כך הפסקתי לשקר לעצמי ולעולם והחלטתי להיות יהודי

אלבר מֶמי היה סופר, סוציולוג, ופילוסוף יהודי-צרפתי. הוא נולד בשנת 1920 בתוניס ונפטר ב-22 במאי 2020 בפריז. בכתביו עסק רבות בשאלות של זהות ותרבות, ומאמר זה פרי עטו התפרסם בכתב העת 'Commentary' בנובמבר 1966.

***

לקראת סוף תקופת ההתבגרות שלי נמאס לי להיות יהודי, או לפחות כך העזתי לספר לעצמי. בהתחלה לפחות, לא היה מדובר בתחושה של כעס אלא יותר בחוסר סבלנות ואירוניה. פרטי חיי בגטו בתוניס שהעסיקו אותי כל כך קודם לכן, נראו לפתע נלעגים. "בעיות של ליליפוט", כפי שציינתי אז ביומני והוספתי: "להיות יהודי זה יותר מכל גורל צר ומגביל". אז מדוע, כאשר חיי רק בראשיתם, אסכים לקבל על עצמי הגבלות כאלה? מדוע שאוותר על כל כך הרבה הרפתקאות נפלאות רק כדי להישאר מובס בקרב המובסים? רציתי לטעום כל מזון אפשרי וליהנות מכל עונג; אהיה גאה בגופי ובטוח במחשבתי, אתמודד בכל תחרות ספורט ואלמד על בוריה כל פילוסופיה.

יתרה מכך, נראה כי העולם כולו מזמין אותי לחגיגת חתונה נפלאה. השנה הייתה 1936. איחוד מפלגות 'החזית העממית' היה בשלטון בצרפת, ושוב הצרפתים הראו לשאר העמים דוגמה לצדק חברתי. בתוניס, שם חייתי, יהודים שמאלנים צעירים התרועעו במפגשים מהנים באוויר הפתוח, אשר למרבה הפלא התקבלו בסבלנות מצד המשטרה. סוחרים ערבים, בנאים איטלקים ופועלים צרפתים השתכרו כולם מתחושות האחווה החדשות. באותו הזמן בספרד, נפתחה מלחמת האזרחים שנדמה כי נמשכת מאז לנצח, ולפני שהתפזרנו בערבים קראנו בשמחה: "!No pasaran, הפשיסטים לא יעברו!". אחינו הספרדים לא יכלו להרשות לעצמם להפסיד בקרב המשותף על שגשוג וחירות.

אפילו כאשר פרצה הקטסטרופה הגדולה מעט לאחר מכן לא חשתי עצבות מיוחדת, נהפוך הוא. אני מתבייש לכתוב כי אני זוכר את תחילת האסון בסוג של שמחה, כאשר במהלך התקיפות האוויריות הראשונות נהנינו לקפוץ אל השוחות שנחפרו בחופזה. העולם היה נדמה כמתעורר לחיים על ידי מהלכים ורגשות יוצאי דופן: אז מתברר שאותם גברים בעלי שמות מיתיים באמת קיימים – הודים, יפנים, אוסטרלים…כל אלו היו הוכחה שהעולם הוא בעל עושר אינסופי, מגוון ומלא בהפתעות והבטחות ללא גבול. איזו חשיבות הייתה ליהדות – כה שבירה, מיוחדת ושטחית – מול הדם שגעש בוורידיי ומול היקום?

בנקודה זו חשוב שאשחזר את הנימה המדויקת של אותה תקופה. כיום יהודי שמנסה להסתיר את יהדותו ייחשב כבעל טעם רע, ומספרים לי כי בארה"ב להיות יהודי פסק מלהיות דבר לא נוח. יהודים הגאים להיות יהודים יימצאו אפילו בסלונים של פריז, מה שגורם לי לעונג רב יחד עם תסכול קל. וכך, סופר מקושר היטב חברתית אשר במהלך קריירה ארוכה מעולם לא תיאר אף דמות יהודית אחת בספריו, סיפר בשלווה בראיון באחד הימים על שורשיו היהודיים; במקרה אחר, המוציא לאור של עיתון צרפתי גדול בעל דעות מתונות העז לחשוף לקוראים הנדהמים כי נולד יהודי. אלו הם סימנים לעיתות שלום, ואני מקווה בכל ליבי שיימשכו. נכון לרגע זה לפחות, אין שום סכנה מיידית בהצהרה על עצמך כיהודי.

