סוגיית מזרח ירושלים בבחירות ברשות הפלסטינית

הבחירות למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית בחודש מאי הקרוב מציבות שוב את ישראל והרשות הפלסטינית בעמדה של ויכוח ועימות סביב אחת הסוגיות הרגישות שמלווה את היחסים ביניהן כבר שנים: מעמדם ועתידם של תושבי ושטחי ׳מזרח ירושלים׳.

במוקד העימות ניצבת הפעם השאלה: האם גם תושבי מזרח ירושלים, שחיים תחת ריבונות ישראלית כבר 53 שנה ואינם שייכים לרשות הפלסטינית, יוכלו להשתתף בבחירות הללו בהנחה שאכן יתקיימו?

התקדימים ההיסטוריים להשתתפות של תושבי מזרח ירושלים בבחירות לרשות הפלסטינית כבר קיימים. הם דומים, אך גם לא דומים למציאות כיום. הם דומים כי בשנים 1996, 2005 ו-2006, כבר ניצלו אלפים מתושבי מזרח ירושלים את זכות הבחירה שניתנה להם, בהסכמת ישראל, והשתתפו בתנאים מגבילים כאלה ואחרים בבחירות לרשות הפלסטינית. הם לא דומים, כי האפשרות שערביי מזרח ירושלים ישתתפו שוב בבחירות מעין אלה מגיעה בתקופה של מציאות מדינית שונה ואחרת. מנקודת מבטה של ישראל, שותפות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות לרשות הפלסטינית עלולה לעמעם ולפגוע בהישג ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל בתקופת טראמפ, הכרה שהממשל הנוכחי, לפחות בינתיים, לא הסתייג ממנה.

נקודת המבט של הפלסטינים הפוכה: שותפות של ערביי מזרח העיר בבחירות לרשות הפלסטינית מתפרשת כפעולת תגמול נחוצה, כמעט הכרחית וכמהלך נדרש ומאזן להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים ולהכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל.

הבחירות במזרח ירושלים כפתח מילוט?

בתוך הזירה הפלסטינית עצמה, יש הערכות שונות באשר לתפקיד האמיתי שממלאת הדרישה של הרשות הפלסטינית לשותפות של המזרח-ירושלמים בבחירות הללו.

עד לפני שבועות אחדים נטו פרשנים רבים להניח, שאם אבו-מאזן ייווכח שהוא עומד בפני הפסד ושחמאס עומד לכבוש את השלטון לא רק בעזה אלא גם ביהודה ושומרון – הוא ישתמש בסירוב הישראלי הצפוי לאפשר לערביי מזרח העיר להשתתף בבחירות, ויכריז, שללא בחירות גם במזרח ירושלים, לא יתקיימו בחירות כלל. אלא שנראה שהערכה זו הייתה נמהרת מדי. לא רק חמאס לוחץ על אבו-מאזן לקיים את הבחירות כמעט בכל מחיר וחותר להבנות עמו בעניין. עקרונית, גם האיחוד האירופי והממשל החדש בוושינגטון רואים אותן בחיוב.

מקורבי הנשיא ביידן כבר העבירו לאבו-מאזן את ציפיות הנשיא ומזכיר המדינה בלינקן. הם הבהירו לפלסטינים שממשל ביידן ישקול האם וכמה מאמצים להשקיע בסוגיה הפלסטינית, אם לא ישתכנע שלאבו מאזן וממשלו יש לגיטימציה ותמיכה ציבורית לייצג את הפלסטינים, ושלצורך כך דרוש הליך דמוקרטי שקוף ומפוקח בדמות בחירות. מסרים נחרצים אף יותר הגיעו גם מאירופה. גם מדינות האיחוד האירופי, שמעבירות כספים לרשות הפלסטינית, דורשות מאבו-מאזן לקיים בחירות בגדה וברצועה.

ברשות הפלסטינית עצמה נראה, ש״הסוסים״, במידה רבה, ״כבר ברחו מהאורווה״. גם אם אבו-מאזן שחרר את הצהרת הבחירות שלו רק כבלון ניסוי, או כהצהרה שנועדה לרצות את הקהילייה הבינלאומית, מבלי שהתכוון באמת לממש אותה, עכשיו, קשה יותר להחזיר את הגלגל לאחור.

בכיר הפת״ח ג׳יבריל רג׳וב, לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל בגדה, הבהיר לפני ימים אחדים שהרשות הפלסטינית שואפת לתיאום מול חמאס גם בסוגיית ירושלים, וכי יתכן שהמועמדים המזרח-ירושלמים למועצה המחוקקת הפלסטינית יוסכמו מראש בין שני הצדדים. רג׳וב הצהיר שתושבי מזרח ירושלים ישתתפו בבחירות גם אם ישראל תתנגד לכך. וועדת הבחירות המרכזית של הפלסטינים כבר הודיעה כי פלסטינים ממזרח ירושלים שנושאים תעודת זהות כחולה יוכלו להתמודד בבחירות ולהצביע בהן מבלי להירשם בפנקס הבוחרים.

באחד הסקרים האחרונים שביצע ד״ר חליל שקאקי נמצא כי 66 אחוזים מתושבי הרשות הפלסטינית סבורים שאת הבחירות ברשות יש לקיים, גם אם מסיבה כלשהי ערביי מזרח העיר לא ייטלו בהן חלק. אטמוספרה ציבורית שכזאת מקשה על אבו-מאזן לסגת מתכניתו לקיום הבחירות, אפילו בתירוץ שמזרח ירושלים לא בפנים.

אף על-פי כן, אבו-מאזן, בטרמינולוגיה שבה הוא נוקט, רומז שלא יוותר על דרישתו לשילוב מזרח ירושלים בבחירות. “לא נקיים בחירות בלי שירושלים תהיה בליבן. היינו כל תושבי ירושלמי יצביע מלב ירושלים המזרחית”, הבהיר יו״ר הרשות הפלסטינית. האם הדברים הללו מלמדים שאבו-מאזן ידחה הפעם פתרונות בנוסח הצבעה של תושבי מזרח העיר בסניפי דואר, כפי שהיה בעבר? האם יתעקש על הצבת קלפיות בכל שכונות מזרח ירושלים?

חמאס, ש״מריח״ אפשרות לניצחון גם בגדה, אינו מתעקש כרגע על קיום הבחירות גם במזרח ירושלים, ותובע מאבו-מאזן לקיימן בכל מצב בחודש מאי הקרוב.

רק מיעוט הצביעו

ההיסטוריה והתקדימים של השתתפות תושבי מזרח ירושלים במערכות בחירות לרשות הפלסטינית הם מורכבים: בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני מה-28 בספטמבר 1995 ובהסכם נלווה נוסף ׳בקשר לתהליך סקר הבוחרים לצורך רישומם׳ מן ה-23 בספטמבר 1995, נקבע שתושבי מזרח ירושלים רשאים להשתתף בבחירות למועצת האוטונומיה כבוחרים, למעט אם הם אזרחי ישראל.

הסכמה נוספת שהושגה בסוף המילניום הקודם הייתה שתושבי מזרח ירושלים יוכלו להיבחר למועצה ובלבד שיש להם כתובת נוספת בגדה המערבית. העמדה הישראלית גרסה כי במקרה כזה הנבחרים ייצגו את האזור מחוץ לירושלים, שבו יש להם כתובת קבועה. הכתובת הנוספת לא הייתה חייבת להיות כתובת מגורים. המועמדים נדרשו להוכיח זיקה למקום כלשהוא מחוץ לירושלים, ויהא זה מקום מגורים, עבודה או עסקים.

בבחירות שנערכו ב-20 בינואר 1996, הצביעו רוב ערביי מזרח ירושלים באבו דיס שמחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים שבריבונות ישראל. כ-5,000 איש, בעיקר מבוגרים, חולים וזקנים הורשו לבחור בסניפי הדואר במזרח ירושלים. תיבות ההצבעה כונו ״כלי קיבול״ ולא קלפיות, והן עוצבו בצורה שונה מקלפי סטנדרטית, באופן שלישראלים הן לא יזכירו קלפיות, ולפלסטינים הן לא יזכירו ״תיבת דואר״ רגילה. ״כלי הקיבול״ הוצבו בבית חנינא, בשער יפו, בשועפט, בהר הזיתים וברחוב צלאח א-דין ותעמולת הבחירות במזרח ירושלים הותרה על-גבי 35 לוחות מודעות בלבד. שיעור ההשתתפות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות התקדימיות הללו היה נמוך: רק 30 אחוזים מהם נטלו בהן חלק, בעוד שבאזורי בחירה אחרים שיעור ההצבעה היה גבוה מ-70 אחוזים.

בפעם השנייה, בינואר 2005, השתתפו תושבי מזרח ירושלים בבחירות שנערכו לנשיאות הרשות הפלסטינית, ושבהן נבחר אבו-מאזן לתפקידו. גם אז הורשו כ-6,000 תושבים להצביע בסניפי דואר במזרח העיר: בשער שכם, בצור באהר, בא-טור, בבית חנינא, בשועפאט, ובסניף הדואר המרכזי ברחוב צלאח א-דין. היתר הצביעו בקלפיות שהוצבו בתחומי ״מחוז ירושלים״, בשכונות קצה שעל קו השיפוט המוניציפלי של ירושלים. גם בפעם הזאת היו שיעורי ההצבעה במזרח העיר נמוכים משמעותית (6 אחוזים בלבד), מאלה שבמחוזות אחרים ברשות הפלסטינית.

