הבמאי הצרפתי-יהודי שתיעד את זיכרונות השואה היה משורר אמיץ עבורו החרוזים היו מסילות ברזל, יערות, שתיקות ושמות
הספד זה נישא על ידי ברנאר אנרי-לוי בטקס האשכבה לקלוד לנצמן שנערך בפריז ב-12 ביולי 2018. הגרסה המלאה באנגלית התפרסמה לראשונה באתר Tablet.com. תרגום לעברית: גידי גולן.
***
ואני, פעמיים כמנצח, חציתי את האכרון…"
אין הרבה אנשים בעולם שניתן לשייך להם את המשפט הזה מאת המשורר הצרפתי בן המאה ה-19 ז'ראר דה נרוואל. אחד מהם הוא קלוד לנצמן. אם יש אדם מבין הניצולים אשר באמת עשה את המסע לפורגטוריום, הרי שזהו יוצר הסרט 'שואה'. אם יש אחד כמו אורפאוס שלקח על עצמו את הסיכון ללכת מבלי להתבונן לאחור, לא פעם ולא פעמיים אלא שוב ושוב בחפשו אחר אאורידיקה שלו בתוך ים הפנים, אדם מלא אדיקות וזעם שנותר להשיב מבין אבק המשרפות את השריד הקדוש: שישה מיליון השמות שניסו הנאצים להעלים בהתקף בודד של אדים.
כמו אורפאוס, לנצמן היה משורר. הוא היה משורר חסר רסן שעבורו החרוזים היו למסילות ברזל, יערות לִבְנֶה, שתיקות ושמות. אך הוא היה משורר, ובעיני הנשים והגברים שאהבו והכעיסו אותו אך תמיד העריצו, זו הייתה גדולתו הבולטת והראשונה במעלה. כמובן, ישנם יוצרי סרטים אחרים אשר היו למשוררים. אך הם נעו כמו על שבילים סלולים ומתוכננים, דומים לדנטה שעוקב אחר ורגיליוס או ורגיליוס העוקב אחר הומרוס. קלוד – היה זה הפלא של חייו המרהיבים – הפך לדנטה הזה או להומרוס הזה לאחר פרק זמן ארצי בו הוא חי, כמו גדול המומרים, משתהה לזמן ארוך, ארוך מאוד, בצידי הדרך של אמנות זעירה זו שהינה לרוב סוג של עיתונות.
אז מה קרה כדי שדיוקנאי מיומן, כותב הטורים המוכשר הזה וחברו של הפילוסוף האחרון של המאה ה-20 ז'אן-פול סארטר, יזנק בצלילה קדושה לתוך מימיו השחורים של הפשע המוחלט? איזו דרישה הייתה נחוצה עבור החובב הצעיר של עלמת הפמיניזם סימון דה-בובואר כדי למצוא את הכוח בעמידה חסרת תקדים ומתישה מול הרוע והאבדון? ואיזה קול עורר בו השראה לקדש את מחצית חייו כדי לתור ולסדר באופן בלתי נלאה את הארכיפלגים של מחנות ההשמדה? זוהי החידה עבורה לא נתן תשובה ולפי הבנתי, אף אדם לא הפחית עוד באמת מקושי הבנתה. בהיעדר הסבר אחר, אנו מוכרחים להאמין שהוא נמשך פנימה על ידי התהום, ועמוק בפנים נקרא לכך.
גאונות נוספת של קלוד לנצמן הייתה ההליכה פנימה לתוך המקומות הנפיצים ביותר, מרעים את אהבתו לאאורידיקה הנצחית אשר עבורו הייתה, בצדם האחר של המתים, העם היהודי שקם לתחייה. חשבו על כך שהמגן הנלהב של האומה היהודית מעולם לא התאבל על תמיכתו הלוחמנית בתנועת העצמאות של אלג'יריה, שהצטרפה במהרה לקולות הצעירים שבה נגד שורדי האקסודוס. חשבו על כך שמעריץ זה של בן-גוריון ומנחם בגין נשאר עד הסוף טיפוס מסוג פרנץ פנון אשר יצירתו, ולנצמן ידע זאת היטב, לא הפסיקה מעולם לספק תחמושת לאויבים המרים ביותר של ישראל.
זכרו גם את המבוכה של חלק מחבריו האנטי-קולוניאליסטים והפרוגרסיבים עת חזו בצאתו של סרט נוסף, 'צה"ל', בו הראה ראשית שאם יש אומה אשר בלידתה קיימה את הבטחת החירות הרי זו ישראל; ושנית, במלחמה זו, אביריה האמיצים התחנכו לא באקדמיות של מצדה, אלא של גדעון ודוד, של אברהם המנצח על חמשת המלכים או שמשון אשר בעודו כפות ועיניו אינן רואות הצליח למצוא את העוצמה ולמוטט את קירות הארמון על ראש הפלישתים. פרובוקציה? לא. תעוזה, תשוקה בלתי מתפשרת לאמת, ולבסוף העם היהודי שנשאר עד הסוף מושא אהבתו.
לנצמן לא פחד להגן על ארץ אבותיו בידיים שלובות, ובתוכו היה נטוע הרעיון לפיו כוח יכול להיות צודק ובני העם הנבחר צריכים להיות חזקים בעצמם. הוא נזכר תכופות כיצד 'מחשבות על השאלה היהודית' של סארטר הוציאו אותו מן החשכה, העניקו לו את הטעם ויותר מכך – את הזכות לחיות. ובכן, זה הרגע לתאר כיצד עבודתו שלו, ובתוך עבודתו החלק שטען לזכותם של היהודים להיות לא רק אנשי למידה ואמונה אלא גם לוחמים חסונים וממולחים כאשר נדרש, טיפחה עבור הדורות הבאים את האצילות, הגאווה והתהילה של להיות יהודי.
כבר בסרט 'שואה', מנהגו המחויך בחקירת המוציאים להורג, רידודם לבובות מגמגמות כאשר עומתו עם הבנאליות המכאנית שלהם, והדרך בה ריסק אותם ללא סייג היו לנקמה מסחררת. אך אז הגיע 'צה"ל'. ואז 'סוביבור' שהיה כשיר פיוט להתנגדות היהודית. אז הגיעו זיכרונותיו, יצירת מופת של סיפור חיים במהירות שיא, כהרפתקה שופעת שאין דומה לה. האם לא לקח הפוגה מן הדמות העתיקה של היהודי חסר המזל, המושפל, חסר כל הגנה? האם האמת המכניעה לא גרמה ללידת דמותו החדשה: היהודי של האמת והאור?
סיבות אלו הן אשר מזכות את קלוד לנצמן בכך שגופתו תזכה לנוח לכמה רגעים בחצר ארמון האינווליד המיועדת לכבוד הרם ביותר, לפני שתצטרף בבית הקברות מונפארנס, לא רחוק מסארטר וסימון דה בובואר, אימו פולט, אחותו אוולין, אביו החורג ובנו הצעיר והיקר פליקס. שכן לפני שהיה משורר, קלוד לנצמן היה שוב פעם הגיבור.
לפני האינטלקטואל הגדול, הפולמוסן והאדוק, היה חבר צעיר של המחתרת, מתפרץ מאומץ וחיות, אח לנשק של מיטב בני צרפת החופשית. חלק אחר של קלוד האמין שלא הייתה אחווה אצילית יותר בעולם הזה מזו של הגנרלים במהפכה הצרפתית, זו של המרשלים אודינו ופוש או של חברי מסדר השחרור אשר הצילו את הרפובליקה ואת כבודה. תמיד אזכר במילותיה של אשתו דומיניק כאשר שמעה שקלוד יעשה את עצירתו האחרונה לאורם וצילם של מונומנטים שכובים אלו: "זה מקומו, זה היה חלומו".
היא ידעה זאת טוב יותר מכולם. היא ידעה שמייסד המגזין 'זמנים מודרניים' היה באופן פרדוקסלי אוהב רגעים אלו של רחשי כבוד ומחווה לאומית. אני מודה לרפובליקה הצרפתית בהכירה בכך. תודה לך שהבנת שעבור איש זה, שחשף את האבדון הנחרץ של כה רבים, גברים ונשים ממינסק ומלודז', מוורשה ולבוב, לאיש הצדיק הזה אשר ניפץ את שלשלות המתים ושיחרר את המילים המודחקות מתחת למה שז'ראר נרוואל הגדיר כ"זעקת הקברים" (או במקומה שתיקתן המיואשת של האבנים) צרפת חבה חוב. היה שלום, קלוד.
אני "מתנצל" על הפרטיקולריזם היהודי שלי, אבל כדאי לשים את קלוד לנצמן בפרופורציות הנכונות.
עד כמה שאני יודע, אם שלושת ילדיו של קלוד לנצמן היתה דומיניק פטיטורי, לא יהודיה. ילדיו אינם יהודים לא מבחינה הלכתית ולא מבחינת הזהות וההזדהות הסוביקטיבית שלהם. הוא בחר לסיים את הגניאולוגיה היהודית שלו בדרך הזו דוקא.
לנצמן עצמו לא חי כיהודי. כל המסגרות החינוכיות והחברתיות שלו היו נוכריות. שתיים משלוש נשותיו (שלא לדבר על אהובותיו הרבות) לא היו יהודיות. האחת שהיתה יהודיה מבחינה הלכתית, היתה בעלת זהות חצויה, ובעיקרה גרמנית (אביה היה בן אצולה גרמני, ואמה – אישה הוללת שבחרה בהתבוללות). מכל מקום, כשהיא בחרה לגור בירושלים, הוא התגרש ממנה והלך לפריז.
גם לאחר מותו לנצמן בחר בדרך הלא יהודית – הוא נקבר במונפרנס בפריז בבית קברות לא יהודי בקבורה לא יהודית.
כיוצר חשוב, לנצמן יצר סרטים המזדהים עם שואה ועם ישראליות, אבל פרט לכך קשה לראות כיצד הוא עצמו הגשים בחייו אידיאל יהודי או ישראלי כלשהו. ברוב המובנים הוא היה גוי ממוצא יהודי, שהסיפור היהודי והישראלי משך את ליבו כיוצר.
לא מפתיע שדמות כמו המתבולל אנרי ברנאר לוי מזהה כל כך אתו, כשהוא משתמש בעיקר בסופרלטיבים, דימויים והשוואות הלקוחות מהרפרטואר התרבותי הכל אירופי, לא היהודי.
אנחנו, מכל מקום, צריכים לשים את הדברים בפרופורציה.
אדי, תגובה מעולה! מאוד מלמדת ומלומדת. חזק וברוך תהיה!!
אולי כדאי להזכיר שעם כל "המגרעות" שמנית דווקא לנצמן הביא לידיעת העולם המתנער מאחריות את מה שארע לעם היהודי באמצעות הסרט המונומנטלי שלו "שואה". וכך הביא את המילה העברית הזו לידיעת העולם.
הסרט שואה כל כולו נשען על עדויות של אנשים חיים. לנצמן הקדיש כ-10 שנים מחייו כדי להתחקות אחר ניצולי שואה וגם אחרי המבצעים הפושעים הנאציים שאותם הקליט והנציח במצלמה נסתרת תוך סיכון לעצמו ולאנשי צוותו. הסרט בן כ-9 שעות עורר הדים בעולם כולו והוליד גל של ספרות שואה בממדי ענק.
אגב, בגמרא מופיע סיפור מעניין על חכמי המשנה הדנים בבית המדרש בדמותו של מנשה, מלך יהודה, שכידוע היה חוטא.
החכמים דנים בחטאיו ותוהים כיצד זה שעסק בעבודה זרה וכו' וכו'.
בלילה חולם אחד החכמים חלום שבו מופיע המלך מנשה ואומר לו אילו חיית בתקופתי ובתנאים בהם אני חייתי אתה לא סתם היית עובד עבודה זרה אלא הייתה מפשיל את שולי גלימתך ורץ להשתתף בפולחני עבודה זרה…
ובחזרה אלינו:
אנחנו יושבים בנוחות ליד המקלדת במדינת ישראל של 2020 רובינו ילידי ישראל הריבונית ודנים במגרעות של קלוד לנצמן ומונים אותן אחת לאחת…
כדאי לזכור שלנצמן היה יליד צרפת שנולד למשפחה מתבוללת חי בסביבה קתולית שהה תחת הכיבוש הגרמני והיה ניצול שואה.
רבים מבני דורו שחיו בתנאים אלו לא החשיבו את יהדותם כדבר בעל ערך. למשל חנה ארנדט שפיתחה תיעוב כלפי העם היהודי כלפי הציונות וכלפי מדינת ישראל וכל מה שהיה לה להגיד על אייכמן הוא "בנליות של הרוע" כסוג של בנליזציה לכל השואה בכלל
לנצמן הרוויח את פרסומו הגדול בצדק והוא וודאי לא זקוק לתעודת יושר ממי מאתנו. ולאחר שעבר לעולם שכולו טוב לעסוק בחשבונאות דקדקנית בחייו האישיים הוא דבר מוזר.
תודה לאדי מתגובה 1 על התגובה הכי עניינית ונכונה שאפשר לכתוב, שגם ענתה על התהיות שלי בעת קריאת המאמר.
אני מבקש להתיחס לתגובה של "לאחר מות…", כדלקמן:
1. אינני מזלזל בחשיבות עבודתו של לנצמן, וציינתי זאת במפורש. לעומת זאת, אני מבקש לשים את המאמר ואת לנצמן האיש בפרופורציות הנכונות. המאמר מאדיר את לנצמן כאמן צרפתי שעשה שירות לצרפתיות ולצרפת, ולא כיהודי למען עמו ואו מדינת הלאום ישראל או לציונות. וברנאר אנרי לוי – מתבולל מסוג די שכיח בצרפת – כתב מה שכתב כצרפתי, לא כיהודי. אכן, לנצמן פעל ממניעים אומנותיים, לא ממניעים יהודיים או ציוניים, ובחייו הוא גילם אנטי תזה למה שיכול להיות יהודי או ציוני, ואת זאת צריך להבין היטב. אודה שמוזר היה בעיני שעיתון כמו "מידה" התעלם מכך ופרסם דוקא את המאמר של בננאר אנרי לוי הנ"ל לרגל יום השואה.
2.העובדה שהאיש לנצמן גדל בסביבה מתבוללת וכו' אינה הנקודה המרכזית בנסיוני לשים את לנצמן בפרופורציה, ובודאי שאינה נקודה המהווה בסיס לביקורת. השאלה שאני מעמיד היא מה עשה לנצמן עם עצמו, עם זהותו, עם יהדותו ועם לאומיותו אחרי שבתחילת שנות ה -70 היו לו כל האמצעים האינטלקטואליים להתפתח ולהגשים זהות ואידיאליים יהודיים וציוניים. התשובה – אפס. הוא נשאר גוי ממוצא יהודי בכל מובן, ולא בכדי ציינתי בתגובתי הראשונה כי גם כאשר אחת מנשותיו (האחת שהיתה יהודיה למחצה) התאהבה בירושלים, התקרבה לזהותה היהודית ורצתה במגורים בישראל ובירושלים דוקא, הוא מיהר להפטר ולהתגרש ממנה ולחזור למכורתו ומחצבתו הצרפתיים הנוכריים. על כך אני מצביע בלוז הביקורת שלי, ולא על עברו כאיש צעיר מתבולל.
3. בתגובתי איני עוסק ב " חשבונאות דקדקנית בחייו האישיים" של לנצמן, סתם כך בשביל הנוקדנות. אם המגיב "אחרי מות…) הבין את דברי כך, הרי שמדובר בכשל ביכולת ההבנה או ברטוריקה נפסדת אצלו. אנשים כמו לנצמן צריך לאבחן היטב לפני כל נסיון להאדרתם, ולענין זה חשוב מאוד לשים אותו בפרופורציות לא להפוך אותו למשהו מעין מיתי שהוא אינו (וברנאר אנרי לוי חוטא בכך באופן מופלג). כאשר לנצמן מובא כאישיות הרלוונטית לענין ולזכרון השואה, חובה לשים לב לכך שהאיש גילם במו חייו ובעצם היותו גוי ממוצא יהודי את השואה השניה שהתרחשה בשלושת הדורות האחרונים – שואת ההתבוללות. כאן אני מבקש לומר, עקרונית, שלא ברור לי מה פשר הסלחנות והיחס המיקל כלפי ההתבוללות בכלל, ושל אנשים כמו לנצמן (וארנדט) בפרט. מבחינתי, כיהודי וישראלי, גם אם קיימות נסיבות מקילות להתבוללות, להתבולל הרי זה חטא כבד ברמה האישית ואסון נורא לעם היהודי ברמה הלאומית. הסטאטיסטיקות המבהילות לגבי שיעורי ומספרי ההתבוללות בתפוצות חייבות להדיר שינה מעיני כל יהודי ופטריוט ישראלי. לכן אסור לשבח את המתבולל, ואם כבר יש לו זכויות שיש לשבח אותו עליהן (כמו במקרה של לנצמן) – השבח חייב להיות מלווה בכוכבית משמעותית וגדולה מספיק – בדיוק כדי להמנע מהיסחפות והאדרה שאינן במקומן, ועל מנת לא לתת מקום לשינויי ערכין זהותיים, ואפילו ואולי גם לחיקוי הדוגמה שהמתבולל מציג בעיני השומע והמתבונן.
4. הטיעון הנשען על הרציונל של האגדה התלמודית אודות מנשה אינו ענין לכאן. יש לשים לב ולהדגיש כי אותה אגדה אוחזת שמנשה בערוב ימיו עשה "תשובה", ומכאן נמצא פתח למחילת חטאיו. במקרה של לנצמן – נהפוך הוא. הנסיבות של חייו הבוגרים פתחו לו פתח רחב מאוד להתפתח ולהשתנות, אבל הוא החזיק בגויות בכל כוחו ומאודו. הוא "לא עשה תשובה" – אדרבה, גם לאחר שנפתח לו פתח כפתחו של אולם להיות סוף סוף יהודי, הוא הקצין וחתם את פרשת חייו בכך שקטע את הגנאולוגיה היהודית שלו באמצעות נישואיו המאוחרים לגויה והולדת ילדיו הלא יהודיים מכל בחינה.
5. אני מסכים עם עמדתו של המגיב, שלנצמן לא צריך שניתן לו תעודת יושר. אכן, דברי מכוונים לא אליו, באשר הוא שוכן עפר, אלא כלפינו: כלפי אופן ההבנה והשמירה של זהותנו היהודית והישראלית. לנצמן היה אמן חשוב, וזכויותיו בפרזנטציה הייחודית שלו של תופעת השואה – שמורה לו; אבל לא כך באשר לזהותו היהודית. לכן יש לשים את אישיותו בפרופורציות הנכונות, ולא להאדיר ולא להזדהות עם מה שהוא מיצג.
החשבונאות החצופה הזו מעוררת בי קבס נואש! בושה!