***

אך לא היה כך תמיד. להפך, מאז ימי המהפכה הצרפתית התגובה הנפוצה ביותר בקרב יהודים מערביים בני המעמד הבינוני הייתה לכסות ולהסוות את יהדותם. אפילו לאחר פרסום ספרי 'דיוקן היהודי', ידידים רבים בעלי כוונות טובות סיפרו לי על דאגותיהם: עדיף שלא הייתי מתייג את עצמי כסופר יהודי! ולמען הכנות עליי להוסיף כי הם לא לגמרי טעו. איזה יהודי, בשלב כלשהו בחייו, לא התחרט או ניסה למרוד בעובדה שהוא אינו כמו האחרים?

אינני מנסה להצדיק את עצמי; אינני צריך להגן על תקופה מחיי שחלפה במהירות וממנה החלמתי לחלוטין. כיום אני מתנגד מובהק לתופעת הדחייה העצמית, לכל סוגי התחפושות ולכל הגישות האלה של עינוי עצמי, ומתקשה מאוד להסתיר את זעמי על המאמצים חסרי התועלת ומעוררי הרחמים של אותם יהודים מתבוללים. אני פשוט מבקש לציין כי הדחייה שלי עצמי לא הייתה מתוך בריחה או התכחשות. היהודי המכחיש את יהדותו אינו תמיד זיקית ערמומית ופחדנית הראויה לכל הבוז והכעס. לדעתי האישית, השיפוט הזה הוא קל וגורף מדי.

בין אלו הדוחים את יהדותם נמצאים הטובים ביותר והגרועים ביותר. הזהירים והמובסים, כן, אלו שבחרו לשחק כל חייהם במחבואים עם בני גילם רק כדי לשמור על נכסיהם ועל שלומם. אך היו גם מורדים אמיתיים שהעזו להטיל ספק בגורלם. היו בו זמנית בורגנים גרוטסקיים ואנשים מעודנים. דחייה עצמית יכולה להיות תרגיל בלוי, כניעה סופית, תחינה לקבלה הנעדרת אצילות לחלוטין. אך היא גם יכולה להיות צעד ראשון לקראת מרד, מחוות ההתעוררות הראשונה של המדוכאים, הדחייה הזועמת של מה שהפכנו להיות תחת השעבוד.

בקצרה, באותה העת חיפשתי פחות לדחות את עצמי ויותר לכבוש את העולם. דחיתי את עצמי כיהודי מכיוון שדחיתי את המקום שיועד לי בעולם, ובו בני עמי הסתפקו להישאר. חשתי שיהדותי הייתה אוסף של הצקות דוחות וטקסים מגוחכים. את הרעיונות שעלו לי חילקתי לשתי קטגוריות: מן הצד היהודי, פקעת של מנהגים מיושנים שאין בהם אמת או תועלת; מן הצד השני, מערכת של האשמות וחוסר צדק. חשבתי שעליי לשחרר את עצמי מן הרשתות האלה, וכמובן, חשבתי שאוכל להרוס את הכל בכמה משיכות של כתפיי המתבגרות. כאשר סיימנו את בית הספר התיכון בתוניס, רבים מאיתנו החליטו לחתוך את הקשרים עם העבר, עם הגטו ועם המולדת, לנשום אוויר צח ולצאת להרפתקאות יפהפיות. לא רציתי עוד להיות הנכה המכונה יהודי, בעיקר משום שרציתי להיות גבר, ומשום שרציתי להצטרף לכל הגברים בכיבוש מחדש של האנושות שדחתה אותי.