בג״ץ אישר

בפעם השלישית, ב-2006, השתתפו ערביי מזרח ירושלים בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הבחירות ההן התקיימו לאחר האינתיפאדה השנייה, בה כזכור ירושלים נטלה חלק מרכזי, ואחרי שורה של פעולות ישראליות נגד מוסדות שלטוניים פלסטינים במזרח העיר ובראשם ׳האוריינט האוס׳, שבו רוכזו משרדי אש״ף במזרח ירושלים. החלטת חמאס להשתתף בבחירות ההן גררה התנגדות של ישראל לקיום הבחירות במזרח העיר, אך לאחר לחץ אמריקני הסכימו ראש הממשלה אריאל שרון ומחליפו (לאחר ששרון חלה) אהוד אולמרט לקיים בחירות במתכונת 1996 גם במזרח ירושלים.

באותם ימים דחה בג״ץ עתירה נגד קיום הבחירות. ההרכב בראשותו של נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק קבע, כי “אין כל ניגוד בין ההסדר המוצע המאפשר למספר אלפי תושבים פלסטינים בירושלים למסור את פתק ההצבעה שלהם בסניפי דואר בירושלים, תוך שמירת הפיקוח והשליטה במקום, בידי רשויות ישראל, ובין עובדת הריבונות של ישראל בירושלים וכאמור בסעיף 1 לחוק יסוד ירושלים” (מתוך פסק הדין של נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק).

אהוד אולמרט, שכיהן באותם ימים כראש ממשלה, הוסיף דברים ברוח זאת והבהיר אף הוא: “בעוד אנחנו איננו מוותרים על הסמכות והריבונות שלנו בכל חלקי ירושלים, בוודאי שיש לנו עניין לשמור על הזיקה של התושבים במזרח ירושלים למדינה פלסטינית ולא למדינת ישראל. מעולם לא חשבנו שהאינטרס של מדינת ישראל הוא שכל ערביי מזרח ירושלים יהיו אזרחיה וישתתפו בתהליכי הבחירות בה. היות ואנו לא מעוניינים שהם ישתתפו בבחירות במדינת ישראל, היינו בוודאי צריכים להסכים לכך שהם ישתתפו בבחירות של הרשות הפלסטינית ולכן ההחלטה הזו הייתה נכונה אז והיא נשארה נכונה גם היום”. צריך לציין בסוגריים שעמדותיו של אולמרט השתנו מקצה לקצה עם השנים, עד שהסכים כידוע, ערב פרישתו מתפקיד ראש הממשלה, לחלוקת עמוקה של ירושלים. ממשלות נתניהו זנחו כידוע את גישת החלוקה וחזרו לעמדה המסורתית הישראלית בדבר ירושלים המאוחדת והשלמה בריבונות ישראל.

מכל מקום: בבחירות שנערכו בינואר 2006 זכה חמאס בארבעת המושבים שהוקצו למוסלמים במחוז ירושלים. גם הפעם היה שיעור המצביעים מקרב תושבי מזרח העיר נמוך מאד בהשוואה לשיעור ההצבעה במחוזות אחרים ברשות הפלסטינית. רק 16 אחוזים מבעלי זכות הבחירה מימשו את זכותם להצביע מירושלים בבחירות לרשות הפלסטינית, כמחצית משיעור המצביעים עשר שנים קודם לכן.

ומה הפעם?

ישראל נמנעת בינתיים מלהשיב על פניית הרשות הפלסטינית בעניין זה, אך גם התנהלות שכזאת היא סוג של מענה, בעיקר כאשר אין עדיין ביטחון מוחלט שבחירות אכן תתקיימנה.

בכל מקרה, לא סביר שלפני הבחירות בישראל ב-23 במרץ נראה התייחסות ישראלית כלשהי לבקשה הפלסטינית. הליכוד וראש הממשלה נתניהו ודאי לא ירצו להצטייר לפני הבחירות בישראל כמי שפוגעים בריבונות הישראלית בירושלים, מה עוד שהשקפתם, לגופה של הסוגיה, ברורה למדי: ירושלים היא בירתה המאוחדת של מדינת ישראל ומהווה חלק מריבונות ישראל, בעוד שהשתתפות ערביי מזרח העיר בבחירות לרשות הפלסטינית עלולה לפגוע בכך.

בד בבד צפוי הממשל בוושינגטון לפעול בסוגיה זו. אם הבחירות אכן תתקיימנה, הוא צפוי כנראה לבקש מישראל לאפשר גם לתושבי מזרח העיר להצביע בבחירות לרשות הפלסטינית. ההערכה בירושלים ובוושינגטון היא שבמקרה כזה – ואם תינתן הסכמה ישראלית להשתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות – ישראל תנסה לחלץ מארה״ב הבהרה כי ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל הינה בתוקף וכי אין שינוי בעמדתה של ארה״ב בעניין זה.

לאחרונה ״השתעשעו״ בירושלים, ברעיון לנסות ולהשיג משהו גם מול ערב הסעודית, בתמורה להסכמה ישראלית לקיים בחירות לרש”פ גם במזרח ירושלים. זה יכול לנוע בין מתן פומבי לבין קשרים בתחומים שונים שכיום מתקיימים מתחת לפני השטח בין ריאד לירושלים, ועד לקשירת יחסים רשמיים בדרגה כזאת או אחרת בין שתי המדינות, כאשר ״ההישג״ של בחירות לרשות הפלסטינית במזרח העיר נזקף לכאורה לטובתה של ריאד. הרעיון, אגב, הועלה על הכתב גם בנייר עמדה של מכון ראות שפורסם לאחרונה. גם במקרה כזה ישראל תבקש הבהרות אמריקניות שישמרו את ההישג מול ארה״ב של טראמפ בעניין ירושלים. צריך לציין עם זאת כי מדובר ברעיון בוסרי שההיתכנות שלו כרגע אינה גבוהה. יתכן שהוא נזרק לחלל האוויר על-ידי גורמים פוליטיים רק כ״בלון ניסוי״.

בכל מקרה, אם יותר לערביי מזרח העיר להשתתף בבחירות – ומדובר ב״אם״ גדול – צפוי להתקיים דיון גם על האופן שבו הדבר יתבצע, כשעל הפרק עומדות כרגע מספר אפשרויות:

א. הצבעה אלקטרונית, איש איש בביתו.

ב. הצבעה מאבו דיס, שמחוץ לגבול השיפוט של ירושלים. אבו דיס, שבשטח B, הוזכרה בעבר על-ידי האמריקנים כמקום חלופי אפשרי לבירת המדינה הפלסטינית, ובתוכנית המאה היא נכללה בשטח המיועד לבירה הפלסטינית מחוץ לגדר ההפרדה.

ג. הצבעה כמו ב-1996,ב-2005 וב-2006, תוך פיצול הקלפיות בין סניפי דואר בגרעין העיר המזרחית לבין שכונות קצה מזרח ירושלמיות, שאף הן כלולות בתחום המוניציפלי של עיריית ירושלים ובתחום הריבוני של מדינת ישראל, חלקן מעבר לגדר.

ד. הצבעה רק בשכונות שמעבר לגדר, למשל בכפר עקב, במחנה פליטים שועפט ויתכן שאף בשכונות קצה שבתוך הגדר.

יצוין שגישתה של ישראל להכרזה ולצווים שהוציא אבו-מאזן בעניין הבחירות ברש”פ מסויגת למדי, לא רק בשל הסוגיה המזרח-ירושלמית. גם האפשרות שכוחו של חמאס יגבר במידה רבה בעקבות תוצאות הבחירות – על רקע האהדה לארגון ברחוב הפלסטיני בגדה – מטרידה את ישראל. אבו-מאזן וחמאס אמנם מנהלים בימים אלה שיחות ביניהם במגמה להגיע להסכמות שיאפשרו את קיום הבחירות, אבל האפשרות שחמאס יזכה לדריסת רגל פורמלית גם בגדה מדירה שינה מעיניהם של גורמי הביטחון, שתקדים עזה מרחף כל העת לנגד עיניהם.

אבו-מאזן עצמו, מעריכים פרשנים, עשוי לסגת מכוונתו לקיים את הבחירות ולהודיע על דחייה שלהן, אם יחשוש שחמאס ינצח אותו בבחירות הללו, או אם יחשוש מרשימה עצמאית בראשות האסיר מרוואן ברגותי, שתתמודד מול הפת״ח ותגרוף את מירב הקולות והנציגים בבחירות למועצה המחוקקת. בשני המקרים הללו, אבו-מאזן עשוי להשתמש בהתעלמות הישראלית מבקשתו לשתף את ערביי מזרח ירושלים בבחירות כדי להסביר מדוע הוא דוחה אותן.

המאמר התפרסם לראשונה במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: