“הבית הישן” ושקרים אחרים מפי אדוארד סעיד

סיפור חייו של סעיד כפי שהציג אותו הוא שקר שימושי, מתוחכם ומתוכנן היטב. שלוש שנות מחקר, אלפי מסמכים ממשלתיים ו-85 ראיונות, בין השאר עם אנשים שהכירו את סעיד, מוכיחים זאת בבירור

גרפיטי בערבית לזכרו של אדוארד סעיד (קרדיט: Briantrejo)

יוסטוס ריד ויינר היה משפטן וחוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומחברם של מספר ספרים בנושאי דין בינלאומי וזכויות אדם. הוא הלך לעולמו ב-5 בספטמבר 2020. מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' בספטמבר 1999.


I

מבין הדוברים הבולטים ביותר למען המטרה הפלסטינית בימינו, בוודאי לא היה אחד כה רהוט או ידוע כאדוארד סעיד. כראש הקתדרה לספרות אנגלית משוָוה באוניברסיטת קולומביה, סופר ומרצה פורה, אורח קבוע ברדיו ובטלוויזיה, דיפלומט מתווך, עד בוועדות הקונגרס ומושאן של אינספור כתבות פרופיל בתקשורת העולמית, סעיד – שנולד בירושלים בשנת 1935 – זכה למוניטין לא רק כפולמוסן מבריק אלא גם כמגן קנאי של זכויות הפלסטינים ומבקר חריף של ישראל.

ההערצה לה זוכה סעיד בקרב הפלסטינים עצמם הודגמה למשל בטקס שנערך לאחרונה ב'מכון למורשת פלסטינית' בארה"ב, ובו השתתפו כ-450 דיפלומטים ערביים וערבים-אמריקנים, כמו גם בקהל הרב שהתאסף כדי לשמוע את הרצאתו בבית לחם בשנה שעברה. אך הוא זוכה ליוקרה לא פחותה גם בקרב אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים באירופה ובארה"ב, המשבחים את מחקרו הספרותי ומעריצים את דעותיו הפוליטיות הבלתי מתפשרות.

ספרו הידוע ביותר הוא 'אוריינטליזם' שראה אור ב-1978, ובו פרס תזה נועזת לפיה המחקר המערבי של האסלאם, ובהכרח גם של תרבויות אחרות, הוא בפני עצמו סוג של "קולוניאליזם". לספר הייתה השפעה רבה על תהליכי הקצנה בלימודי הספרות במכללות ובאוניברסיטאות, כמו גם השפעה ניכרת על תפיסות עצמיות באסלאם. ובכל הנוגע לפוליטיקה, חזונו של סעיד למזרח התיכון כה נוקשה ומצומצם עד שבשנים האחרונות הפך מתומך נלהב של יאסר ערפאת ליריב קולני שלו, והאשים את יו"ר אש"ף הוותיק בבגידה בשאיפות הפלסטיניות לאחר שחתם על הסכמי אוסלו עם ישראל.

במקביל לקריירה אקדמית, סעיד החל בפעילות פוליטית כבר בשלהי שנות ה-60 כאשר היה בין מייסדי 'האיגוד של בוגרי אוניברסיטאות ערביים'. ב-1974 הוא היה המחבר והמתרגם העיקרי של נאום הידוע לשמצה שנשא ערפאת בעצרת הכללית של האו"ם במהלכו מנהיג אש"ף שלף אקדח וענף של זית; בשנות כהונת הנשיא קרטר סעיד העביר מסרים בין ערפאת לבית הלבן, ובשנות רייגן השתתף במפגש בין בכירים באש"ף למזכיר המדינה שולץ; סעיד עצמו כיהן במשך שנים ארוכות כחבר במועצה הלאומית הפלסטינית, וחיבר גם מספר ספרים שעסקו ישירות בסוגיה הפלסטינית ובתהליך השלום.

אין ספק שחלק ניכר מן הסמכות המוסרית המשויכת לסעיד מתבססת על זוהרו האקדמי והאישי.[i] כמי שגילם בדמותו את המטרה הפלסטינית, הוא כתב ודיבר רבות על ילדותו וחינוכו בפלסטין, אותם הציג כסיפור התבגרות אידילי, מעין גן עדן אבוד ועדות כואבת יחד עם דימוי עוצמתי למצב הפלסטינים כיום. כפי שסלמן רושדי ציין כאשר שיבח את אחד מספריו, סעיד כותב על “מאבק פנימי ודלות העקורים בגלות” ובכך למעשה “מאפשר לנו לחוש את כאב בני עמו”.

כאבו האישי והלאומי של סעיד ניכר במיוחד בסרט תיעודי של ה-BBC מ-1988 אותו כתב וקריין תחת הכותרת 'בחיפוש אחר פלסטין'. הסרט ששודר ברחבי העולם לציון חמישים שנים ל"נכבה" של 1948 מציג צילומים רבים של סעיד עומד מחוץ לבית ילדותו, הנמצא כיום ברחוב ברנר בירושלים.

אך עצם הזכרת הבית כמקום לידתו של סעיד מציבה בפנינו בעיה. למרות שסעיד מגדיר את עיסוקו האינטלקטואלי כ"אמירת האמת נגד כל הסיכויים" ואף הגדיר את חובתו של החוקר "לספר את האמת באופן ישיר ככל האפשר", כאשר הוא מציג את סיפורו שלו עצמו הוא מספר את הכל מלבד האמת. במקום זאת הוא מגיש – ומעודד אחרים להגיש – גרסה מעוותת להפליא של האמת, המורכבת בחלקה מהונאה של ממש ובחלקה האחר מערפול מכוון היטב במטרה לחזק את האג'נדה האידיאולוגית שלו ובמיוחד כדי לקדם את טענות הפליטים הפלסטינים נגד ישראל.

