על המיסים ועל הנפלאות: קרנבל המיסים של ליברמן

בתום מרתון מתיש, אישרה הממשלה את תקציב המדינה והחוקים הנלווים לו, שמונחים כעת לפתחה של הכנסת. אכן זו שעה טובה. הממשלה נדרשה להתמודד עם בור תקציבי וחובות ענק, ועם משבר כלכלי הצפוי להגיע עם שוך המגפה, וכל זאת אחרי תקופה ארוכה בה לא הועבר כלל תקציב. רבות מהרפורמות הכלולות בו אכן טובות: הרפורמה ברגולציה וביבוא (על אף שעברה קיצוץ מסיבי), העלאת גיל הפרישה לנשים ואגרת הגודש בגוש דן. אלא שנראה שלצד הרפורמות הברוכות בחרה הממשלה לנהל קרנבל מיסים שנתפר בצורה גסה.

מס על משקאות ממותקים, ששווק כמס בריאותי שנועד להיטיב עם הציבור. מסחטת הכספים הזאת, שליברמן הצהיר שמטרתה "לשנות דפוסי התנהגות", אינה אלא מס פטרוני שמתעטף באצטלת הבריאות. מדובר במס פסול ברמה הערכית, משום שהוא מבקש להפקיד את אחריותו של האדם על בריאותו בידי קבוצה מצומצמת של אנשים. זהו מהלך שגוי גם ברמה הטקטית – שכן למיסוי סוג מסוים מאוד של מוצרים עתירי סוכר תהיה השפעה זניחה על רמת הבריאות שלנו. ובכל מקרה, מדובר בפרקטיקה שנועדה לכישלון – ניסיונות להנדסת התנהגות מלמעלה נוטים להוביל לתוצאות לא צפויות.

סעיפים ורפורמות אלו ואחרות מעידים על חופזה וקלות דעת או שמא התרשלות והתחמקות מכוונת מגודל המשימה. ביטול הנחת הערך הצבור, לדוגמה, נראה שנעשה ללא מחשבה תחילה. הוא צפוי לפגוע בעיקר בעשירונים התחתונים ובוודאי שלא ישפיע על העשירונים העליונים הנוהגים ברכבים. כדי להדגים את הבעייתיות המובנית בחלק מהתקציב הנוכחי, שיסודה בגישה מוטעית לפתרון בעיית הגירעון, אבקש לבחון את הרפורמה המיועדת למיסוי שירותים דיגיטליים (דוגמת נטפליקס, ספוטיפיי וכנראה גם שירותי ענן כמו iCloud). אבקש להתמודד עם שתי טענות מרכזיות שהוזכרו בהקשר למיסוי של נטפליקס (ודומיו): הראשון – חייבים למסות כדי לצמצם את הגירעון. השני – בשוק חופשי ראוי שהתנאים יהיו שווים, ולכן יש למסות את נטפליקס במידה שווה.

משרד האוצר מעוניין להטיל מס על חברות הממוקמות בחו"ל אשר מספקות שירותים דיגיטליים לתושבי המדינה. על פי המצוין בטיוטה, "במכירה של שירות דיגיטלי בגין אספקת שירותים אלקטרונים […] יהיה החייב בתשלום המס – נותן השירות". באופן זה מבקשים באוצר להתגבר על קשיי הגבייה מהאזרחים – ולגבות ישירות מנותני השירות. בדברי ההסבר המופיעים בטיוטה מובאות שתי הטענות: "גביית המס החל על שירותים אלו חיונית, הן לשם אכיפת תשלום מס אמת והגדלת הכנסות המדינה ממסים והן לצורך מניעת אפליה לרעה של עסקים ישראלים המספקים ללקוחותיהם שירותים דומים, תחת נטל מס מלא". ומהו היקף ההכנסות הצפויות מהמיסוי? על פי הדיווחים נראה שמדובר בסכום הקרוב ל-400 מיליון שקל בשנה. שננו את המספר הזה – הוא חשוב לדיוננו.

