הסביבה הענייה שבה התעצבה אישיותו של רייגן והתחשלותו כאדם פוליטי, לצד ניתוח האופן שבו הצליח להחזיר את ארה"ב להובלה על פני ברית המועצות ולחלצה משקיעה כלכלית, חברתית ומוסרית
"מותק, רוי רוג'רס נמצא כאן"
הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15
הוא לא רצה ללכת לעבוד בטלוויזיה. זה היה כלי תקשורת חדש בשנות החמישים של המאה העשרים, ועם כמה מקרים יוצאי דופן שנותרו בזיכרון בחיבה – הקומדיה של מילטון ברלי, סיד סזאר ואימוג'ין קוקה, לוסי ודסי וגק בני, השאיפות האמנותיות של פלייהאוז 90, אלקונה פריזנטס – הטלוויזיה הייתה מה שניוטון מינואו כינה מאוחר יותר, "שממה רחבת ידיים." בוב הופ כינה אותה "רהיט שמביט בך."
נראה שחלק גדול מעסקי הטלוויזיה המוקדמים היה עשוי למען ילדים, באופן מודע במקרה של מועדון מיקי מאוס, שינה, ומלכת הג'ונגל, אולי באופן בלתי מודע במקרה של כל כך הרבה דברים אחרים, בידור שהיה כל כך תמים וחף מפשע אבל גם כל כך שטחי, רדוד, וחד-גוני שנראה היה שהוא משקף חיים אשר לא התקיימו בשום מקום, לגבי אף אדם בהיסטוריה של האנושות.
אבל אם התכנים בטלוויזיה בשלב המוקדם היו כל כך תפלים, הם גם נתנו ביטוי לאידיאל של שלווה אשר היה מושלם מבחינתם של אבות צעירים אשר רק לאחרונה שבו הבייתה מאיווג'ימה או מקוריאה או מבחינתן של אימהות צעירות אשר יצאו מתקופת השפל הגדול ומילדות שהייתה מאופיינת במחסור. היו להם כבר מספיק ריגושים. בואו ונראה את דני תומס (הילדים שלהם, אשר ההיסטוריה חסכה מהם אתגרים באותו סדר גודל עד שלהי שנת 2001 , ידרשו שהטלוויזיה תהפוך למסעירה יותר.)
שני מיתוסים: אחד הוא ששנות החמישים של המאה העשרים היו תור הזהב של הטלוויזיה – אנחנו חיים בתור הזהב של הטלוויזיה ברגע זה. השני, שהטלוויזיה בימיה הראשונים העלתה על נס באופן אחיד את שכבת הביניים והתרחקה מעיסוק בנושאים אתניים. חייו של ריליי היה להיט שרץ לאורך תקופה ארוכה על בחור שעבד במפעל. בני משפחת גולדברג עסק במשפחה יהודית בת מעמד הפועלים. הייתה התוכנית של נט קינג קול וזו של ג'וליוס לה-רוסה. ירח הדבש עסק בנהג אוטובוס בן מעמד הפועלים, ככל הנראה אמריקאי ממוצא אירי, באשתו ובידידיו. היו ארני קובאץ' ופיל סילבר וכמובן הדוד טאנוז של דני תומס.
העובדה היא שהתקופה הראשונה של הטלוויזיה התאפיינה במידה רבה של יצירתיות שהייתה אז רק בתחילתה, ואשר נבעה במידה רבה ובאופן אירוני, מן הסיבה שהוליווד ראתה בטלוויזיה תחרות ולפיכך לא הרשתה לכוכביה, לשחקנים בעלי החוזה, לבמאים ולתסריטאים לעבוד בה. המציאות הזאת פתחה אפשרויות בפני אנשים חדשים כמו פול ניומן וריצ'רד קיליי אשר התחילו את הקריירה שלהם בדרמות טלוויזיוניות, ובפני מחברים כמו פאדי צ'אייבסקי, אשר התחילו בכתיבת מחזות לטלוויזיה.
רייגן, כמו אחרים בני דורו בהוליווד, ראה את הטלוויזיה לא רק כסממן לירידה במעמד אלא גם כהודאה בכישלון. בעלים של אולמות קולנוע הזהירו את האולפנים שאנשים לא ישלמו מכספם כדי לראות שחקן שאותו הם היו יכולים לראות ללא תשלום בבית, כך שאם שחקן החליט לקבל הצעה מהטלוויזיה, ההחלטה שלו לא יכולה הייתה להיות לעשות עבודה נוספת, אלא לעזוב את הקולנוע. המשמעות של הליכה לטלוויזיה הייתה גם, או כך זה נראה, וויתור על שאיפות יצירתיות מסוימות. סרטים היו המקום שבו פרחו הכישרונות הגדולים. הסרטים עדיין שילבו בתוכם אמנות.
הטלוויזיה לא הייתה אמנות, עדיין לא. זה בקושי היה מקצוע.
