רבנים ופוליטיקה זה שילוב לא מוצלח

עו”ד תמיר דורטל הוא מרצה לכלכלה ופילוסופיה פוליטית ויוצר הפודקאסט “על המשמעות“.

רבנים וגדולי תורה אינם זרים לזירה הפוליטית בישראל. מספר לא מבוטל של רבנים נבחרו במהלך השנים לכנסת, חלקם גם שימשו בתפקידי שרים, סגני שרים ויו״ר ועדות, אך ככל הנראה השפעתם הפוליטית מתוך כותלי משכן הכנסת בטלה בשישים אל מול השפעתם מחוץ לכותלי המשכן.

רבנים רבים לוקחים חלק בשיח הפוליטי-ציבורי, בין אם בתקשורת, בין אם ברשתות החברתיות ובין אם באופן אקטיבי במסגרת קמפיינים של מפלגות שונות. לעיתים נעשה הדבר ״בטוב טעם״, לעיתים פחות. המקרה שאירע השבוע בין הפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו לבין הרב אליקים לבנון היה מהסוג האחרון.

למי שפספס, במהלך תוכנית הרדיו שלהם ב׳גלי צה״ל׳, העלו ירון וילנסקי וברדוגו את הרב לבנון לשידור ושוחחו עימו על המצב הפוליטי, על שאלת שיתוף הפעולה עם ׳רע״מ׳ ועל קואליציות אפשריות. הרב לבנון הסביר שלדעתו “האופציה הטובה ביותר” היא “שבנימין נתניהו יודיע שהוא מסיר את מועמדותו לראשות הממשלה והוא יהיה שר בכיר, שר חוץ, ואז תקום ממשלה”.

מהרגע שהעלה הרב לבנון את הצעה זו, הראיון הסלים במהירות. ברדוגו הסביר לרב שהחוק לא מתיר לאדם עם כתב אישום לכהן בתפקיד שר, הטיח אל עבר הרב לבנון: “אתה חסר ידיעה בפוליטיקה מינימלית, אתה לא מבין בכלל את כללי המשחק”, והוסיף: “אולי תתעסק בעניין הדתי, החרדי, חינוכי שלך ולא בענייני המדינה”. הרב לבנון לא נשאר חייב: “אתה רוצה לשמוע אותי? תשמע אותי. אתה רוצה לשמוע את עצמך? תשמע את עצמך”, והסביר כי: “שלושים מנדטים זה דבר גדול מאוד, אבל זה רק 25 אחוזים מתוך 120 מנדטים”. לאחר התקרית ברדוגו התנצל בשידור והביע חרטה על הדברים.

מקרה זה מהווה הזדמנות מצוינת לבחינת עומק של שאלת החיבור בין נציגי עולם התורה, הרבנים, לבין הפוליטיקה. מה ניתן ללמוד מההיסטוריה, מחז״ל, מהורדוס, ומדה טוקוול בארה״ב, והאם מדובר בנוסחה מוצלחת או במתכון לאסון?

דת ופוליטיקה בישראל

בישראל של שנת התשפ״א (2021) ניתן לומר על רגל אחת כי הנחת היסוד הרווחת בשיח הנוגע ליחסי דת ומדינה היא שאדם דתי, או לכל הפחות אדם המצדד והרואה את המרכיב הדתי של היהדות בחיוב, ישאף לתת ביטוי לדת ולמסורת ישראל בכמה שיותר תחומי חיים ויעדיף כי מעורבותה תגבר בכמה שיותר מוסדות שלטון ומוסדות ציבוריים מטעם המדינה.

לעומת זאת, הדעה הרווחת בצדו השני של המטבע תגרוס על פי רוב כי התערבות הרבנות ורבנים במישור הציבורי, ובפרט דרך מגנוני השלטון ומוסדות הציבור, נוגדת ומסכנת את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ותראה בכך איום על חירויות הפרט השונות.

בימים סוערים אלה, בתר מערכת הבחירות הרביעית מזה שלוש שנים, כאשר במוקד השיח הציבורי וכותרות כלי התקשורת מצויות מפלגות הציונות הדתית על העומדים בראשותן, אנו נוכחים בחיכוך הרב והמתח המתקיימים בין שתי הדעות הנ״ל. יתר על כן, כפי שנראה כעת, החיבור בין דת ופוליטיקה מסבים יותר נזק מתועלת ולא מביאים לתוצאות רצויות.

מחויבות למקורות

בניגוד לבתי המדרש – בהם הרבנים הם דמויות הסמכות העומדות בראש ואשר לדבריהם המהווים לעתים ההכרעה בלשון המאזניים בסוגיות שונות מוענק המשקל המשמעותי ביותר – הרי שבמגרש הפוליטי-פרלמנטרי, אין להם זכות יתר או מעמד מובחר ביחס לשאר הח״כים המכהנים. כחלק מכניסתם לעולם הפוליטי הטעון הם נדרשים, בין אם מיוזמתם ובין אם לא, להצטרף ולהיכנס אל תוך הביצה הטובענית של עימותים חזיתיים ותככים מתחת לרדאר במטרה לקדם או לסקל פעולות פוליטיות כאלו ואחרות.

כתוצאה מכך, דמויותיהם של הרבנים, כמובילי דעה וכסמכות עליונה מבחינתם של ציבורים לא מבוטלים בישראל, מתגמדות לנוכח הצורך הבלתי נמנע שלהם לערוך ויתורים במישור הפוליטי על מנת לשרוד כשחקנים בזירה זו. זאת כאשר ויתורים אלה משמעותם היא לעתים ויתור על קידום הדעות המקובלות בהלכה בנושא זה או אחר.

נשאלת השאלה – מדוע שוויתורים אלו יפריעו בכלל ויהוו סוגיה בפני עצמה, והסיבה היא אופייה הייחודי של היהדות, שאיננה דת ככל דת אחרת בעולם. היהדות מהווה זהות הכורכת בתוכה דת ולאום גם יחד בקשר בל ינותק. אף על פי שבין שני התפקידים קיימים הבדלים מרובים, ניתן להשוות בכל זאת את דמות הרב לדמות הנביאי המקראי. המכנה המשותף המרכזי של שני התפקידים הללו הוא קבלת עול השליחות לעם בו הרב או הנביא חיים בתוכם, עם ישראל, במטרה ״לקרוא אותם לסדר״ ולהורות דרכם של המוני בית ישראל לקיים אורחותיהם בביתם ומחוצה לו, בפרהסיה, בהתאם לחוקים, המשפטים והמצוות אשר האל מורה אותם.

כמובן שהנבואה פסקה מזה כמה אלפי שנים, אך גם מדמותו של רב מצופה לדבוק במסורת שהתהוותה במהלך הדורות (ללא יוצא מן הכלל בעדות ישראל השונות). מהרב מצופה שיבסס את הוראותיו, הנחיותיו ועצותיו על כתבי הקודש – בראש ובראשונה על ספר הספרים, התנ״ך, ובפרט על התורה.

שמים וארץ

בהיעדר ריבונות מרוכזת לעם היהודי בארצו לאורך כאלפיים שנות גלות היו הרבנים על פי רוב מנהיגי הקהילות בתפוצות השונות, אולם אין להשוות בין אופייה של מנהיגות מקומית לבין הנהגה מדינית של מדינה ריבונית – הן מבחינת גודל האוכלוסייה, הן מבחינת הגיוון העדתי, הדתי והחברתי, הן מבחינת העובדה שרשויות השלטון נושאות באחריות גם לאזרחים שאינם יהודים, כלומר בני לאום שונה, והן מבחינת אופיו של המשטר וטיב מנגנוני השלטון.

דמות הנביא במקרא מתייחדת בנאמנותו הבלעדית לאל ולמסירת דברי הנבואה שהאל נתן, בלי התחשבות בדמות פוליטית כזו או אחרת בסביבתו, דוגמת מלכי ממלכת יהודה על שריהם וסופריהם הפועלים בחצר המלוכה. כלומר, אין כל מסננת דרכה דברי הנבואה אמורים לעבור על מנת לרצות כל גורם פוליטי שהוא, או כל גורם אחר המצוי בחברה ובמקום בה פועל הנביא. מחויבותו הטוטלית של הנביא היא לדבר האל. ערוצי ההידברות, אם נרצה, של הציבור ומוביליו כיום עם האל, או לפחות עם דת משה וישראל ומורשת העם היהודי כפי שהתפתחה במהלך אלפיים השנים האחרונות, הם התנ״ך ואבני היסוד של ספרות חז״ל – המשנה והתלמוד.

בלית ברירה במציאות חיינו העכשווית, רב אשר בוחר להיקשר למעגלים הישירים או העקיפים של הפוליטיקה, עלול באופן סביר מאוד, וככל הנראה בלתי נמנע, לכוף (בין אם מרצונו ובין אם לאו) את ההלכות המוסכמות לפי היהדות האורתודוכסית ואף לצאת נגדן במסגרת פעילותו הפוליטית. כלומר, דמות הרב כמנהיג רוחני מתערערת ונפגמת במידה רבה.

היות דמות הרב דמות שעניינה הדת והרוח איננה מהווה סתירה או ניגוד בענייני החומר, כלומר בעולם המעשה. רבנים נדרשים לסוגיות פרגמטיות בהחלט הנוגעות לכל תחומי החיים – החל בדיני כשרות ודינים הנוגעים ללוח השנה וכלה בנישואין, קבורה וכן הלאה. אך הנקודה הבעייתית המהותית במעורבוּת הרבנים בפוליטיקה היא שבמסגרת הפוליטית אין מנוס מעירוב שיקולים זרים בתחום ההלכה.

הורדוס בגליל

מעשה שהיה ואשר עשוי להדגים את הבעייתיות שתוארה עד כה, אירע לפני למעלה מאלפיים שנים, בספירה לאחור של ימי מלכות החשמונאים בארץ יהודה. מושל הגליל אי אז באותם ימים היה הורדוס. בצעד מדוד אך בטוח, החלו כבר אז הוא ואביו לכרסם בשלטונם, במעמדם ובסמכויותיהם של החשמונאים.

באותה העת, פעל בארץ הגליל (שהייתה מכונה כבר אז ״גליל עמים״) חזקיה הגלילי, ראש כנופייה שפעלה באזור. ללא כל היסוס, הורדוס הוציאו להורג בלא משפט. מעשה זה זיכה את הורדוס באהדת הנוכרים ההלניסטיים יושבי הגליל ושאר ארץ יהודה, אך היווה התערבות בסמכותו של יוחנן הורקנוס מלך יהודה, שכן פעולה זו שמורה הייתה למלך בלבד.

הורדוס זומן להישפט מול הסנהדרין. חכמי הסנהדרין, שקודם לכן סערו וגעשו על דבר העבירה ועל עזות מצחו של הורדוס, סכרו את פיותיהם מרגע שהתייצב מולם. לא היה זה עניין של מה בכך, שכן הורדוס, בעצת אביו, הגיע מלווה בפמליה של גדוד חיילים חמושים, לבוש בגדי שני (סמל למלוכה ולשלטון), עם שיער מוקפד ומטופח.

יוסף בן מתתיהו מספר בחיבורו ׳קדמוניות היהודים׳ כי חברי הסנהדרין חששו בשל כך לדון את הורדוס ולהרשיעו, כפי שאכן היה צריך להיעשות, ועל כן שמרו על שתיקה. כל זאת עד שאדם בשם שמאי קם ואמר את הדברים שהיו מוסכמים על הכלל אך לא נאמרו מפאת האימה שהטיל הורדוס. בין אם כך היה הדבר ובין אם לאו, יוסף בן מתתיהו מסיים את הפרשייה באמירה הבאה:

שכן לאחר שתפס הורדוס את המלוכה הרג את כל אלה שהיו בסנהדריה ואת הורקנוס עצמו, חוץ משמאי: כי כיבד אותו מאוד על שום צדקתו ועל שום שיעץ לעם, בשעה שנצורה העיר אחר כך על ידי הורדוס וסוסיוס, לקבל את הורדוס ואמר, שאי אפשר להם להיחלץ מידיו מפני חטאיהם” (קדמוניות היהודים, י״ד, 175, תרגום א׳ שליט)

עניין נוסף שעלול להקשות על הרצון לשלב בין דת ומדינה בישראל, הוא העובדה שהיהדות, כפי שצוין לעיל, היא בבחינת זהות דתית ולאומית, כאשר שני המרכיבים מפעפעים זה לזה באופן שהופך אותם לכדי הגדרה אורגנית אחת העומדת בפני עצמה. ההלכות עליהן מתבססת היהדות, החל מהחוק המקראי, דרך המשנה והתלמוד וכלה במפרשים מימי הביניים, כוללות בתוכן לא רק התייחסויות מפורטות לאורחות חייו של היהודי כפרט או כחלק מקהילה, אלא גם לדרכי ניהול השלטון המדיני (לדוגמא, משפט המלך המקראי).

כלומר, מאחר שהיהדות מעמידה משנה סדורה, גם אם ארכאית, להתנהלותה של מדינה ולעומד בראשה, ניתן להחילה (גם אם תוך עריכת שינויים והתאמות) לחיים במדינה מודרנית ומערבית. זאת לעומת הנצרות, אשר בתור דת אוניברסלית, יקל עליה לבדל ולהרחיק עצמה מהמעורבות וההתערות במנגנוני השלטון. אחת האמירות המצוטטות ביותר מן הברית החדשה, אשר יכולה להוות הבסיס לתפיסה זו, היא האמרה המיוחסת לישוע מנצרת: “תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוקים את אשר לאלוקים”.

שיעורים מדה טוקוויל

הרצון להפריד בין הדת למדינה בישראל מעורר לעתים תכופות תרעומת וחששות רבים מחמת דחיקת רגליה של היהדות מן המרחב הציבורי, ולמעשה מעצם עיקור הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. מצד שני, אם ננסה לבחון ולתור אחר מקרה לדוגמה בו ההפרדה בין דת ומדינה לא הרעה, אלא אף היטיבה במידת מה עם האופי הדתי-מסורתי של אומה, ניתן להציע את ארה״ב. למעשה, על פי פרמטרים רבים, ארה״ב נחשבת למדינה הדתית ביותר באופייה ובאופי אומתה מכל מדינות העולם המערבי-נוצרי, על אף ואולי אף הודות להפרדה בין דת ומדינה.

על הצלחתה של ארה״ב בעיגון מקומה וחשיבותה של הדת לאזרחיה הן בחיי הפרט והן במרחב הציבורי, לעומת ניתוקה ממוסדות וממנגנוני השלטון, מרבה לדבר ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19 אלקסיס דה טוקוויל, בספרו ׳הדמוקרטיה באמריקה׳. דה-טוקוויל, ששני הוריו ומשפחותיהם היו קורבנות לטרור שליווה את המהפכה הצרפתית, ראה לנגד עיניו כיצד הדת בארצו, שקודם לכן הייתה דת המדינה במסגרתה אנשי הממסד הכנסייתי-קתולי היוו חלק משמעותי בניהול השלטון, מודרת כמעט לחלוטין מהמרחב הציבורי ובוודאי מוקצית מחמת מיאוס ממוסדות השלטון.

במסעו לצפון אמריקה שארך מספר חודשים, כחלק מדו״ח שנשלח לחבר על מערכת בתי הסוהר בארה״ב, דה-טוקוויל התפעם והתרשם עד מאוד כיצד במדינה חדשה וצעירה זו נמצא דווקא ביטוי עמוק ושורשי לחשיבות הדת בחייהם של אזרחיה, הנובע בעיקר מצמיחתה מלמטה מתוך הקהילות האזרחיות וביוזמת חבריהן. כך כתב דה טוקוויל בספרו:

בצרפת ראיתי כמעט תמיד איך רוח הדת ורוח החירות צועדות בכיוונים מנוגדים. אבל באמריקה מצאתי אותן דרות בכפיפה אחת: יחד שלטו על אותה ארץ. מיום ליום גבר רצוני לגלות את סיבותיה של תופעה זו. כדי להגיע אל שורש הדבר, חקרתי ודרשתי אצל אנשים מבני כל האמונות; בעיקר תהיתי על קנקנם של כוהני הדת, שהרי הם משמרי האמונות השונות ויש להם עניין אישי באריכות ימיהן…

מצאתי שכל האנשים האלה נחלקו ביניהם בפרטים בלבד, אך את שליטתה השקטה של הדת בארצם ייחסו כולם בעיקר להפרדה הגמורה של הכנסייה מן המדינה. איני חושש לומר, שבעת שהייתי באמריקה לא פגשתי אפילו באיש אחד, בין מאנשי הכמורה ובין מן המאמינים הפשוטים, שלא הייתה לו אותה דעה בנקודה זו. מתוך כך התחלתי לבחון ביתר תשומת לב את המעמד שתופסים כוהני הדת האמריקנים בחברה המדינית. להפתעתי נודע לי שאין הם נושאים בשום משרה ציבורית. לא ראיתי אף אחד מהם במערכות הממשל, והתברר לי שאין הם מיוצגים אפילו בבתי המחוקקים” (דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, ירושלים תשס״ח, 311)

מעבר לכך, טוקוויל התייחס בפרוטרוט גם לבעיות הטמונות בעצם נשיאתם של אנשי הדת במשרה ממלכתית בחסות המדינה:

גם אין אני מהסס לקבוע שכמעט בכל האומות הנוצריות של ימינו, קתוליות כפרוטסטנטיות, צפויה לדת סכנה שתיפול לידי הממשלה. אין זאת אומרת שהשליטים מצרים עינם יותר מדי בזכות להכריע בשאלות של עיקרי אמונה, אלא שהם נוטלים להם שליטה גדולה יותר ויותר על רצונם של האנשים המלמדים אותם; הם שוללים מן הכמורה את רכושה ומשלמים לאנשי הדת משכורות; הם מטים לשימושם ולתועלתם את השפעתה של הכמורה, והופכים את אנשי הדת לשלוחיהם, תכופות למשרתיהם, ובאמצעותם הם מגיעים אל מעמקי נפשו של כל אדם” (שם, 751)

כלומר, על סמך דבריו של דה טוקוויל, אנו יכולים לומר כי למעשה אנשי הדת בארה״ב נזהרים מלקבל כסף ציבורי העלול להכתים את דמותם הרוחנית והטהורה, בל ידבק בה רבב שחיתות של כסף ציבורי הנלקח בכפייה. לא רק שהם אינם משמשים כחברי כנסת או שרים, הם אף מקפידים שלא להחזיק במשרה הנמצאת תחת חסות הרשויות המוניצפליות או מוסדות הציבור הממלכתיים, בבחינת עובדי מדינה. ליטת דה טוקוויל, דרך לחזק את היהדות היא להפריד אותה מכוחה האדיר והמפתה של המדינה, שכן הפיתוי הוא ברור – כסף והשפעה ציבורית הם אמנם נוצצים מאוד, אך עלולים לגבות מתדמיתה של היהדות מחיר כבד.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: