשף. וכך, בסיוע נרחב מהעיתון הליברלי המוביל בעולם, תנועת MeToo פשוט הטרילה את עצמה.

ד”ר קריסטין רוזן היא עורכת וסופרת העוסקת בנושאי תרבות ותקשורת. הטור התפרסם לראשונה באתר Commentary.