הגירעון בשמיים, חייבים למסות

"אין לנו חוב של טריליון דולר כי לא מיסינו מספיק; יש לנו חוב של טריליון דולר כי אנחנו הוצאנו יותר מדי"

(רונלד רייגן; מקור)

נכון, הגירעון אכן נסק, אבל יש לבחון בצורה מושכלת האם לקצץ או למסות; באיזו אופן ובאיזה היקף; ובעיקר – היכן לקצץ. התקציב והחוקים הנלווים לו כוללים הן מיסוי והן קיצוץ, אך נראה שליברמן בבואו לקצץ העדיף להתמודד עם קבוצות לחץ קטנות יותר, כמו החקלאים, ולא עם הקבוצות החזקות במשק. הבעיה העיקרית בכך היא שהכסף הגדול נמצא דווקא שם.

קחו לדוגמה את הפנסיה התקציבית. השנה תשלם המדינה 22 מיליארד שקלים למקבלי הפנסיה, ותשלום שנתי זה רק ילך ויתפח עד לשיא של 38 מיליארד שקלים לשנה. כמובן, אין שום הצדקה בקיצוץ פנסיות אקראי ואכזרי, בטח שלא בצורה רטרואקטיבית, אך גם אין הגיון בתשלום פנסיה בסך עשרות אלפי שקלים ליוצאי מערכת הביטחון שכוחם עוד במותנם ורבים מהם מאיישים משכרות בכירות ונחשקות במשק. נדרשת נוסחת פשרה שתמצא את האיזון בין השמירה על כבודם ופרנסתם של הפנסיונרים לבין הצורך לקצץ בסכומי העתק המשולמים. אלא שנראה שליברמן מעדיף להתחמק מהתעסקות איתם.

קבוצה נוספת שזכתה לחסינות היא המגזר הציבורי. גם כאן מדובר בסקטור מנופח שזוכה להטבות רבות מדי על חשבון המגזר הפרטי. בין אם מדובר בשכר הגבוה או בהטבות המופלגות להם הם זוכים (כפי שהציג מייסד אתר 'מידה, רן ברץ במאמרו בכתב העת, "השילוח") – עובדי המגזר הציבורי חייבים לשאת בנטל החוב הלאומי התופח. כולם זוכרים את מופע האימים של יפה בן-דוד, מזכ"ל הסתדרות המורים, שסירבה לאפשר לימודים בקיץ: "אני אומרת בצורה חד משמעית. אנחנו התגייסנו, אנחנו נתנו. אני מודיעה בצורה חד משמעית: אנחנו לא ניתן ולא נוסיף יום אחד, ולו אחד, לא נוסיף על חשבון ציבור עובדי ההוראה בחודשי הקיץ". מערכת החינוך הייתה בין הגופים החיוניים ביותר בתקופת הקורונה. הילדים, שנזקקו יותר מכל למערכת פדגוגית שתלווה אותם בחודשי הסגר, וההורים שמצאו עצמם נקרעים בין הבית ההומה לצורך הבוער להביא פרנסה – גילו את ערוותה. ארגוני המורים שבמשך שנים רבות טרחו לנוון את מערכת החינוך ואת המורים, העזו להיאבק בכל יוזמה או קריאה לשינוי גם בתקופה קשה זו, גם כאשר עובדי ההוראה זכו למשכורת קבועה ומובטחת שלא נפגעה כלל מהמשבר. מתווה ה"למידה מרחוק" התגלה כפארסה. דור שלם של ילדים גדלו ללא השכלה בסיסית, וכל זאת בזמן שהגברת בן-דוד ניהלה מלחמות אגו ופוליטיקה עם הממשלה. ראוי ונכון שעובדי המגזר הציבורי יהיו שותפים במאמץ הלאומי להפחתת הגירעון, וראוי גם לחולל רפורמה בגופים ובוועדים השונים שכשלו בעת המשבר ופגעו במשק כולו ואף בעובדיהם.

קל לראות כי היקף ההכנסות מהמס על השירותים הדיגיטליים אינו מתקרב לפוטנציאל הגלום בקיצוץ נכון ומושכל בקבוצות הלחץ שהוזכרו. שרי הממשלה היו יכולים לקדם רפורמה שתסייע לא רק בטווח הקצר ותוביל להכנסות בהיקף זעום של מאות מיליונים (באופן יחסי), אלא כזו שתסייע למשק באופן יסודי ועמוק. לצערי הם בחרו בדרך הקצרה שהיא ארוכה.