אבל רייגן חייב היה להתפרנס, והטלוויזיה הצילה אותו. ופעם נוספת כפי שרצה הגורל בחייו, מזלו הרע התברר דווקא כמזל טוב. המלחמות הקומוניסטיות של הוליווד וניסיונו כנשיא הגילדה של שחקני המסך הפכו אותו לאדם בעל פיקחות פוליטית ויכולת להנהיג מנהיגים אחרים, אבל המיומנות שקשורה למשא ומתן והשפעה הייתה המשחק הפנימי. זאת הייתה הטלוויזיה, או בעצם ג'נרל אלקטריק, אשר לימדה אותו את המשחק החיצוני – כיצד להנהיג על ידי יצירת קשר עם אזרחים רגילים, לא אחד אחד אלא במספרים גדולים.
במקרה של רייגן, המשמעות של זה לא הייתה ללמד אותו משהו שהוא לא ידע, אלא ללמד אותו שלמה שהוא ידע היה קהל הרבה יותר גדול ממה שהוא יכול היה להעלות בדמיונו.
ב-1954, חברת ג'נרל אלקטריק ביקשה מרייגן להיות המנחה של תוכנית שבועית "אנתולוגיה דרמטית". הוא הסכים. כך נולד התיאטרון של ג'נרל אלקטריק, תשע בערב בימי ראשון. זה היה להיט שרץ במשך שמונה שנים, חצי מהן כאחת מעשרים התוכניות בטלוויזיה אשר זכו לאחוזי הצפייה הגבוהים ביותר.
מכאן אני זוכרת אותו לראשונה. אני זוכרת שהייתי בביתה של הדודה רבתא שלי, איטה, בביתה הקטן בשדות תפוחי האדמה של סלדן, בלונג איילנד, בשנות החמישים המאוחרות. בימי ראשון בערב, אחרי אד סאליבן, היינו צופות בגבר נאה בחליפה אפורה ושיער נוצץ שעומד ומספר לנו על הסיפור שעמדנו לראות. אהבתי אותו, למרות שלא ידעתי מדוע ואינני זוכרת שחשבתי על כך. אני רק זוכרת אותו עומד שם ומדבר בקול חזק ורך, כמו מורה טוב. כמו מורה במכללה. הדודות רבתא שלי ביטאו את שמו רי-גין, עם דגש על ה'גימל', רונלד ריגין. בדרך כלשהי הם הביאו לתודעתי את העובדה שהוא היה אירי, כפי שהיינו אנחנו. אני זוכרת שאבי לא אהב אותו והסיבה לכך הייתה, שוב, השם: לקרוא לעצמך ריי-גין נשמע מזויף. אנשים ששמם רייגן הם בעצם ריגין.
כאשר רייגן חתם על חוזה העבודה עם ג'נרל אלקטריק, החוזה שלו כלל נסיעות ל-139 המפעלים שלהם ב-39 מדינות. הוא אמור היה להיות שגריר הרצון הטוב של ג'נרל אלקטריק, כזה שמספר סיפורים על הוליווד ויוצר קשרים בין המפעלים לבין המשרד המרכזי.
המשרה הזאת קיימה את בני משפחת רייגן בצורה טובה, וג'נרל אלקטריק מילאה את ביתם במוצריה, כך שכל המכשירים בבית היו חשמליים, אפילו פותחן קופסאות השימורים. אבל רייגן לא היה לגמרי מאושר עם הביטחון הכלכלי החדש הזה. הוא היה שחקן אשר לא שיחק יותר. בנוסף לכך, הוא עשה את כל הדרך הזאת וכעת מה? הוא הפך לאיש מכירות נוסע, בדיוק כמו שהיה אביו בסוף חייו המקצועיים. הוא היה לוקח את הרכבת ונוסע לשיקגו ולאל פאסו, או נוסע במכונית לסן פרנציסקו. הוא הלך לאורך קילומטרים של קווי ייצור במפעלים הענקיים, לוחץ ידיים, שואל שאלות, נואם נאום, וממשיך הלאה. הוא לא ידע זאת אז, אבל הוא העביר את זמנו בדרך שעושים זאת פוליטיקאים מודרניים, כפי שעושים גם נשיאים.
הוא היה לעיתים קרובות בדרכים וננסי הייתה לעיתים קרובות בודדה. בקיץ, כאשר הילדים יצאו למחנה, היא חשה לעיתים קרובות שהיא הולכת לאיבוד. ידידתם של בני הזוג רייגן, מריון ג'ורגנסן, זוכרת את הלילה שבו הייתה שריפה בבית בשכונה שבה גרה משפחת רייגן. ננסי צלצלה אל מריון, אשר חשה משהו. "הצטערתי כל כך בשבילה, אמרתי 'ננסי, אולי את רוצה שארל ואני נבוא לקחת אותך? מדוע שלא תבואי לכאן להישאר? וכך עשינו. היא באה ונשארה לשני לילות. היא הייתה לבד."
חיי הנישואים עם רונלד רייגן הציבו אתגרים לא פשוטים, הגברת ג'ורגנסן הוסיפה. שאלתי אותה אם היא חושבת שהוא היה מודע לאתגרים האלה. "כן, אני חושבת שהוא היה," היא אמרה. "הוא היה מודע להכול. הכול. הוא היה מאד – מבלי שנעשה מכך עניין גדול – הוא היה מאד מודע לכל דבר שהתרחש מסביבו. מאד."