בשלוש השנים האחרונות חקרתי את ליבת הטענות האוטוביוגרפיות של סעיד לגבי ילדותו בפלסטין, בה הוא משתמש באופן קבוע כבסיס להגותו הפוליטית ולזהותו כפליט פלסטיני. מסע החיפוש הפך להרפתקה מרתקת בפני עצמה וכלל ארכיונים נידחים בחמש מדינות וארבע יבשות, יחד עם איתור ותחקור של אינספור קרובי משפחה ושכנים, חברים ללימודים ועמיתים. המסקנות העיקריות אותן אפרט כאן סותרות לחלוטין את סיפור חייו המוקדמים של סעיד כפי שהוא מספר אותו.[ii]

כדי לסבך את העניינים עוד יותר, זמן מה לאחר שהשלמתי את טיוטת המאמר הזה למדתי כי סעיד עומד לפרסם בקרוב ספר זיכרונות חדש. באופן מדהים – אם כי לא מפתיע, כפי שאסביר בהמשך – הספר החדש מציג גרסה חדשה לגמרי של הסיפור האישי אותו סיפר סעיד כל השנים, ומביא אותו קרוב יותר לאמת תוך התעלמות משלושה עשורים של הונאה מתוכננת היטב.

אבל אני מקדים את המאוחר. על מנת להתיר את חוטי החידה הזו, עלינו להתחיל קודם כל בניתוח הגרסה הסטנדרטית לגבי חייו של אדוארד סעיד ולהצביע היכן וכיצד היא סוטה הרחק מן העובדות.

II

דוגמה טיפוסית לגרסה הסטנדרטית ניתנת למשל בכתבה ארוכה ומהללת שהתפרסמה בספטמבר 1998 ב'ניו-יורק טיימס'. הנה הפסקה הרלוונטית:

מר סעיד נולד בירושלים ובילה בה את 12 שנות חייו הראשונות, הבן הבכור של איש עסקים פלסטיני מצליח. המשפחה עברה [בהמשך הכתבה ב'טיימס' מתואר כי היא "ברחה"] לקהיר בשלהי 1947, חמישה חודשים לפני פרוץ המלחמה בין הערבים הפלסטינים ליהודים סביב התוכניות לחלוקת ארץ ישראל”

והנה גרסה נרחבת יותר, מתוך המגזין 'Current Biography' ב-1989, בפרופיל בן חמישה עמודים שאושר באופן אישי בידי סעיד:

אדוארד סעיד נולד בירושלים שהייתה אז במה שנקרא פלסטינה ב-1 בנובמבר 1935, הבן הבכור לוואדי סעיד, איש עסקים מצליח… המשפחה חיה בשכונה יוקרתית במערב העיר… הוא הוטבל כמי ששייך לכנסייה האפיסקופלית ולמד בבית הספר האנגליקני על שם סיינט ג'ורג', שם עסק בין השאר ברכיבה, אגרוף, התעמלות ונגינה על פסנתר.

… בגיל 12 סעיד נאלץ להשתמש באישור מעבר כדי להגיע מהבית לבית הספר. "המצב היה מסוכן ולא נוח", הוא נזכר בראיון בינואר. בדצמבר 1947, משפחת סעיד עזבה את ירושלים והתיישבה בקהיר… "ישראל כבר הוקמה, פלסטין נחרבה", כתב סעיד בספרו”

אך למה להסתמך רק על דברי אחרים? שני התקצירים האלה פשוט מסכמים את גרסתו התכופה של סעיד לגבי חייו המוקדמים:

נולדתי בנובמבר 1935 בטלביה, אז שכונה חדשה יחסית ומשגשגת בירושלים. בסוף שנת 1947, חודשים ספורים לפני שטלביה נפלה בידי כוחות יהודיים, עזבתי עם משפחתי לקהיר” [מגזין 'הרפרז', דצמבר 1992].

“נולדתי בירושלים ובליתי בה את רוב שנותיי המעצבות, ולאחר 1948 במצרים, שם חייתי עם כל משפחתי כפליטים” [London Review of Books, מאי 1998].

“…זיכרונותיי מהשנים הראשונות בפלסטין, צעירותי, 12 או 13 השנים הראשונות של חיי לפני שעזבתי את פלסטין” [The pen and the Sword].

המסר הזה לגבי השנים המוקדמות חוזר שוב ושוב בכתבים על ובידי סעיד, והוא זה שנמצא כאמור בבסיס הגדרתו העצמית כ"גולה" או במילים אחרות – אדם שכמו מרבית בני עמו הופרד מהמולדת בפעולה פתאומית של אלימות היסטורית. אך מלבד הפרטים לגבי לידתו, זהו מרקם של שקרים והונאה.

III

זו האמת הבסיסית: וואדי, אביו של סעיד הידוע גם בשם וויליאם, אמנם גדל ולמד בירושלים אך על פי הראיות היגר לארה"ב בשנת 1911. על פי דיווחים, הוא שירת בכוחות האמריקנים במלחמת העולם הראשונה לפני ששב למזרח התיכון עם דרכון אמריקני ופתח בקריירת עסקים מצליחה. לפחות תשע שנים לפני הולדת בנו ב-1935, וואדי התגורר באופן קבוע בקהיר. שם, על פי רישומים ממשלתיים מ-1926, הוא היה הבעלים של חברה בשם Standard Stationery. הצלחת החברה הובילה לפתיחת סניף נוסף באלכסנדריה ב-1929 ובהמשך להקמת חנות נוספת בקהיר עצמה.