מדוע אם כן לא המשכתי לפסוע בנתיב הזה? מדוע בנקודה מסוימת נטשתי את הניסיון הזה אחת ולתמיד? כמובן, העולם שלרגע התמלא בתחושת אחווה חמק לו שוב, והתכונן להראות לנו את הצד המפלצתי שלו. אך זו לא הייתה הסיבה היחידה, ואני די בטוח שהאסון הנורא שהגיע בשנים האלה לא היה הגורם המכריע. הגורל היהודי הוא כזה שטבח אחד פחות או יותר, מזוויע ככל שיהיה, רק מאשרר היסטוריה מלאה באומללות. זה לא קרה גם בגלל עייפות או סיבות מוסריות. זה קרה בגלל שאט-אט השתכנעתי כי הדרך הזו החוצה היא רמייה, כמו דלת המצוירת על קיר לבנים. נאלצתי להודות ששלילה עצמית פשוטה אינה קיימת, ושעליי ללכת רחוק הרבה יותר אם ברצוני לפתור משהו. הפתרון שנתקלתי בו היה מופשט, מתעתע, ובניתוח סופי בלתי ניתן להגנה.

***

מעת לעת במהלך ילדותי בתוניס, אדונים מנומסים מאיטליה או צרפת הגיעו לחנות של אבי. בדרך כלל, היה זה עניין של שירות פעוט: תפר לכריכת הספר של האישה, החלפת ידית במזוודה או חור נוסף בחגורה. אחרי שבוצעה המלאכה, ומכיוון שהיינו ידידותיים וסקרנים, הלקוח היה פוצח בשיחה עמנו. כמעט מיד אבי היה אומד אותו בעיניו ושואל את השאלה הגורלית, אם כי במהופך וכאמצעי זהירות למקרה של טעות מביכה:

אתה נוצרי, נכון?"

אם הסימנים הובנו כראוי, שאלה זו הייתה מתרגמת אצל הנשאל כ"אתה יהודי כמובן…". כמעט תמיד, האדון ענה באחד הביטויים החביבים על בעלי המלאכה: "אני ממוצא יהודי", "הוריי היו יהודים", או "אני אדם חופשי…". את אלה תרגמנו בעצמנו ללא היסוס קל שבקלים. היינו מכנים את המבקרים המוצנעים האלה "ממוצא יהודי", ולאחר זמן מה, בדיוק כמו אבי, למדתי לזהות אותם ולמען האמת גם לבוז להם.

מאוחר יותר באירופה, שם פגשתי עשרות יהודים "ממוצא", הייתי כבר מוכן. גיליתי שבאירופה הם נושאים שם אחר: הם קראו לעצמם, בעיקר בינם לבין עצמם, "בני ישראל". הם הצליחו גם לגרום לאחרים לכנות אותם כך, במיוחד כאשר לאחרונים הייתה סיבה לרצות אותם. שאיפתם הגדולה  הייתה ביותר הייתה שלאף אחד לא יהיה תירוץ להגיד עליהם דבר, או על כל יהודי אחר בעולם. היהודים? איזה יהודים? על מה אתה מדבר?

הם בילו את חייהם בעיוורון ובטרחה אינסופית להפוך את כל השאר למאמינים באי-קיומם. לתקופה מסוימת, קצרה מדי לצערם הרב, הם כמעט האמינו שהצליחו בכך: לא היה בהם דבר ממה שנתפס באופן כללי כיהודי. הם היו "בני ישראל" מכובדים, ודאי לא יהודים מלוכלכים. אני כותב על זה בסרקסטיות אבל ברור שכיום אני מפויס הרבה יותר בעניין. אחרי הכל, היה זה קשה להיות יהודי וכל אחד ניסה להתמודד עם העובדה הזו כמיטב יכולתו. הבעיה היחידה היא שאותם סילופים היו חסרי תועלת לחלוטין. היהודים "ממוצא" ניסו להיות בלתי נראים, אך כולם ראו אותם חוץ מעצמם. יתרה מזאת, האם אפילו הם עצמם האמינו לשקר?

***

האמת המרה היא שעצם האמירה "אני מדוכא" מעולם לא הספיקה כדי להפסיק להיות מדוכא, לא מבחינת ההתנהגות או המנהגים המנטליים, ולא מבחינת הקיום עצמו. הסיפור של החייט היהודי ידוע ומוכר היטב, כאשר הגיע לתחנת הרכבת בפריז כפליט מפולין והכריז באוזני אישתו:

וכעת, אישה – לא עוד גפילטע פיש, לא עוד גולש! אנחנו הולכים להתבולל…"

משם הוא המשיך הישר לרובע היהודי בעיר. פן נוסף לאנקדוטה הוא שמכיוון שרוב החייטים בפריז היו יהודים, ומכיוון שאותם חייטים יהודים נהגו להתרכז במספר רחובות קרובים, לא הייתה לפליט ברירה אלא להצטרף אליהם, גם משום שמבטאו הצרפתי היה כה נורא ובלתי מובן. אז אם כל כך קשה לחיות את הגורל היהודי, פשוט אנסה להעלים אותו, להתכחש אליו: הנה, אין יותר גורל יהודי! אך אף אחד לא באמת קנה את התרגיל הזה, והגורל המשיך לבהות בפני היהודים. גם הסירוב להעניק שם לחוסר המזל הזה לא סייע לתקווה שהוא יעלם בדרך פלא.

מעל הכל, מה שאותו חייט לא הבין הוא שמשחק כזה דורש שני שחקנים – היהודי והלא-יהודי – וכדי שהוא יצליח שניהם חייבים לקבל את החוקים. עקשנות מצד אחד לא הייתה שימושית כל עוד הצד השני סירב לשתף פעולה. ממה שנאמר לי, במקום שהמשפחה היהודית-צרפתית המסורתית תחוש השפלה או רפיון מן המשחק הזה, היא התמידה בו עד המוות. אפילו במחנות הריכוז, בעומדם מול המשרפות, "בני ישראל" הצרפתים חזרו על המנטרה: "אני צרפתי, אני אזרח צרפתי!". עבורם, העקשנות הזו הייתה סוג של ניצחון, בתקווה שאולי יבלבלו את התליין ויזכו לכבוד מעמיתיהם האזרחים.

***

כמובן, גם אני בעצמי רכבתי על סוסים טועים שונים, ושגיתי לראות בצילם הענוג את המציאות. מוקף בעננים הוורודים של האוניברסליות, במשך זמן רב טענתי בלהט כי כל אדם בליבו היה אחד, וכולנו אחים שווים ונדיבים. אך למטה על כדור הארץ קרב קשה ואמיתי היה בעיצומו, וממהלומותיו לא הצלחתי להתחמק ומעולם לא הצלחתי גם להחזיר. כל העת שיננתי לעצמי כי אותן תקריות הן רק חלק מתקופת מעבר, טעויות של אנושות שעדיין הייתה מחוספסת מעט בקצוות. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לתעב את אותם פראים: מדוע הם לא הורגים גם אחד את השני?

היו לי אמונות: יום אחד החרבות יכותתו לאתים וכולם יאמצו את המוסר הקסום הזה – כובשים ונכבשים, מדכאים ומדוכאים – והעולם כולו יזהר כהוכחה לצדק ואהבה. ומה בינתיים? בינתיים, היה זה נכון שדווקא אנחנו ניקח את הצעד הראשון ונשמש כדוגמה לשאר. וכך הכרזנו בגאווה שאנחנו בעצם לא קיימים.

כיהודים הנמצאים בצד שמאל של המפה הפוליטית, היה ברשותנו מנגנון הצדקה בו השתמשנו מול כל יריב נלהב מדי. הייתה זו טקטיקת קילוף הדומה לאכילת ארטישוק. התחלנו בהגדרתו של סטלין לאומה, ואז שקלנו כל מאפיין שלה בנפרד. שאלנו את עצמנו: האם ליהודים יש שפה משותפת? ברור שלא; האם הם חולקים טריטוריה משותפת? גם כאן התשובה שלילית; האם יש להם דת אפילו? לא! לא! לא! רוב היהודים אפילו לא זוכרים את שמות נביאי התנ"ך. הבעיה היחידה הייתה שכאשר הקילוף הושלם, היהודי (שלא כמו הארטישוק) תמיד מצא את עצמו ללא פגע.

זה הזכיר לי את השיח המסורתי על קיומו של עולם חיצוני, שהדהים והרגיז אותי כל כך כאשר הייתי סטודנט לפילוסופיה. המרצים שלנו ניתחו בשיטתיות כל דבר שראו או נגעו בו, ואז הסיקו שהעולם המוחשי והנראה לעין איננו קיים.

***

הו, אנא אל תספרו לי יותר על יהודים ויהדות ועל עצמי כיהודי! תנו לי לשים קץ לעינוי הבלתי נסבל הזה!"

כך אומר גיבור ספרי 'נציב המלח', שמייצג את דמותי במובנים רבים, כאשר הוא עובר לארגנטינה בתקווה לפתוח בחיים חדשים ואנונימיים. ארגנטינה שלי הייתה אירופה, פריז ליתר דיוק, שם חלפו חודשים ספורים בטרם גיליתי שלא ניתן להפסיק להיות יהודי בקלות, ושדחייה עצמית לעולם לא פותרת דבר. שום מסכה לא תוכל להציל אותי.

התוצאה הייתה סתירה עצמית מתמדת, עיוות מכאיב ואמיתי של עצם היותי שהוביל לבידוד וסימן אותי הרבה יותר ממה שכל האשמה אחרת הייתה יכולה. בקצרה, דחיה עצמית הרחוקה מלהיות התגובה המומלצת מול דיכוי, נראתה לי במהרה כאחד המאפיינים הבולטים של המדוכא. לא הייתה זו פעולה חופשית ואמיצה אלא ביטוי לאי-חירות, כניעה מוסווית בקושי להאשמות ולתוקפנות. ברגע שהאיום הפך לממשי, הדחיה העצמית הפכה לחסרת תועלת.

אז אם היה צורך ממשי בקבלה עצמית כיהודי? גישה זו משכה אותי מכיוון שהיא הציעה את אופציית הגאווה, תחושה של הרמת ראש. מאותו רגע החלטתי כי מכאן והלאה אומר לעצמי ולאחרים: כן, אני יהודי – אז מה? נכון, במובנים מסוימים אני אכן שונה מאזרחים ואנשים אחרים. אך בעתיד, במקום לנסות לפסוח על ההבדלים האלה, אכיר בהם מיד, ללא פרובוקציות ובאופן ספונטני. בנוסף אדרוש שגם אחרים יכירו בהבדלים האלה ויקחו אותם בחשבון, ושיאפשרו לי לחיות כרצוני, כפי שזיכרונות ילדותי וחיבתי מכתיבים.

אך הבעיה האמיתית הייתה שהיה עלי להתנתק אחת ולתמיד מן הדימוי העצמי שנכפה עלי מאז לידתי בידי אחרים ובידי בני עמי והפך לטבע שני, אך מבלי לדחות את עצמי מקרבם ומקרב עולמם שהיה ברובו גם עולמי. אם הרחבת הערכים אל מעבר למוחלט והיתלות נואשת בעבר מיסטי הם צעדים זדוניים ומטופשים הן עבור אדם והן עבור עמו, גם בזבוז כל האנרגיה בקרב נגד עצמך ובחיים בבושה מן המסורת והתרבות בה צמחת היא הרסנית ובזויה לא פחות. לכן, למרות שביקשתי להיפרע מן המצב שהוטל עלי כיהודי, לא רציתי יחד עם זאת להתכחש באופן אוטומטי לכל הזדמנות להיות היהודי שהיה קיים בתוכי. או אם נתייחס לטענה הזו מהכיוון ההפוך: רציתי לקבל את עצמי כיהודי, יחד עם דחיה של התנאים שנוצרו בידי אחרים והוטלו על קיומי. במקום להניח שקיימת לה קהילה אנושית אוניברסלית ורוחנית, החלטתי לצאת מנקודת הנחה אחרת – קיומי הנפרד כיהודי.

יתכן שהייתי מגלה בהמשך חוסר סבלנות לגבי הקיום הזה והייתה לי הזכות למרוד ולהטיל בו ספק. ידעתי שיגיע יום בו אחוש אולי מבוכה: מהו אותו קיום למעשה? מהי יהדות? אני מודה שבעיות רבות היו ועדיין קיימות. ראיתי היטב שרוב היהודים היו בורים בנוגע ליהדות או בקושי מודעים ליהדותם. יהדות מן הסוג הזה הייתה בהחלט לא נוחה, לבשה צורה רעה בעולם בו אנו חיים, ועורקיה הסתיידו מן הערכים והמוסדות שלה. אך עובדת היהדות נותרה בעינה, והדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להכיר בה ולנסות להבין אותה.