פאטי דייויס אינה זוכרת שאביה נעדר מהבית. היא הייתה צעירה והיא אומרת שהיא פשוט זוכרת "פערים שבהם הוא לא היה שם." היא זכרה את שיחת הטלפון הלילית – אביה היה מצלצל ומדבר עם אימה כל לילה. וכאשר הוא היה חוזר ממסעותיו, פאטי הייתה קופצת עליו ואומרת, "מה הבאת לי?" הוא תמיד היה מביא לה מתנה.
הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15
רייגן חשב שהוא ככל הנראה פגש, בסך הכול, רבע מיליון עובדים של ג'נרל אלקטריק. בשנים הראשונות הוא נאם נאומים שעסקו בשמחה הכרוכה בנתינה ובברכה של הדמוקרטיה. אבל עם הזמן, כשהוא הפך לשמרן יותר, גם נאומיו נעשו כאלה. הוא הזהיר לגבי הפגיעה הפוטנציאלית אשר יכולה להיגרם כאשר מאפשרים לממשלה לגדול לממדים גדולים מדי, לצבור עוצמה רבה מדי ולדרוש יותר מדי. הוא דיבר על מה שהוא למד על השימוש לרעה בסמכויות ממשלתיות בהוליווד – החל מהוועד הפרלמנטרי לפעילויות בלתי אמריקניות ועד למיסים גבוהים, מהסדרה שהיא מעבר להכרחי ועד לפירוק האולפנים לאחר שוושינגטון העלתה תביעה לגבי הגבלים עסקיים אשר ניתקה את האולפנים מרשתות בתי הקולנוע אשר היו בבעלותם.
והוא נוכח לראות שמוקד העניין של נאומיו השתנה. יותר אנשים מן הקהל נגשו אליו מאוחר יותר לספר לו על ניסיונם שלהם במה שקשור לבזבוז ובריונות ממשלתית. הוא זכר שהם היו אומרים, "תראה, אם אתה חושב שהדברים נראים רע בעסקים שאתה מכיר מקרוב, בוא אני אספר לך על מה שקורה אצלי."
כפי שהוא אמר מאוחר יותר, מה שהאנשים סיפרו לו התייחס לא רק להרחבה אלא גם לפגיעה בחרויות שאמריקאים נהגו לקבל כדבר מובן מאליו. רייגן שמר רשימות שהיו מבוססות על מה שסופר לו, עשה קצת מחקר, ואם ניתן היה לאמת סיפור כלשהו, הוא היה מכניס אותו לנאומו הבא.
דוגמה: סופר לו על כך שלממשלה היו שש תוכניות שמטרתן לסייע למגדלי עופות להגדיל את ייצור הביצים, ותוכנית שביעית בעלת עלות זהה לרכישת עודפי ביצים. על פי המחקר שהוא ערך, הסיפור היה נכון, והוא הפך להוכחה סטנדרטית לאופן שבו מנגנון ממשלתי יקר הוא לעיתים קרובות גם מנגנון חסר יכולת.
די מהר נאומיו כללו פחות ופחות דיבור על הוליווד ויותר דיבור על ממשלה. הוא סיפר לקהלים שלו שאף ממשלה מעולם לא הקטינה את ממדיה מרצון, ושההיסטוריה הראתה שבמקרה הרגיל צריך היה לכפות עליה לעשות זאת.
וזה הפך להיות הנושא שלו. הוא היה אומר, "אנחנו, הציבור." הוא היה אומר שכל המערכת שלנו הייתה מבוססת על כך שכולנו ביחד מתעקשים להציב דברים במקומם הנכון.
באופן טבעי, היו כאלה ששמעו נאום ואשר לא אהבו אותו, והתלוננו בפני ההנהלה. רייגן היה אמור למכור טוסטרים ואת הרוח האמריקנית – לרוב טוסטרים – אבל במקום זאת הוא היה מעורב כל כולו בקריאה לפעולה על הנושאים הבוערים שעל הפרק. להפתעתו של רייגן, ג'נרל אלקטריק לא ניסתה להגביל את חופש הדיבור שלו, למרות שניתן לטעון שהאינטרס של החברה היה לעשות בדיוק את זה – בסופו של דבר, היו להם חוזים ממשלתיים. רייגן היה אסיר תודה לג'נרל אלקטריק על החופש שניתן לו להביע את דעותיו, וזה העניק לו תובנות חדשות לגבי טבעם של העסקים הגדולים. לאורך כל חייו הוא היה שותף לספקנותו של אביו לגבי החברות הגדולות. היו לו ספקות לגבי מרכזי כוח גדולים אשר הייתה בידיהם היכולת להניע אנשים כרצונן ולפגוע באנשים. כעת הוא היה מציג בפני עובדים של חברות גדולות מסר שהיה שנוי למדי במחלוקת והחברה הגדולה לא הגבילה את חופש הדיבור שלו ולא הפעילה עליו לחצים כלשהם לשנות את הדגשים בדבריו.
מכל זה הוא הסיק את המסקנה שהאופוזיציה כלפי העסקים הגדולים לא צריכה להיות משהו אוטומטי או אינסטינקטיבי, ושאל לה להיות השתקפות של התניה תרבותית. חברות גדולות מסוימות היו די טובות, ואחרות לא כל כך. הכול היה תלוי ביושרה של האנשים אשר עמדו בראש ואשר איישו את החברות האלה.
אז זה היה רייגן בשנות החמישים: כזה שהופך למנהיג בהוליווד אבל לא יותר כוכב קולנוע. כזה שהופך לכוכב בטלוויזיה אבל לא יותר דמוקרט ליברלי.
ב-1960, בזמן הבחירות לנשיאות, הוא ידע שחל בו שינוי, שהוא היה כעת רפובליקני ושהוא היה אפילו משהו נדיר יותר בהוליווד: שמרן. שמרן פילוסופי וכלכלי בעל מחויבות עמוקה.
יום אחד הוא טלפן אל א. ס. ליילס בביתו ואמר לו שרשם מקומי יופיע בקרוב בביתו של ליילס עם טפסים וישנה את רישומו הפוליטי. "באמת?" שאל א. ס. "מה אנחנו הולכים להיות עכשיו?"
"אנחנו רפובליקנים," רייגן אמר לידידו.
"אבל חשבתי שאנחנו דמוקרטים. מדוע אנחנו משנים זאת?"
"אנחנו לא השתנינו," אמר רייגן. "הם השתנו."
וכל חייו לאחר מכן, זה מה שהוא נהג לומר לאנשים גם בסבבי הנאומים שלו וגם מחוצה להם, כאשר הוא נשאל מדוע הוא עזב את המפלגה הדמוקרטית.
"אני לא עזבתי את המפלגה הדמוקרטית, זאת המפלגה הדמוקרטית שעזבה אותי."
הוא חש שחלה במפלגה נטייה שמאלה – לכיוון של מיסוי גבוה יותר ויותר סמכויות ממשלתיות, לכיוון של הטיה כנגד עסקים ומדיניות חוץ חלשה יותר.
רייגן פנה ימינה בנקודת זמן אשר לא יכולה הייתה להיות פחות מבטיחה מבחינתו. בוושינגטון עלה לשלטון ממשל דמוקרטי חדש בראשותו של ג'ון פ. קנדי. הליברליזם היה באוויר, ושמרנות הייתה משהו של האתמול.
כרפובליקני בעיר ששלטה בה אוריינטציה דמוקרטית, הוליווד, וכרפובליקני בעל בולטות הולכת וגוברת בתחילתה של תקופה דמוקרטית חדשה, רייגן היה פגיע.
הוא קיבל יותר הזמנות לנאום ממה שג'נרל אלקטריק מסוגלת הייתה לטפל בהן. אבל משהו התרחש. רייגן נוכח לראות שלמרות שאופיים של נאומיו לא השתנה במשך שנים, הוא זכה כעת לכינוי "איש ימין קיצוני". ופתאום, בכל פעם שהוא נתן נאום גדול, מישהו מממשלתו של קנדי היה נשלח כדי לנאום גם כן, באותה עיר. רייגן נלקח ברצינות כעת, אבל הוא גם הפך מטרה להתנגדות חזקה.
ב-1962 חלו שינויים בהנהלת ג'נ'רל אלקטריק, וזה הוביל לסיום מערכת היחסים שלו עם החברה. ההנהלה החדשה ביקשה ממנו להמשיך בתוכנית התיאטרון של ג'נרל אלקטריק. אבל גם להמשיך לנוע בדרכים ולקדם מוצרים של החברה. במילים אחרות, להיות איש מכירות. הוא אמר שאחרי שנים שבהן הוא דיבר על דברים שהוא האמין בהם, הוא לא רצה לצאת ולמכור פותחני קופסאות שימורים.
הם התעקשו בהצעתם. הוא סירב. הם ביטלו את תיאטרון ג'נרל אלקטריק.
היה לו עכשיו הרבה זמן לנאום על הדברים שבהם הוא האמין.
ב-1964 הוא נתן את הנאומים האלה, קיבל תגובות חזקות מקהלים שונים והתכונן להיות המארח של תוכנית אחרת, הימים של עמק המוות (Death Valley Days), מערבון טלוויזיה.
הוא התבקש להיות אחד מיושבי הראש של מערכת הבחירות לנשיאות של ברי גולדווטר בקליפורניה, והשיב בחיוב. החלטתו הייתה מבוססת בחלקה על משהו גדול שקרה לו. הוא קרא את ספרו רב המכר של גולדווטר מצפונו של שמרן (The Conscience of a Conservative), וזה דיבר אליו. הוא נתן ביטוי לאמונתו שהעמדה הנכונה לפטריוט כרגע הייתה מנוגדת לממשלה גדולה ובעד ממשלה קטנה יותר. החלק היחיד של המנגנון הממשלתי אשר לדעתו צריך היה לגדול היו הכוחות המזוינים שכן הוא חש שאמריקה הייתה צריכה להיות בעלת עוצמה צבאית מעבר לכל תחרות כדי להיות מסוגלת להגן על החירות בעולם.
לילה אחד, לקראת סוף הקיץ של 1964 הוא נאם בפני שמונה מאות אנשים בקוקונט גרוב, מועדון הלילה של מלון אמבסדור. הוא כתב אותו מחדש כדי לתת ביטוי לתמיכתו בברי גולדווטר.
לאחר ארוחת הערב, כמה אנשים ניגשו אליו וביקשו אותו לשאת את הנאום הזה בטלוויזיה. הם אמרו שהם ינסו לגייס את סכום הכסף הדרוש כדי לקנות את זמן השידור בטלוויזיה. הוא אמר, וודאי, אם אתם חושבים שזה יכול להועיל. הוא הוסיף שלדעתו זה היה טוב יותר אם הוא היה נושא את הנאום בפני קהל, כפי שהוא עשה באותו לילה.
הקבוצה קנתה זמן שידור של חצי שעה מרשת NBC, ורונלד רייגן נשא את הנאום, אשר הוקלט באולפן של הרשת בלוס אנג'לס, בפני קהל מוזמנים רפובליקנים.
זה היה אמור להיות משודר שבוע לפני הבחירות.
לאחר מכן ברי גולדווטר שמע על כך. הוא התקשר אל רייגן ואמר שסופר לו על כך שהנאום היה מסית ושאולי הם צריכים לשדר נאום של גולדווטר או תשדיר של גולדווטר במקומו. רייגן נדהם. הוא לא חשב שהנאום היה מסית, ומאחר והוא לא קנה את זמן השידור, הוא לא היה זה שיכול לקבל את ההחלטה. מדוע ברי לא ראה את ההקלטה בעצמו? ברי ראה את ההקלטה, והתקשר שוב כדי לתת את אישורו לשידור בטלוויזיה.
אבל כעת רייגן וננסי חששו. תחושת הביטחון שלו התערערה. אולי הוא צריך לבקש מהם לבטל את זה. אחרי זה הוא חשב שלא, הוא נשא את הנאום הזה קודם לכן והוא זכה לתגובות חיוביות. חוץ מזה, זה היה בדיוק מה שהוא חשב.
וכך, בערב של ה-27 לאוקטובר 1964, רונלד עשה צעד הרה גורל ענק.
הם ראו את השידור עם חברים, בבית. בני הזוג רייגן הלכו לישון מבלי שהייתה ידועה להם התגובה, אם הייתה כלשהי. הוא חשש שאולי זה עלול היה להזיק לגולדווטר. בשעה שלוש בבוקר על פי שעון החוף המזרחי, הם קיבלו שיחה טלפונית ממטה הבחירות של גולדווטר. לוח הבקרה של מערכת הבחירות היה דלוק מאז השידור, אלפי אנשים התקשרו והודיעו על תמיכתם. בימים שלפני הבחירות זה שודר שוב בתחנות מקומיות בכל רחבי המדינה.
זאת הייתה נקודת ציון, גם מבחינתו של רייגן וגם מבחינת התנועה השמרנית החדשה.
הוא נכנס לפוליטיקה ברמה הלאומית, והפך לאדם בעל נוכחות בחיים הפוליטיים של האומה. הוא נכנס להיסטוריה.
במידה מסוימת, הוא עשה זאת באמצעות הצגת טיעונים שתמכו בגולדווטר ואשר גולדווטר לא היה מסוגל להציג אותם בעצמו. ועל ידי הצגת הטיעונים בעד גולדווטר, הוא הציג בעצם טיעונים שתמכו בשמרנות פוליטית מודרנית. וזה היה משהו שאף אחד אשר עמד ודיבר אל תוך מיקרופון עדיין לא ממש עשה.
לאלה מאיתנו שעבדו בשבילו, ולכל אלה שבאו אחר כך, הנאום הזה הפך להיות ידוע כ'הנאום.'
הנה חלק מהדברים שהוא אמר:
העברתי את רוב ימי חיי כדמוקרט. לאחרונה ראיתי לנכון ללכת בכיוון אחר.
אני מאמין שהנושאים אשר אתם אנו מתמודדים חוצים את הקווים המבדילים בין המפלגות. כעת, צד אחד במערכת הבחירות הזאת מספר לנו שהנושאים שעומדים על פרק הם שמירת השלום והשגשוג. הנוסח שבו נעשה שימוש הוא, "מעולם לא היה לנו כל כך טוב!" אבל אותי מטרידה התחושה הבלתי נוחה שהשגשוג הזה איננו משהו אשר אנחנו יכולים לבסס עליו את תקוותינו לגבי העתיד. אף אומה בעולם לא שרדה במצב שבו נטל המיסים הגיע לשיעור של שליש מההכנסה הלאומית שלה. כיום, שלושים ושבעה סנטים מכל דולר שאנו מרוויחים בארץ הזאת עובר לידיו של גובה המיסים, ועדיין הממשלה שלנו ממשיכה להוציא בכל יום שבע עשרה מיליון דולר יותר ממה שהיא לוקחת…
הרעיון שהממשלה היא אסירת תודה לאזרחים, שאין לה מקור סמכות מלבד העם הריבון, הוא עדיין הרעיון החדש והייחודי ביותר בכל ההיסטוריה הארוכה של היחסים בין אדם לאדם. זה הנושא אשר עומד במרכז הבחירות האלה: האם אנחנו מאמינים ביכולתנו למשול בעצמנו או שמא אנו נוטשים את רעיונות המהפכה האמריקאית ומודים שעלית אינטלקטואלית מצומצמת בבירה מרוחקת יכולה לתכנן את חיינו עבורנו טוב יותר ממה שאנו מסוגלים לתכנן אותם בעצמנו.
אתם ואני זוכים לשמוע יותר ויותר שעלינו לבחור בין שמאל לימין. מה שיש זו רק בחירה בין למעלה ולמטה: למעלה אל חלומו הישן של האדם – כל הניתן להשגה מבחינת חופש אישי אשר עולה בקנה אחד עם החוק והסדר – או מטה אל תל הנמלים של הטוטליטריות. וללא קשר לכנותם, למניעיהם ההומניטריים, אלה שמוכנים לסחור בחירותנו תמורת בטחון יצאו כבר לדרך המובילה מטה. בתקופה זו של איסוף קולות המצביעים, הם עושים שימוש במונחים כמו החברה הגדולה, או, כפי ששמענו לפני מספר ימים מהנשיא, עלינו לקבל "פעילות ממשלתית גדולה יותר בענייניהם של האנשים." אבל הם היו קצת מפורשים יותר בדבריהם בעבר, ובינם לבין עצמם…
הוא דיבר על "מפגש עם הגורל" לאלה אשר יילחמו על החרויות שלנו. הוא טען שהמילים החשובות ביותר בחוקה הן אלה שמופיעות בתחילתה: "אנחנו, בני ארצות הברית…"
ננסי רייגן והילדים היו בקהל, כולל הבת פאטי שהייתה אז בת שתיים-עשרה, והתבוננה במתרחש. היא זכרה שהאנשים באולם ענדו דגלים על כובעי קש, ודגלים בכיסי המעילים שלהם. "אני זוכרת כל כך בבירור שישבתי באותו אולם, נאום גולדווטר, והייתי מודעת לשלושה דברים. האחד הוא שהרפובליקנים באמת נראים מטופשים. לא הוא, כמובן, אבל כל האנשים האחרים באותו אולם היו באמת כאלה שנראים טיפשים." היא צוחקת ואומרת, "אני חשבתי שאני בטח לא צריכה להיות שם מכיוון שאני יותר מדי אופנתית. הייתי כבר בתקופה הביטניקית שלי, עם שיער מעל העין."
"והדבר השני היה שהוא היה דובר ממש מבריק – למרות שלא הסכמתי עם מה שהוא אמר, הוא הביא אותי עד כדי דמעות. והדבר השלישי היה שהוא לא הלך להיות שחקן לעוד הרבה זמן."
היא הוסיפה, "זאת הסיבה שכל העניין הזה לגבי המעבר לפוליטיקה, שהוא התרחש באופן פתאומי – אני לעולם לא ראיתי את זה כדבר פתאומי, ואני לא חושבת שאחי היה חושב שזה היה פתאומי." כל מה שהם דיברו עליו בבית – ליד שולחן המטבח, בנסיעות – היה פוליטיקה, עד כמה שזיכרונה מסוגל היה להגיע.
גולדווטר הובס והתרסק בניצחון הליברלי הסוחף של לינדון ג'ונסון.
אבל רייגן עלה מן האפר. לברי גולדווטר לא הייתה היכולת להגדיר את השמרנות מלבד האמירה לגבי מה שהיא לא הייתה – היא לא הייתה בעד ממשלה גדולה, היא לא הייתה בעד סוציאליזם. רייגן מסוגל היה להגדיר אותה באמצעות הדברים שבהם היא תמכה: היא תמכה בסמכות וחירות אינדיבידואליים גדולים יותר, היא תמכה בזכות לשמור לעצמך נתח גדול יותר מהשכר שלך, היא תמכה בהגנה על הדמוקרטיה כנגד הטוטליטריות.
אנשי העסקים המקומיים אשר שילמו תמורת הנאום פנו אל רייגן ואמרו: אתה צריך לרוץ למשרת המושל של קליפורניה. הוא צחק. שנים קודם לכן ביקשו ממנו לרוץ לקונגרס כמועמד דמוקרטי, והוא עשה כעת את מה שהוא עשה אז, הוא צחק ואמר, "אני שחקן."
הם באו שוב.
אני שחקן, הוא אמר.
א.ס. ליילס נזכר בזה בשבילי. "כאשר התחללנו לדבר אל רוני לראשונה על ריצה למשרה ציבורית, היה שם מון, כמובן, אחיו של רוני, והולמס טאטל היה מאד חשוב. ורוני נהג לומר, 'חברים, אתם אוהבים אותי, כמובן שאתם רוצים אותי. אבל מה לגבי האנשים האחרים?' הוא לא האמין שהוא יזכה בתמיכה מספקת. אז דיברנו על כך. והוא החליט ללכת מדלת אל דלת, לדבר עם אנשים, להתרשם ממשהו מייצג. הוא אמר, 'אני אראה לכם.'
"והוא ניגש לדלת בלוס אנג'לס וגברת מסוימת ענתה. והוא אמר, 'אני נמצא במקרה בשכונה וחשבתי לבקר לרגע. אני חושב על האפשרות לרוץ למשרת המושל ו – '
"והיא אומרת, 'אם אתה רץ למשרת המושל, מה אתה עושה לפרנסתך? כיצד אתה מקיים את עצמך, מה הניסיון שיש לך?'
"הוא אמר, 'אני שחקן.' היא אמרה, 'או, אלוהים, אני מכירה את כולכם השחקנים, אני רואה סרטים ואני קוראת עליכם. אתה נראה מוכר.' היא אמרה, 'החברים שלי משחקים אתי משחק, הם נותנים לי רק את האותיות הראשונות, ר-מ – זה רוברט מיצ'ום – או ג'-ק – זאת ג'ואן קרופורד. אז אנחנו משחקים את המשחק הזה ואני מכירה את כולם.'
"אז רייגן צוחק ואומר, 'או-קיי, אני ר-ר.' היא מחייכת, כשהבעת פניה מעידה על כך שהיא מכירה אותו, והיא אומרת, 'אני יודעת מי אתה, אני מכירה אותך. ראיתי את כל הסרטים שלך, אתה נהדר.'
"היא אמרה, 'אני אקרא לבעלי שיבוא לדלת, אני רוצה שהוא יפגוש אותך!' רוני אמר, 'אני אשמח מאד לפגוש את בעלך.' היא אומרת, 'מותק, בוא לדלת, רוי רוג'רס נמצא כאן!' זה סיפור אמיתי."
הלחץ עליו נמשך. אתה היחיד שמסוגל לאחד את המפלגה. אתה הבחור היחיד שכל הרפובליקנים אוהבים.
כדי לתת לעצמו זמן, הוא אמר לאלה שניסו לדחוף אותו שהוא לא רק מתנדב לדבר לטובת המועמד הרפובליקני שיהיה, אלא שהוא גם יבקש הצעות למועמדים פוטנציאליים כשהוא יצא לשאת נאומים.
הסיבה שבגללה הוא נמנע, הסיבה שבגללה הוא לא רצה לרץ למשרה פוליטית הייתה שהוא ידע שזה יחולל שינוי בחייו, והוא אהב את החיים שלו. לו ולננסי היו ילדים וחברים וחיים הוליוודיים, היה להם בית והייתה להם חווה, ובריכת שחייה ופרטיות.
ננסי הייתה בת ארבעים וארבע. נראה היה שזה מאוחר לעשות שינוי קריירה. היו לו כל הזימונים לשאת דברים שהוא מסוגל היה לקחת על עצמו. אביה של אשתו אמר לו לא לעשות זאת. פוליטיקה הייתה משהו לא נעים, מלא בפשרות שהורגות את הנשמה.
אבל הנערים – הולמס, טאטל, הנרי סלבטורי, ארל ג'ורגנסן, ג'סטין דארט – המשיכו ללחוץ. טאטל לא הפסיק לומר שהוא היה האדם היחיד שמסוגל היה לאחד את המפלגה. טאטל היה אדם עשיר אשר מכר מכוניות למחייתו, והוא לא מוכן היה לקבל תשובה שלילית.
רייגן התחיל לסבול מקשיי שינה בלילה. הם המשיכו להכות בו בכל הכוח. הוא הגיב בהצעה: תוציאו אותי לדרכים בקליפורניה למשך שישה חודשים. אתם תארגנו את זה, ואני אדבר בכל רחבי המדינה – אבל לא בפני קבוצות רפובליקניות, אלא רק בפני אזרחים רגילים. וביום האחרון של 1965 אני אומר לכם אם צדקתם בטענה שאני מסוגל לנצח את פט בראון.
בראון היה המושל המכהן, ואדם פופולרי.
הם הסכימו. רייגן היה מאושר. שכן הוא ידע שבדרכים הוא ימצא מישהו אחר שירוץ.
וכך הוא דיבר בפני מועדוני רוטרי, ויונייטד וויי. ובלשכות מסחר מסן-דייגו ועד לגבול עם אורגון, כשהוא נוהג מעלה ומטה, עוצר במקומות השונים ומדבר, נותן נאומים כמו אותו נאום מפורסם, כמו הנאומים שהוא נתן בג'נרל אלקטריק: נגד ממשלה גדולה. בעד החירות, בעד מיסים נמוכים, נגד שחצנות ביורוקרטית ופקידים שחושבים שהם יכולים לפתור בעיות על ידי השלכת כסף עליהן.
ובכל מקום שאליו הוא הלך התגובה הייתה אותה אחת. אנשים היו ניגשים אליו ואומרים, "מדוע אתה לא רץ למשרת המושל?"
הוא חשב שהם היו שתולים, על ידי הולמס ושאר החברים.
הוא היה צוחק ואומר, "אני שחקן, לא פוליטיקאי."
הוא היה מבקש לקבל שמות אחרים. הם היו אומרים, אתה.
זה קרה לעיתים כל כך קרובות ובכל כך הרבה מקומות שהוא הבין שזה לא היה מבוים, האנשים האלה היו פשוט אזרחים, הם לא היו חלק ממנגנון כלשהו, הם היו אינדיבידואלים.
לבסוף הוא שב מן הדרכים. והוא אמר לננסי שהוא לא יכול היה למנוע את זה. הוא לא חשב שהוא יכול היה לברוח מזה. היא לא הייתה מופתעת. היא ראתה שזה היה משהו שהולך ומקבל צורה מחוצה לו ובתוכו, והיא זכרה את הרגע שבו היא ידעה שהכול היה הולך להשתנות. "הכול השתנה אחרי נאום התמיכה בגולדווטר. ביקשו ממנו לרוץ קודם לכן, אבל אחרי הנאום הזה זה היה אחרת. הוא עדיין השיב בשלילה, הוא עדיין אמר, 'אני לא הולך לרוץ למשרה פוליטית.' אבל איכשהו שנינו ידענו. רון אמר, 'אני צריך לחשוב על זה, אני צריך לצאת ולבדוק את המים, אני צריך לראות.' אבל הייתה אז הפעם הזאת, זה היה בדיוק אחרי נאום התמיכה בגולדווטר ואנחנו נסענו לסן-פרנציסקו. רון נתן שם נאום, והייתה קבלת פנים במלון גדול. טוב, אנשים עמדו בתור מאולם הריקודים ועד ללובי, לאורך אולם הכניסה, החוצה ברחוב, ומעבר לפינת הרחוב. אנחנו עמדנו בשורה ואמרנו שלום לכל האנשים שהיו בתור הזה, במשך ארבע או חמש שעות. ביום שלמחרת לא הייתי מסוגלת לזוז. הכתפיים שלי היו משותקות. מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם לכן, והבנתי שוודאי הייתי מאוד מתוחה."
ולאחר מכן היא אמרה, "טוב, עכשיו הייתה לו התשובה."
הוא התקשר לבחורים, האנשים שלחצו עליו, ואמר שהוא יעשה את זה. זה היה הרביעי לינואר 1966.
ביום שבו הוא הכריז על מועמדותו הוא חשב שהוא גם סיים את הקריירה הפוליטית שלו. אחרי ההצהרה שלו, לעיתונאים היו שאלות. אחד מהם שאל אם הוא יסכים להופיע בטלוויזיה עם פט בראון. רייגן חשב על הימים של עמק המוות ופניו הפכו לחסרי הבעה כפי שהיה קורה לו לעיתים לפני שהוא שלף אמירה קצרה. הוא אמר, "כן, וודאי, הקהל שלנו רגיל לראות את שני הקצוות של הסוס!"
העיתונאים צחקו, אבל הוא מיד ראה את הקריירה שלו מבזיקה אל מול עיניו. הוא כינה את המושל המכהן אחוריים של סוס, לא הדבר המחוכם ביותר לעשות מבחינה פוליטית כאשר אדם מכריז על כניסתו להתמודדות אלקטורלית. אבל לתדהמתו, אף אחד לא ציטט אותו בעיתונים ביום שלמחרת, ואף אחד מעולם לא הזכיר זאת לאורך מערכת הבחירות. הוא סיפר לי את הסיפור כמעט עשרים שנה מאוחר יותר בבית הלבן. הוא צלצל כדי להודות לי על עבודה על נאום מסוים ובדרך כלשהי התחלנו לדבר על נאומים שלא עובדים. הוא סיפר את הסיפור על הכרזת המועמדות שלו, אמר שאף אחד לא ידע על כך, ושעד לאותו יום הוא לא ידע מדוע העיתונאים לא הזכירו את זה. הוא צחק ואמר לי לקחת את זה ולהשתמש בזה מתישהו.
הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
קראתי, נהנתי, אבל אני גדלתי בקליפורניה בתקופתו של רונלד ריגן וזה לא ממש היה ככה. זה מכוסה בשוקולד ומיופה.
חבל שמציאות היום שנמצאת בישראל בעת חירום, אין מנהיג ימין כמו רונלד רייגן שיודע להפוך את המשבר להזדמנות !!!!
קראתי במסגרת מנוי לשיבולת. ספר שטחי ומאכזב. חבל. אולי מתבקש מאחר ונכתב ע״י כותבת הנאומים של רייגן ואולי רק מקרה.
בנושאים פנים אמריקאיים אין לי יכולת לבקר. אבל נתן שרנסקי למשל מוזכר כמתנגד משטר. לא מוזכר שהיה יהודי ומסורב עליה. הקוראים צריכים לנחש זאת מאחר והיגר לישראל ושימש כשר בממשלה.
הנני מבקש למסור למתרגם, מר גוגל טרנסלייט, כי לעולם לא מאוחר ללמוד אנגלית ועברית. אדרבה, במקרה של מר גוגל טרנסלייט זה הכרח.
במלים אחרות, התרגום מתחת לכל ביקורת.
פאשיסטים חביבים: צינזור תגובתי רק מוכיח כי הנכם סותמי פיות כדרכם של פאשיסטים.
יתר על כן, הצינזור אינו משנה את העובדה כי תרגום הספר על השוטה רייגן הוא ברמת גוגל-טרנסלייט ואף למטה מזה.
ולסיכום, הנני להפליץ עליכם.
אכן תגובה אינטיליגנטית ורהוטה. עלה והצלח…