היה זה בקהיר בה אמו של סעיד הילדה (מוסא), ממוצא לבנוני, הכירה את אביו והתחתנה איתו ב-1932, ובה המשפחה הגרעינית המשיכה להתגורר בעשורים הבאים במספר דירות אלגנטיות ומרווחות, אשר לפחות שלוש מהן היו ממוקמות בשכונה הטובה ביותר בעיר באי זמאלק שעל נהר הנילוס. מסמכי המגורים ועוד פריטי מידע עובדתיים רבים ניתנים לאיתור ברישומי הממשלה מאותה העת, בספרי הטלפונים של קהיר, במדריכי אישים ומקורות נוספים. הודא גינדי, מורה לאנגלית באוניברסיטת קהיר וחברה ותיקה של המשפחה, נזכרה בראיון בשכניה הסעידים, אשר החל מ-1940 חיו בדירה מעליה ברחוב אל-עזיז אוסמן מספר 1. בשנת 1949, מדד המסחר ציין כי החברה בבעלות וואדי מחזיקה בהון מכובד של 120 אלף פאונד מצרי.

ומה לגבי ירושלים? בעיר חיו אז אחיו של וואדי, בולוס יוּסף, אשתו נבינה וחמשת ילדיהם. הסעידים מקהיר ביקרו את קרובי משפחתם בירושלים לעתים קרובות, כפי שעשו גם עם קרובי משפחה אחרים. בנובמבר 1935, במהלך אחד הביקורים האלה, אדוארד סעיד נולד. בתעודת הלידה שלו מטעם משרד הבריאות של המנדט הבריטי מופיעה כתובת הקבע של ההורים בקהיר, ואילו הסעיף של כתובת מגורים בארץ ישראל נותר ריק.

גם ברישומי הכנסייה הבפטיסטית לגבי הטבלתו של אדוארד, שכנראה התרחשה בירושלים שנתיים מאוחר יותר, לא מופיעה כתובת מקומית למשפחה. בקרב 29 מדריכי הטלפון והמסחר שראו אור בירושלים מ-1931 ועד 1948 ואותם הצלחתי לאתר, יותר מחצי מציינים רישום מגורים או מסחר עבור בולוס סעיד ואשתו. אין שום רישום לגבי הוריו של אדוארד סעיד באף אחד מהמדריכים בין אם באנגלית, עברית או ערבית.

IV

בכל הקשור לבית בשכונת טלביה, זהו סיפור בפני עצמו. במאמרו ב'הרפרז', כמו גם בגרסה ארוכה יותר שפרסם בהמשך ב'לונדון אובזרבר' ובמקומות אחרים, סעיד מספר על ביקור שורשים מרגש ונוסטלגי שערך ב-1992 בירושלים, ובמיוחד בבית ילדותו ברחוב ברנר מספר עשר. הכתבה ב'אובזרבר' אף מלווה בתמונה גדולה של המחבר שעון על קיר אבן ומתחתיה הכיתוב: “אדוארד סעיד בפתח בית משפחתו הישן בירושלים”.

תמונות של סעיד ובנו מחוץ לאותו מבנה מופיעות פעמים רבות גם בסרט של ה-BBC. המשמעות הסימבולית העמוקה שלו הודגשה עוד יותר בטקסים שנערכו לכבוד סעיד ב'מכון למורשת פלסטינית' שם הוענק לו כשי ציור של הבית. בראיון מחודש מרץ 1999 ב- 'Jerusalem Times', סעיד סיפר כך:

אני חש דכאון רב יותר כעת כאשר אני נזכר בבית הישן והיפה שלי בטלביה מוקף בעצי אורן ותפוז שהפך ל"שגרירות נוצרית". הלכתי לשם לפני כמה ימים וצילמתי כמה תמונות”

נעצור כאן לרגע אחד. במהלך ביקור מוקדם יותר ב-1992, סעיד סיפר כי הצליח לאתר את "בית המשפחה" רק בעזרת בן דודו החי בקנדה ש"צייר מן הזיכרון מפה אותה שלח אליי יחד עם עותק של שטר הקניין". אך אם אכן סעיד החזיק בעותק כזה המוכיח לכאורה בעלות על "הבית הישן והיפה", הוא בוודאי היה שם לב כי שמות הוריו אינם מופיעים בו, מכיוון שאותו בית מעולם לא היה באמת בבעלותם.

בנתונים שנשמרו במשרד רישום הקרקעות בירושלים בתקופת המנדט, הרישום המוקדם ביותר לגבי הבית הנידון מתוארך ל-14 בפברואר 1941. הוא מתעד העברה חלקית של הבעלות בנכס מבעליו יוסף סעיד (סבו של אדוארד) לגברת בולוס יוסף סעיד (דודתו) וחמשת ילדיה. אין בנמצא שום תיעוד לכך שהוריו של סעיד היו בעלי הבית או בעלים של חלק ממנו.

אם כן, המשפחה הגרעינית של סעיד מעולם לא הייתה בעלת הבית ברחוב ברנר מספר עשר, והוא עצמו מעולם לא גר בו באופן קבוע. לאחר שהבית הוקם בראשית שנות השלושים, המבנה חולק בתחילה לשתי דירות בעלות כניסות נפרדות; ב-1942 דירה נוספת נבנתה במרתף. בין השנים 1938 ל-1946, כלומר בשנים בהן סעיד היה בן שלוש עד 11, הקומה העליונה שימשה כמשרד הקונסוליה של ממלכת יוגוסלביה, ומ-1946 ועד 1952 של יורשתה, הרפובליקה של יוגוסלביה. במהלך מלחמת העולם השנייה, המלך פטר השני התגורר בדירה במשך כשישה שבועות.

האם לא ניתן לשער כי סעיד, בעודו מתאר זיכרונות מ”חדרים בהם קראתי כילד את שרלוק הולמס וטרזן ואמי הקריאה לי את שייקספיר”, נזכר למעשה בקונסוליה שפעלה בדירה מלמעלה, במבקשי האשרות שהגיעו אליה יחד עם דיפלומטים ופוליטיקאים, או בלימוזינות שהביאו אורחים מהודרים לטקס יום העצמאות של יוגוסלביה?

ב-29 בנובמבר 1947, באותו ערב ממש בו עצרת האו"ם הצביעה בעד קבלת תכנית החלוקה ומספר שבועות לפני שמשפחת סעיד נאלצה לכאורה לעזוב למצרים, השתתפו בקבלת הפנים בקונסוליה דמויות כמו ראש העיר ירושלים, גולדה מאיר וחוסיין חאלידי שהיה מזכיר הוועד הערבי העליון.

הקומה התחתונה בה הייתה הכניסה הראשית לבית הושכרה מ-1936 ועד 1938 לקונסוליה האיראנית. לאחר 1938 היא הושכרה ביחד עם קומת המרתף להוגה הגרמני-יהודי הידוע מרטין בובר, שהתגורר בהן עם אשתו ונכדותיו הצעירות לאחר שנמלטו מגרמניה הנאצית. משפחת בובר עזבה את הבית ב-1942, כאשר אדוארד היה כבן שבע, לאחר סכסוך עם הבעלים נבינה סעיד שביטלה את חוזה ההשכרה ולקחה את הבית לשימושה האישי בסיוע צו בית משפט שניתן לטובתה. נכדותיו של בובר, מהן שמעתי את עדותן בעניין, זוכרות במדויק את השם נבינה סעיד ואת שמות בניה יוסף ורוברט. דייר אחר שהתגורר בבית בתקופת המנדט המאוחרת זוכר את ג'ורג', בן נוסף של המשפחה. אף אחד מהם לא זוכר את אדוארד סעיד או את ארבעת אחיותיו.

האם יתכן שמגוריו של מרטין בובר בבית חמקו מזיכרונותיו של סעיד? למעשה, הוא כתב ב-1992 כי שמע בעבר על כך ש”מרטין בובר התגורר שם למשך זמן מה לאחר 1948”. בשנה שעברה, בנאום שנשא באוניברסיטת ביר-זית, סעיד חזר שוב על טענה זו בהתלהבות טיפוסית:

הבית ממנו משפחתי נפרדה ב-1948 היה גם בית לפילוסוף היהודי הדגול מרטין בובר שחי בו לזמן מה. בובר כמובן היה תומך גדול בדו-קיום בין ערבים ויהודים, אך זה לא הפריע לו לגור בבית ערבי שיושביו נעקרו”

אך האמת כרגיל היא בדיוק הפוכה. הייתה זו דודתו של סעיד שפינתה את הבוברים, אירוע שהתרחש באותה תקופה ממש בה סעיד לכאורה גדל באותו בית ממש, והרבה לפני מלחמת העצמאות ב-1948. לכן נותר שוב לתהות כיצד אירוע כזה, כמו גם נוכחות ספרייתו בת 15 אלף הספרים של בובר, מעולם לא הופיעו בזיכרונות הקפדניים של סעיד על "הבית הישן והיפה". זה קרה משום שבובר ומשפחתו אכן חיו שם, אך אדוארד סעיד מעולם לא.

V

כל זה אינו סותר את האפשרות או הסבירות לכך שלאחר 1942, כאשר הבוברים עזבו את הבית ונבינה סעיד וחמשת ילדיה עברו אליו במקומם, משפחתו של אדוארד סעיד שהתה בו לתקופות זמן קצרות. אלא שבאותה העת שתי המשפחות כבר היו גדולות למדי, בעוד הבית המדובר מכיל ארבעה חדרי שינה בלבד. אם מניחים ששניים מהחדרים היו בשימוש ההורים, הרי שעשרת הילדים הנותרים היו צריכים לחלוק שני חדרים נוספים, וזה עוד מבלי להביא בחשבון את הסבים או את צוות המשרתים, הטבחים והנהגים. קשה לדמיין את וואדי סעיד, לאחר שהורגל לחיי רווחה בקהיר, סובל מצב כזה לאורך זמן.

וזה מביא אותנו למרכיב נוסף בבנייה מחדש שביצע סעיד לילדותו בירושלים: שאלת בית הספר. על פי הגרסה הסטנדרטית סעיד למד בבית הספר סיינט ג'ורג' במזרח ירושלים, “ביחד עם מרבית הבנים במשפחה שלי”. בסרט התיעודי של ה-BBC סעיד נראה מבקר בבית הספר שעדיין קיים. במשרד המנהל הוא מעיין במחברת רישום ישנה ושם מוצא את שמו של תלמיד יהודי בשם דוד עזרא, אותו לדבריו הוא זוכר היטב. תצלום ישן של עזרא אפילו מופיע בספרו האחרון של סעיד.

באופן מעניין למדי, בשום שלב בסרט אנו לא זוכים לראות את שמו של סעיד מופיע ברישומי בית הספר ומסיבה טובה: בשום רישום של בית הספר, לא זה המופיע בסרט ולא רישומים אחרים הידועים לנו, אין אף אזכור לכך שסעיד למד בו כפי שהוא טוען. למר דוד עזרא, העונה כיום לשם דוד אבן-עזרא, אין שום זיכרון של חבר לכיתה בשם אדוארד סעיד. גם צילומי הילדות המשולבים בסרט של סעיד או תמונות ישנות של הכיתה לא הצליחו לרענן את זכרונו של אבן-עזרא בעניין, אפילו שפרטים אחרים הוא זוכר היטב. כך למשל מספר עזרא לגבי טענתו של סעיד לפיה השניים ישבו יחדיו בספסלים האחוריים של הכיתה כי הוא עצמו דווקא ישב תמיד מקדימה בשל ראייה לקויה.

גם כאן יש לציין שכל האמור לעיל אינו סותר את האפשרות לפיה סעיד הצעיר היה תלמיד זמני בבית הספר במהלך ביקורי משפחתו בירושלים. יתכן שהוא הכיר את עזרא ואחרים בבית הספר מבלי לשהות בו תקופה ארוכה או להופיע כתלמיד מן המניין בנתונים הרשמיים. אך גם אפשרות קלושה כזו אינה מסתדרת עם הגרסה הקבועה של סעיד לגבי ילדותו עד לגיל 12, לפיה “נולדתי בירושלים ובליתי בה את רוב שנותיי המעצבות”.

VI

כעת נבחן את החלק השני של ההצהרה, זה העוסק בנסיבות עזיבת משפחת סעיד את ירושלים לקהיר, אירוע אותו סעיד ממקם בשלהי חודש דצמבר 1947.

ראשית, הגרסה הסטנדרטית. כאשר הוא נזכר באווירה הקודרת של הימים ההם, סעיד מצטט את העובדה לפיה אפילו הוא, ילד תמים בן 12, נאלץ לשאת אישור מעבר כדי לחצות את אזורי הביטחון בין ביתו בטלביה לבית הספר במזרח העיר. אך הדבר שבאמת גרם ל"פאניקה" במשפחתו, כך מספר סעיד, היה מאיים הרבה יותר. בדצמבר, “משאית של הכוחות היהודים כרזה אזהרות לערבים לעזוב את השכונה” [ראיון עם רוברט מרקנד, 1997]. במילים אחרות, משפחת סעיד אולצה לעזוב בכוח בשל האלימות שפרצה ברחבי הארץ, ובעקבותיה גורשו הילידים הפלסטינים בידי הציונים.

אף אחת מן הטענות האלה אינה עומדת בבחינה אמיתית. אם הוריו של סעיד אכן חיו באופן קבוע בארץ ישראל בשנים שלפני 1947, הם היו בוודאי מסתגלים, כמו כל תושבי העיר, לשימוש התכוף באמצעי זיהוי ולמחסומים הרבים שהציבו הבריטים – אמנם מצב לא נוח אך בטח לא "מסוכן" כפי שסעיד הגדיר אותו. למעשה, מרבית המחסומים הוצבו כדי לחפש מבוקשים או נשק בלתי-חוקי, למנוע התפרצות אלימות בין ערבים ליהודים ולהגן על הכוחות הבריטים. לעצם העניין, בגיל 12 סעיד ככל הנראה לא נדרש היה לשאת תעודת זהות בדרכו לבית הספר או בכל זמן אחר; כפי שהעיד דוד עזרא (יחד עם כמה אחרים) תלבושת בית הספר או תיק מלא ספרי לימוד היו מספיקים כדי לעבור בבטחה בכל מחסום.

סיפור משאית הכריזה הוא קצת יותר מורכב. עדויות שונות מראות כי היחסים בין יהודים לערבים היו טובים למדי בשכונה האמידה והמגוונת של טלביה. לפי ראש העיר הבריטי, האזור “נחלק באופן שווה” בין שתי הקבוצות, למרות טענת סעיד לכך שרוב תושבי השכונה היו ערבים. בתקופה שבין סוף נובמבר 1947 לאמצע מאי 1948 – כלומר בין החלטת החלוקה לבין הקמת מדינת ישראל – נרשמו רק שתי תקריות אלימות בין ערבים ליהודים שהפריעו את שלוות השכונה.

באירוע הראשון שהתרחש ב-21 בדצמבר 1947, עיתונאי יהודי-בריטי שעבד עבור ה-'Palestine Post' נורה למוות בידי ערבים. באירוע השני שהתרחש ב-11 בפברואר 1948, חבר ההגנה נפצע בעימות עם ערבי ובאותו היום, מפקד האזור מטעם ההגנה לקח ללא אישור את משאית הכריזה והתריע בפני ערביי השכונה להתפנות. על-פי דיווח של 'הארץ' מה-12 בפברואר, שלושת חברי ההגנה שהיו ברכב נעצרו במהרה על-ידי המשטרה הבריטית.

נראה כי לאחר אותה תקרית כמה מערביי טלביה אכן ארזו את חפציהם ועזבו, אם כי באופן זמני בלבד. מספר ימים לאחר מכן הם שבו לבתיהם, לאחר שקיבלו הבטחות מהמשטרה ומאנשי דת. ככל הנראה מדובר היה במספר קטן מאוד של אנשים, מכיוון ששום תיעוד לעזיבה אינו מופיע בעיתונים הערביים המובילים מהתקופה. הפינוי הערבי הסופי מטלביה התרחש מאוחר יותר באמצע חודש מאי, כאשר הבריטים עזבו את ארץ ישראל ושכונות דרום העיר נכבשו כולן בידי כוחות ההגנה. בכל מקרה, מדובר בתקופה של כחמישה חודשים לאחר הזמן בו טוען סעיד לעזיבת משפחתו. יתרה מכך, הרישומים הבריטיים המפורטים, כולל מסמכים מסווגים שהותרו לפרסום בהמשך, אינם מזכירים עזיבה ערבית מטלביה משום סיבה שהיא במהלך חודש דצמבר 1947.

לאור כל הסתירות ואי-ההתאמות האלו לתיעוד ההיסטורי, לא ניתן להימנע מן המסקנה ההגיונית לפיה אדוארד סעיד ומשפחתו לא חיו בשכונת טלביה בחודשים האחרונים למנדט הבריטי, בדיוק כפי שלא חיו בה בשנות השלושים והארבעים. בהתאם, הם גם לא יכולים להיחשב כ"פליטים" או "גולים" מפלסטין בשום מובן משמעותי של שני המונחים הפוליטיים הטעונים האלה.

VII

משפחת סעיד גם לא הגיעה לראשונה לקהיר רק בשלהי 1947. למעשה, הייתה זו קהיר בה אדוארד סעיד גדל ובילה עם חברי ילדותו; הייתה זו קהיר בה למד בבית הספר היסודי 'גאזירה', וקהיר בה נרשם בגיל 14 למכללת ויקטוריה; והייתה זו קהיר ממנה נשלח ב-1951 בידי אביו להשלים את לימודיו בבית ספר תיכון במסצ'וסטס.

כפי שהראיתי מוקדם יותר, ההיסטוריה של נוכחות משפחת סעיד בקהיר ניתנת לאיתור דרך רישומים פומביים וזיכרונות ברורים מפי חברים ושכנים, וכעת ניתנת לאישור גם מפי סעיד עצמו בספרו האחרון [iii]. בספר זה, ובאופן מוזר המנוגד לכותרתו 'Out of Place', אותו סעיד שבמשך עשורים הציג עצמו לעולם כפליט מקצועי ותיאר את טראומת האובדן והעקירה המשפחתית מעיר הילדות האהובה, לפתע משנה מסלול בחדות. ירושלים, כך מתברר, לא הייתה בלב ילדותו של סעיד ובוודאי לא הייתה המקום בו ניתן לראות את “השורש לכל דבר בחיי המוקדמים” כפי שטען בעבר. למעשה, ירושלים הייתה רק יעד אחד מיני רבים לחופשות משפחתיות. מרכז הקיום של סעיד ומשפחתו, החל מן השנים שטרם לידתו ועד לראשית שנות השישים, היה בבירת מצרים.

אך שינוי המסלול אותו מציע סעיד בספרו החדש נעשה בשקט יחסי, ללא שום הודאה בסתירות המהותיות בין הגרסה הנוכחית לאלו הקודמות. במקום זאת, סעיד מסווה בשיטתיות את הסיפור האמיתי בתוך שורה של זיכרונות בדיעבד המתפרסת על פני מאות עמודים עמוסי פרטים משפחתיים משעממים וסיפורי התבגרות סתמיים. מול כל אלו, הקורא אמור שלא להבחין בחריגות המבישות מספריו הקודמים של סעיד ומשלל הסרטים, הראיונות וההרצאות שסיפק בשלושת העשורים הקודמים. או שמא שתי הגרסאות הסותרות אמורות להתמקם בזיכרוננו אחת על-יד השנייה, כשתי רכבות הנעות בפסים מקבילים, וכאשר אף אחת מהן אינה עומדת באמות המידה המקובלות של אמת אובייקטיבית.

התשובה לשאלה מדוע סעיד בחר דווקא ברגע המסוים הזה כדי לשחרר גרסה מחודשת נותרת עניין להשערות שונות. באופן אישי, אינני יכול לשלול את האפשרות לפיה 85 הראיונות אותם ערכתי במהלך שלוש שנות המחקר, כולל מפגשים רבים עם אנשים שהכירו את סעיד, רמזו לו על הדחיפות בה יש לשחזר ממעמקי הזיכרון את הסיפור האמיתי לגבי ילדותו בקהיר. אם אכן כך הדבר, יתכן כי הזיכרון הפתאומי והמדהים הזה בו שזורים פרטים החל מהשיחות בין הוריו ועד לחלומותיו הרטובים כנער מתבגר נועד לשמש כמגן מפני ספקנות; הרי איך אדם כה כנה חשב אי-פעם להסתיר את כל זה?

יהיה אשר יהיה המניע למהפך הגרסאות, ברור כי סעיד עצמו לא מתכוון לאפשר לספר אחד להפריע לאג'נדה הפוליטית הרחבה שלו. נקודה זו לפחות זוכה להבהרה ברורה בסרט התיעודי של ה-BBC.

באחד הקטעים בסרט סעיד עומד עם בנו וחברו מול הבית ברחוב ברנר 10 בירושלים, מחווה בידו על הבית “שהיה בבעלות משפחתי”, ומתאר בקול רועד את האפשרות לקחת אותו בחזרה מידי הרשויות הישראליות. באופן דומה, בראיון שערך מוקדם יותר השנה, סעיד חזר שוב על דרישתו לבית ולחנות שהייתה כביכול בבעלות אביו בירושלים ומכרה לטענתו “ציוד משרדי וספרים”:

מראיין: “אני תוהה, האם תסכים לקבל פיצוי כספי מידי ממשלת ישראל עבור ההפסדים האלה?”

אדוארד סעיד: “ועוד איך”.

ובמקום אחר: “משפחתי ואני איבדנו את רכושנו וזכויותינו ב-1948”. סעיד מתעקש כי יש לפצות אותו על הרכוש האבוד, כמו גם את שאר הפלסטינים על רכושם האבוד. “מעולם לא האמנתי שיש לוותר על כך. אם הרכוש אבד לנו, הרי שהישראלים צריכים לשלם על כך”.

נניח לרגע בצד את העובדה לפיה המלחמה ב-1948 לא נפתחה בידי ישראל אלא בידי ההנהגה הערבית שהובילה התקפות נגד יהודים לאחר שסירבה לקבל את תכנית החלוקה של האו"ם. נניח בצד גם את העובדות הברורות לפיהן מאות אלפי פליטים יהודים גורשו חסרי כל מארצות ערב בזמן שצבאותיהן פלשו לישראל, ואת הסיבות השונות לעזיבת הפליטים הפלסטינים את הארץ. עובדות אלו לבדן מספיקות כדי לטעון שאם יש להיענות לדרישות הפליטים, הרי שיש להחיל אותן על כל הפליטים מכל הצדדים[iv]. אך נניח את כל זאת בצד ונשאל שאלה אחת: אם לאדוארד סעיד אכן יש בסיס משפטי כלשהו לטענותיו, מדוע הוא מעולם לא נקף אצבע כדי לדרוש בפועל את המגיע לו?

זה בוודאי לא קרה בגלל בורות בהליך המשפטי הישראלי. סעיד עצמו הזכיר את התהליך באחד מספריו והוא בוודאי יודע עד כמה הוא פשוט. כל מה שדרוש הוא למלא טופס בן שני עמודים בשפה לבחירתו, ולהגיש אותו לבד או באמצעות עורך דין וללא צורך בתשלום. במילים אחרות, הסיכון הוא אפסי והרווח עשוי להיות משמעותי.

יתכן כי לפחות לגבי החנות שהייתה לכאורה בבעלות אביו בירושלים לא הייתה מראש תקווה רבה לפיצוי. החנות שכנה ברחוב יפו שנבזז ונשדד בידי פורעים ערבים בסוף שנת 1947, וניזוק קשות מהפצצות במהלך 1948. הוא נותר בשטח ההפקר שבין העמדות הירדניות והישראליות עד למלחמת ששת הימים ב-1967 בה אוחדה העיר מחדש. באותה העת בוודאי כבר לא נשאר מה להציל מהחנות. אבל הבית הוא סיפור אחר. על פי ראש סוכנות הנדל"ן המובילה בישראל, הבניין ברחוב ברנר 10 שווה בהערכה שמרנית 1.8 מיליון דולר כיום. ומלבד הרווח הכלכלי האפשרי, חשבו על הדוגמה האישית שסעיד יכול היה להציב עבור בני עמו והפרסום הרב שהיה גורם מבוכה לישראל במקרה של דרישת פיצויים.

אך מן הסתם דרישה כזו מצד סעיד לא תגיע, לא לגבי החנות ולא לגבי הבית. אפילו אם החנות הייתה מוגדרת בידי ישראל כעסק שבעליו נעדרים, בניגוד לעסק שננטש, רוב הסיכויים שוואדי סעיד לא ספג הפסדים אישיים מחורבנה. למרות שאכן מצאתי את שמו או את ראשי התיבות שלו בכמה רשימות בספרי הטלפון ומדריכי עסקים, זה היה רק בשנים שלפני 1931. החל מאותה שנה והלאה, השם היחיד הנזכר היה זה של בולוס יוסף סעיד. יתכן כי במשך כמה שנים לאחר שעבר באופן קבוע לקהיר ב-1926, וואדי שמר על חלק מסוים בחברה. כל הסבר אחר מעבר לזה נראה בלתי סביר. ובאשר לבית ברחוב ברנר 10, כבר כיסינו את הסיפור הזה מכל הכיוונים.

איני יכול לעזוב את עניין ה"פיצויים", כלשונו של סעיד, ללא שתי הערות אחרונות. הראשונה היא שאפילו אם גאווה מנעה ממנו להגיש תביעה כלשהי לממשלת ישראל, הייתה לו הזדמנות לעשות כך בין אם בדואר או בביקוריו הרבים במדינה. נכון ל-1998, סעיד גם לא יצר קשר עם שום ארגון פלסטיני המתעד טענות לבעלות על נכסים.

ההערה השנייה היא זו: כל הפסד כספי אותו משפחת סעיד ספגה או לא ספגה בירושלים בסוף שנות הארבעים היה כאין וכאפס לעומת ההפסדים הניכרים אותם ספגה כמה שנים לאחר מכן במצרים. כפי שמנהלה הנוכחי של החברה אישר בראיון עמי בשנה שעברה, וכפי שסעיד עצמו מאשר בספרו האחרון, כנופיית מהפכנים העלתה באש את חנות הדגל של וואדי בקהיר ואת הסניף השני בעיר ב-1952. בהמשך העסק שוקם אך הולאם בידי הממשלה כחלק ממגמה אנטי-מערבית שהוביל הנשיא דאז גמאל עבד אל-נאצר. וואדי סעיד, כזכור, היה תושב זר בעל דרכון אמריקני.

אך בניגוד ללהט בו השמיע סעיד את טענותיו המפורסמות נגד ישראל, הוא היה שקט באופן מוזר בכל הקשור להפסדים האמיתיים והכבדים שמשפחתו ספגה במצרים. ניתן רק לשער מדוע בחר לעשות כך. לא רק שקינה על הפסדים אלו הייתה מדגישה את העובדה שמשפחתו חיה למעשה בקהיר ולא בירושלים, היא גם הייתה מסכנת את התדמית אותה הקפיד לטפח כתומך בנאצר ומשנתו. או שאולי סעיד פשוט יודע שבניגוד לישראל בה יש משמעות לשלטון החוק, הסיכוי להשיג פיצוי כלשהו ממצרים קלוש עד לא קיים.

VIII

בסיפוריו הרבים על ילדותו בפלסטין אדוארד סעיד צייר את השנים שלפני 1948 כאידיליה רומנטית, תקופה בה החיים היו פשוטים ומאושרים והופרעו רק עם פרוץ המלחמה שאילצה אותו לעבור מ”הבית היפה” לחמישים שנות גלות. גלות זו הפכה לא רק לדימוי המרכזי בביוגרפיה האישית שלו, אלא ליסוד זהותו והגורם המניע את קמפיין דרישות הפיצוי. במסגרת התסריט הזה, אדוארד סעיד הפך עבור קוראיו ומאזיניו למייצג העם הפלסטיני כולו בתכניתו הרוואנשיסטית המבוססת בעיקר על מיתוסים ותשוקות. אפילו למשקיפים האוהדים ביותר ברור כי השאיפות הלאומניות של הפלסטינים אינן ניתנות לסיפוק של קבע במסגרת תהליך מדיני מקובל.

אדוארד סעיד הוא גם חוקר וסופר ידוע, מחברו למשל של ספר בשם 'ייצוגים של האינטלקטואל' ומי שהכריז כאמור על הגדרות בלתי מתפשרות בכל הנוגע ל”סיפור האמת באופן ישיר ככל האפשר”. מה עלינו לחשוב אם כן כאשר מתברר כי דווקא במקרה האישי שלו, האמת הפשוטה והישירה עומדת בניגוד מוחלט לזהות הפלסטינית אותה עמל לבנות במשך עשורים? סעיד לא גדל בירושלים כי אם בקהיר, לשָם אביו, שהיה אזרח אמריקני, עבר מטעמים כלכליים כתשע שנים לפני לידת אדוארד והפך לבעלים של עסק משגשג; שם חי אדוארד בתנאים מרווחים ונוחים ולמד בבתי ספר פרטיים עד לעזיבתו לארה"ב ב-1951.

לא ניתן אם כן להתכחש לעובדה כי סיפור חייו כפי שהציג אותו סעיד הוא שקר. שקר מתוחכם ומתוכנן היטב ושקר שימושי שהפך למקובל בחוגים נרחבים, אך עדיין שקר. בעוד סעיד ממשיך בתהליך השקט של סיבוב השקר הזה, כפי שמתרחש בספרו האחרון, יהיה מעניין במיוחד לראות מי בקרב מעריציו הרבים או בקרב ידידי העם הפלסטיני יבחין בכך או יגלה אכפתיות. זו שאלה בעלת השלכות מרחיקות לכת הרבה מעבר להתחמקויות ולשקרים הבוטים של אינטלקטואל שרלטן.


[i] הן מחקרו והן תפיסתו הפוליטית והתרבותית לגבי ההיסטוריה זכו לביקורת רבה, אם כי זו לא השפיעה במיוחד על המוניטין הכללי של סעיד או מנעה ממנו לקבל משרות יוקרתיות כמו נשיא 'איגוד השפה המודרנית'.

[ii] רשימה מלאה של האנשים עמם שוחחתי לצורך המחקר מופיעה באתר commentarymagazine.com.

[iii] למען ההגינות, רמזים לאמת הזו הופיעו במקומות שונים לאורך השנים, כולל במאמר שפרסם סעיד עצמו ב-1987. ניסיונותיי לאמת את התיעוד עם סעיד לא צלחו, ובקשת ראיון שהוגשה דרך עוזרו באוניברסיטת קולומביה לא זכתה למענה.

[iv] כתבתי בעבר בהרחבה על הצורך בפתרון בינלאומי מוסכם לדרישות הפליטים הפלסטיניים המתועדים.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. האקדמיה היא אחד המוסדות החלשים והרקובים ביותר במערב וזאת הסיבה שקל להחדיר לשם סוסים טרויאנים. המרצים הזקנים והנפוחים מחשיבות עצמית בנו את הקריירות שלהם על שקרים כמו אלו של סעיד וכדי לשרוד הם זקוקים לעוד שקרים. זאת הסיבה לכך שהם התנפלו בזמנו על ג'ואן פיטרס שכתבה את הספר "מאז ומקדם" והביאה בו עדויות על כך שחלק גדול מהעם המומצא הם בכלל מהגרי עבודה. הם פסלו את כל העניין בטענה שהספר לא היה "אקדמי" מספיק וזרקו לפח ההיסטוריה כל עדות וטענה שסתרה את מפעל חייהם. הדרך להתמודד עם התופעה הדוחה הזאת היא להקים מוסדות אלטרנטיביים ובשום אופן לא לנסות לתקן את הקיים. כדי למנוע מהשמאלנים לחדור ולהרוס הכל, כהרגלם, לפחות בארץ אפשר להקים עוד מכללות ביהודה ובשומרון.