גופי התקשורת הישראלים מופלים לרעה

"את השקפת הממשלה לגבי הכלכלה אפשר לסכם במספר משפטים קצרים: אם זה זז, תמסה את זה. אם זה ממשיך לזוז, תפעיל רגולציה. ואם זה מפסיק לזוז, תסבסד את זה"

(רונלד רייגן; מקור)

ובכן, כן. גופי התקשורת הישראלים: תחנות רדיו, שירותי הטלוויזיה או ערוצי התקשורת אכן זוכים ליחס מפלה. למעשה, קצת קשה לדבר על "שוק חופשי" בהקשר הזה, משום שהרגולציה הממשלתית בתחום כל כך רחבה. ראו לדוגמה את שוק הרדיו. מי היה מאמין שבמעצמת הייטק של המאה ה-21 יכולים רק שני גופים לשדר רדיו ברמה הארצית? תחת שרביטה של מועצת הרשות השנייה יכולים רק תאגיד השידור וגל"צ, שניהם גופים ממלכתיים, לשדר רדיו בפריסה ארצית. ערוץ רדיו פרטי יכול לשדר, בכפוף לקבלת רישיון, אך לטווח אזורי בלבד. האסדרות והתקנות הקבועות בחוק "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו" ובחוקים אחרים יוצרים הלכה למעשה מונופול מפלצתי בתחום הרדיו, הכל בחסות הרגולציה הממשלתית.

"ועדת פולקמן", שהוקמה על ידי שר התקשורת הנדל הגישה לפני כשבועיים את המלצותיה לשר, שכללו הקלות מסוימות על הרגולציה. באופן אירוני, דווקא ההקלות אלו (ושכנגדן יצאו בשצף-קצף בעלי אינטרסים) הבהירו עד כמה מצבנו בכי רע. בין היתר המליצה הוועדה לאפשר להוט ול-yes להציג פרסומות ולהתיר להן לשדר חדשות – משל היינו משטר קומוניסטי שחומל על אזרחיו ומאפשר להם לצרוך חדשות באמצעים חדשים. גם הסעיף המחייב היקף השקעות מינימלי בהפקות ישראליות זכה לפיחות בהיקפו – אך עצם קיומו מקומם ביותר.

משעשע למדי לראות את ההתפתלויות שמבקשים לבצע אנשי האוצר. במקום להקל על השוק ולהיטיב עם הגופים שסובלים מרגולציה, מבקשים שם שוויון כלפי מטה. שכולם יסבלו במידה שווה. הדבר הנכון הוא לא להטיל עיצומים קומוניסטיים על שחקנים חדשים המיטיבים עם הצרכנים, אלא להקל על השחקנים הוותיקים. הפתרון הוא דה-רגולציה. אין שום סיבה שתחנות רדיו לא יוכלו לשדר בכל רחבי הארץ. אין שום סיבה שערוצי טלוויזיה יחויבו להשקיע סכומים מסוימים בהפקות שהועדה ראתה לה לנכון, או שיימנע מהם לשדר חדשות.

בהקשר זה קשה כמובן שלא לנפנף בתקציב של תאגיד השידור הישראלי כאן, שבשנת 2020 עמד על מעל ל-770 מיליון ש"ח. זהו סכום העומד על פי שניים מהיקף ההכנסות הצפוי ממס הנטפליקס החדש. אין שום סיבה שהממשלה תממן בסכומים כאלו גופי תקשורת ממשלתיים (כמו תאגיד השידור הישראלי כאן או תחת הרדיו גלי צה"ל), שאף זוכים ליתרון של ממש בדמות בלעדיות או חסמים שמוצבים בפני מתחריהם, ואז תבקש למסות את מתחריהם הפרטיים בשם השוויון.

אם אכן כנות כוונותיהם של אנשי האוצר – הרי לפניהם הפתרון. שילוב של קיצוץ (ואף הפרטה) במגזר הציבורי יחד עם הקלת העומס הרגולטורי על השוק הקיים יובילו למטרות שצוינו. הוצאות המדינה יפחתו משמעותית, ועימן יצומצם הגירעון. בה בעת יוכלו גם גופי התקשורת הישראליים להתחרות בחופשיות ובקלות רבה יותר. יש לקוות שהתקציב יעבור את השינויים הנדרשים וייושם בשום שכל ובתבונה. לאחר תקופה ארוכה ללא תקציב, ולאחר קרוב לשנתיים של משבר הקורונה, אין דבר שלו המשק מייחל יותר מיציבות ומדיניות כלכלית נכונה.

למאמרים נוספים של אורי מיימון – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: