איפה הכסף: אשליית המו"מ הקואליציוני

המו"מ הקואליציוני מתקרב לסיומו, וההתרגשות אוחזת ברשתות התקשורת: מספר השרים צפוי לעמוד על 20 בלבד, בהשוואה ל-30 שכיהנו בממשלה היוצאת; ללא ספק הישג לא רע ליאיר לפיד.

אבל גם אם נתעלם לרגע מהטענה ששרים רבים משמע קואליציה יציבה – ששווה גם היא לא מעט כסף למדינה – עדיין, בלי קורטוב זלזול, צריך להבין שמדובר רק בקצף על פני המים. משכורתו של שר איננה שונה משמעותית ממשכורתו של חבר כנסת (41,900 ₪ לעומת 38,000 ₪), וגם אם ניקח בחשבון את כל הוצאות הלשכה והאבטחה (שבינתיים הוחלט לצמצם), עדיין מדובר בכסף קטן לעומת תקציב המדינה, העומד כיום על מעל ל-300 מיליארד שקלים.

התקציב יקר בכסף וחירות

השינוי המשמעותי בהקשר זה של צמצומים וחסכון בכספי ציבור, צריך להתרחש בספוג ההון הגדול שמהווה המדינה עצמה, אשר דרכה זורם כספם של האזרחים.

כדי לסבר את האוזן, הבה נדמיין את גברת גילדנשטורק, יו"ר ועד-הבית מזה 20 שנה. גילדנשטורק, במהלך פוליטי מתוחכם, מעבירה בוועד החלטה לפיה ייגבו מסי ועד מיוחדים, לשם שתילת ערוגות ורדים ססגוניות מכל פאותיו של הבניין המטופח. ישנה רק בעיה אחת: הגינות הן פרטיות, והן כבר מתוחזקות באופן לא רע בכלל על-ידי בעליהן; זה נטע לו שם גרניום, ההוא עץ אשוח, והשלישי מספק קנביס (רפואי) לכל דיירי הבית. ומה לעשות, הם לא רוצים שיחי ורדים בגינה שלהם. הם גם מכירים את הקרקע היטב, ולא נראה להם שהרעיון מוצלח. אבל גילדנשטורק היא הוועד. ורדים, אם כן, יישתלו לרוב.

נשמע מופרך? כך בדיוק פועלת המדינה במישורים רבים של חיינו. תקציב התרבות, למשל: השר הממונה, היושב בראשות ועדות מצומצמות, מחליט להיכן יזרמו כספי משלם המסים; לפעמים הם זורמים בהמוניהם לתמיכה בתיאטרון שאבד עליו הכלח, לעתים הם מוצאים עצמם מממנים סרט פרו-פלסטיני, ומעת לעת זוכה בכספים המיוחלים מוזיאון עלום המנציח את זכרו של מקובל אלמוני. הכל לפי כוחו של הלובי, נטיותיו של השר, ואנינות הטעם של הוועדה המייעצת.

האבסורד המדינתי ברור, וכך גם פתרונו: תנו לאזרחים להחליט איזו תרבות הם מעדיפים לצרוך. לכסף אין אולי ריח, אבל הוא הבסיס לחלקים נרחבים בהתנהלות האנושית, כולל התרבותית. השאלה האם להוציא 50 שקלים על ג'יימס בונד החדש, או על הצגה מרגשת המתארת באנינות את ייסורי הנפש של הומוסקסואל מוכחש, היא שאלה תרבותית. רק הפרט, בעליו של הממון, ראוי שיכריע בה. אם התיאטרון ראוי ומוצלח, יגדשו אותו צופים שיממנו אותו בכרטיסיהם. הסרט הפרו-פלסטיני לבטח יהיה שובר קופות, ואין לו צורך בתקציבים. גם חסידי המקובל צריכים לעמוד למבחן הטעם הציבורי: יצליחו במכירת הצמידים האדומים והמים הקדושים – אשריהם ואשרי חלקם.

כך או כך, אף לא אחד ממוסדות התרבות הללו ראוי לתקציב ממשלתי אשר נלקח בכפייה מרווחיהם של האזרחים, ומתועל ליעדיו על-ידי ועדות מוועדות שונות, ממש כשם שגברת גילדנשטורק איננה ראויה להחליט מה יגדלו בעלי הגינות הפרטיות. אם הם רוצים, שיגדלו אפילו גויאבות.

ספוג הכספים הבזבזני הקרוי 'מדינה'

במדינת ישראל, אינספור מיליארדי שקלים עוברים דרך הספוג של המנגנון המדינתי. הרבה מהם (על-פי הערכות שונות כ-150 מיליארד!) מרווים את המגזר הציבורי עצמו – על משכורותיו, פקידיו, יועציו, ומנהליו – ונספגים בו מבלי שוב. שלל מיני עובדי מדינה מנומנמים שכבר לא זוכרים מאיזה צד עונים לטלפון במשרד, ושבמגזר הפרטי כבר מזמן היו מנערים אותם, יושבים לבטח על כספי האזרח הקטן ואין פוצה פה ומצפצף.

המיליארדים שכן שורדים את המנגנון הצמא, הולכים בחלקם למטרות ראויות של ביטחון, משפט ויחסי חוץ, ובחלקם לכל אותן ועדות ומשרדים שמחליטים עבור האזרחים על מה עליהם להוציא את כספם. הכספים נגבים והופכים, בהחלטות מלמעלה, לתקציבי רווחה שמנים למסכנים וספק מסכנים, המחליפים את מוסד הצדקה הוולונטרי, לתקציבי עתק לישיבות שונות, שהתל-אביבי האומלל נאלץ לממן מכיסו, לסכומים דמיוניים שנהנים מהם מוסדות שונים לחינוך והשכלה גבוהה, ועוד, ועוד. המדינה מתחזקת באופן מלאכותי שלל שירותים שאזרחים צריכים היו לקחת עליהם אחריות ולממן מכיסם על-פי רצונם, ואם אין זה רצונם, אזי מן הראוי שיתבטלו.

אין תחליף ממשלתי לבחירה אישית

העניין ברור אפוא. שחררו את האזרחים לעשות בכספם כבשלהם. קחו את הכסף למה שחיוני בלבד, ומהיתר הרפו. פחות הוצאה ציבורית, פחות מסים, ויותר כסף לאזרחים. אפשר לסמוך על עם ישראל שאחרי 2,000 שנים בהן שמר על עצמו בגלות, דאג לחינוך, לעניים, לתרבות, לתורה, לקהילה, לשירותי דת, ולמה לא, ישכיל לשמר את תרבותו ולדאוג למסכנים ולנזקקים, גם בלי עזרת המדינה. המסורת הסוציאליסטית, הרואה ברכה במדינה גדולה ועתירת תקציבים, פוגעת בנשמת אפה של הדמוקרטיה – החירות – חירות האדם לעשות ככל העולה על רוחו עם חייו וכספו, ובלבד שאינו פוגע בשני. המסורת הליברלית, החושדת במנגנון המדינה ורוצה אותו קטן, יעיל ומרוכז בדברים היחידים שהוא עושה טוב יותר מכולם, נאמנה הרבה יותר לרוחה האמיתית של הדמוקרטיה. ואחרי 2,000 שנות אבולוציה גלותית, ייתכן מאוד שגם לחלקים נרחבים ביהדות.

מעט שרים זה טוב ויפה, אבל ממש לא מספיק.