פרק מספר: אפוקליפסה אף פעם

הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15

בספטמבר 2019, אני והלן יצאנו לחופשה באי הדרומי של ניו זילנד. לא היה לנו זמן לראות גם את התולעים הזוהרות וגם את הפינגווינים הנדירים של האי, אז בחרנו בפינגווינים.

לפני שיצאנו למרכז המבקרים, עצרנו לארוחת צהרים במקום עליו המליץ ספר הטיולים שלנו. בתפריט הייתה מנת פיש אנד צ'יפס. אמריקאים לא יודעים להכין פיש אנד צ'יפס כמו שצריך, ולא הצלחתי ליהנות מהמנה עד שהזמנתי אותה בבריטניה, כמה שנים קודם לכן. "הפיש אנד צ'יפס בטח טוב כאן", אמרתי וחיפשתי סימן להסכמה על פניה של הלן. היא הנהנה, והזמנו את המנה.

דג הקוד היה נהדר. הוא טוגן בבלילה אוורירית, בדיוק במידה הנכונה, וחיסלתי את רובו. הלן, בינתיים, אכלה נזיד דגים.
שעה לאחר מכן, כבר היינו בפינגווין פּלייס, חווה פרטית שמגנה על אתרי קינון של פינגווינים צהובי-עין. הבעלים של החווה חפר תעלות נרחבות, מהן יכולים התיירים לצפות בפינגווינים מבלי להבהיל אותם. התעלות נחפרו לאורך של קילומטר בערך, מעל גבעה בסמוך לחוף הלא מפותח. הן היו בעומק של מטר וחצי בערך, עם תריסים ירוקים בצדדים.

לא קראתי שום דבר על הפינגווינים מראש, כי הייתי בחופשה ורציתי רק ליהנות מהמראות, אבל לפני הסיור, המדריך שלנו התחיל להסביר על הסכנה הגדולה בה הם נמצאים. על הקיר, מאחורי המדריך, היה תלוי גרף של אוכלוסיית הפינגווינים צהובי העין באי: היא עמדה על בין 300 ל-400. כשהוא התחיל לדבר על הסיבות להצטמצמות אוכלוסיית הפינגווינים, החדר המלא בתיירים נעשה שקט, ואני התחלתי להתמלא חרדה. ישנן כמה סיבות, הוא הסביר. מינים פולשים כמו ההֶרמִין – סוג של סמור – כמו גם כלבים וחתולים, טרפו את הפינגווינים. אך לאחרונה, הסכנה הגדולה ביותר היא שהפינגווינים סובלים מתת-משקל. לא היה להם מספיק אוכל.

הו, לא, חשבתי. לא, לא, לא. ידעתי לאן זה הולך. הבעיה העיקרית, אמר המדריך שלנו – הנה זה בא, חשבתי – היא פעילות דיג מופרזת באזורים בהם הפינגווינים אוכלים. ומה היה הדג המועדף על הפינגווינים? יכולתי לומר את המילים לפני שהוא אמר אותן: דג קוד כחול. איזה דיכאון, חשבתי. אכלתי את ארוחת הצוהריים של הפינגווינים המסכנים.

בפינגווין פלייס התחילו לקחת פינגווינים ולהחזיקם בשבי, עם מטרה אחת בלבד: לגרום להם להשמין. "הם יכולים להישאר כאן רק שלושה חודשים", הסביר המדריך, "אם הם נשארים ליותר מזה, הם חולים ומתים". "מה קורה להם, בדיוק?" שאלתי. המדריך אמר שהחיים בקרבת בני האדם מלחיצים אותם, והלחץ, ככל הנראה, גורם להם לחלות כתוצאה מחיידק כלשהו שכבר קיים אצלם בגוף. על פי הרשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN), אוכלוסיית הפינגווינים צהובי העין דועכת, והמין נמצא בסכנת הכחדה. על פי ההערכות, מספר הפרטים החיים הטבע נע בין 2,528 ל-3,480.

איומים מהותיים אחרים על הפינגווינים הם מחסור במרחב מחייה – חוות ומשקים חקלאיים השתלטו על רוב אזורי הקינון שלהם – טורפים פולשניים, ודייגים. "האוכלוסייה שלהם עברה שינויים קיצוניים", טוענים ב-IUCN, "וייתכן שחוותה דעיכה דרמטית בשלושת הדורות האחרונים (21 שנים), בשל איומים מתמשכים כמו טורפים פולשניים ודיג שלא במתכוון", כלומר, דייגים שהורגים את הפינגווינים בשוגג.

בנוסף, התחממות האוקיינוסים כתוצאה משינוי אקלים, עלולה לאלץ את הפינגווינים לצלול עמוק יותר ולהוציא יותר אנרגיה, מה שיחמיר את תת התזונה שלהם.
הפינגווין צהוב העין הראשון שראינו, חי בשבי כדי להתפטם שם מדגים. המדריך אמר לנו לשמור על שקט מוחלט כדי לא להבהיל אותו. הוא נח לו על פיסת עץ בחצר, יפהפה וייחודי. הצהוב שמסביב לעיניו נראה כמו מסיכה. הקבוצה שלנו – שמנתה כ-30 איש – הציצה ממעל לגדר, והמצלמות שלנו עשו כל מיני רעשים. אינני יודע דבר וחצי דבר על פינגווינים, אבל הוא נראה לחוץ.

עלינו על שני אוטובוסים ונסענו אל הכניסה לתעלות. עם גגון ירוק מעל לראשינו וקירות עשויים אדמה משני צדינו, הרגשנו כאילו אנחנו יורדים אל השאול. אחרי הליכה של בערך חצי קילומטר בתעלות, המדריך שלנו הצביע על פינגווין בודד, במרחק של כ-180 מטר מאיתנו, פשוט עומד לו שם, ובמרחק של כ-50 מטר בכיוון השני, עמד זוג פינגווינים. צהובי העין מפחדים לא רק מבני אדם – הם מפחדים גם זה מזה. הזוג הגן על ביצה ובקושי זז. בזמן שצפינו בהם, המדריך הסביר שהם תייגו ונתנו שמות לכל הפינגווינים. על קירות התעלות, המדענים תלו דפים מנוילנים עם תיאורים ותמונות של כל פינגווין.

מכיוון שהפינגווינים נמצאים בסכנת הכחדה, פינגווין פלייס עוקבים מקרוב אחרי ניסיונות ההתרבות שלהם. טאש, נקבה בת 15, גידלה בהצלחה שבעה אפרוחים. ג'ים, זכר בן 25, גידל 21. אבל טוֹש, שבתמונה שלו נראה כשהוא מביט למטה ושמאלה – אולי בייאוש מסוים – לא גידל אף אפרוח, למרות שהוא כבר בן 16. המדריך שלנו סיפר שישנו גם זוג פינגווינים הומואים. מדען נתן להם ביצה, ממנה הם הצליחו להבקיע בהצלחה אפרוח, ולגדלו כאילו היה שלהם.

אחר כך, הגענו למרכז המבקרים המקומי כדי לצפות בסרטון ולקרוא על המוצגים. על הקיר הייתה תמונה של גופה נרקבת של אלבטרוס, קיבתו מלאה באשפת פלסטיק. אבל בסרטון של אחד המוצגים נטעם שהגורמים העיקריים למותם של האלבטרוסים הם סירות דיג ומיני טורפים פולשים, לא פלסטיק. הסרטון היה מדויק. בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80, דייגים השתמשו בחוטי דיג ארוכים, אליהם היו מחוברים אלפי פיתיונות נעוצים על קרסים. האלבטרוסים היו אוכלים את הפיתיונות, נלכדים על הקרסים ומתים. ארנבים, פרות, חזירים וחתולים פוגעים גם הם באוכלוסיית האלבטרוסים, ומדענים מאמינים שחתולים וחזירים הביאו להכחדתו של האלבטרוס המלכותי הדרומי באי אוקלנד, ושהם גם מונעים את חזרתו לאי.

ומה בנוגע לשינוי האקלים? אם זה היה האיום היחיד, טוענים מדענים, הפינגווינים היו בסדר, ככל הנראה, וישנו לפחות זן אלבטרוס אחד שדווקא משגשג במים חמים יותר. "בשונה משינוי האקלים, עם הגורמים האחרים אפשר להתמודד בקנה מידה אזורי", אמר אחד ממדעני הפינגווינים. ב-2017, מדענים פרסמו מחקר שמצא ש"פגיעה בשוגג כתוצאה מדיג לא חוקי, מאפילה על האקלים כגורם לדעיכת אוכלוסיית האלבטרוס [שחור הגבות]". בנוסף, מדענים גילו שבקרב האלבטרוסים – שלא כמו אצל צבי הים – טמפרטורה חמימה יותר על פני המים "תורמת להצלחה ברבייה".

מתוך צבי הים שנחקרו על ידי מדענים באזור חופה הדרומי של ברזיל, כמות הצבים שנהרגו כתוצאה מדיג, דומה לכמות הצבים שנהרגו בגלל פסולת פלסטיק. "אנחנו מאבדים כמויות עצומות של צבי ים בגלל דיג מסחרי וציד לא חוקי", מסבירה פיגנר. "לאורך עשר שנים, קצת יותר מחצי מילון צבי ים זיתניים מתו ברשתות דיג, וזה רק באזור הכלכלי, אז אנחנו לא יודעים כלום על מה שקורה במים הבינלאומיים. סביר להניח שמיליוני צבים מתים באזורי הדיג המסחרי בכל שנה".

על פי ה-IUCN, צבי הים הזיתניים איבדו את אזור המחייה שלהם בגלל פיתוח חופים, בניית חוות דגים ובגלל החרדה שגרם להם גידול האוכלוסייה האנושית.
התמקדותם של הציבור ושל התקשורת בפלסטיק, בדומה להתמקדותם בשינוי האקלים, עלולה להסיח את דעתנו מאיומים אחרים – חשובים במידה שווה, אם לא יותר – על בעלי חיים ימיים, איומים שהטיפול בהם עשוי להיות פשוט יותר מהטיפול בשינוי האקלים או בפסולת הפלסטיק.

דיג יתר, לדוגמה, "הוא אחד מהגורמים שאינם קשורים לאקלים, המשפיעים ביותר על הקיימוּת של אזורי הדיג המסחריים", על פי ה-IPCC. כמות הצריכה האנושית של דגים ומוצרי דגים עלתה מ-11 אחוז ב-1976, ל-27 אחוז ב-2016, וצפויה לעלות בעוד 20 אחוז עד שנת 2030.  על פי ה-FAO, "מאז 1961, הגידול השנתי הממוצע בצריכה הנגלית של מאכלי דגים (3.2 אחוז), עקף את גידול האוכלוסייה (1.6 אחוז) ועלה על צריכת בשרן של כל החיות היבשתיות גם יחד (2.8 אחוז)".
על פי ה-IUCN, ארבעים ושניים זני כרישים נמצאים בסכנת הכחדה חמורה ותחת איום ישיר כתוצאה מדיג. טורפי על כגון כרישים ודולפינים, מתרבים לאט, ועל כן, האוכלוסיות שלהם לא מסוגלות לעמוד בפני אבדות גדולות כל כך.

בנוגע לצבי הים – הם עדיין נמצאים תחת איום של הרג ישיר על ידי בני אדם. "ישנן עוד מדינות רבות ברחבי העולם בהן צורכים את בשרם, את שריונם ואת שומנם של הצבים", אמרה פיגנר. "ישנם חופים בהם הם לוקחים 100 אחוז מהביצים שמוטלות על החוף ומונעים את הולדתו של דור חדש. הם לוקחים גם את הקינים".

פלסטיק הוא קדמה

היום, פיגנר מודאגת מכך שקשיות פלסטיק מסיטות אותנו מהתמודדות עם שורש הבעיה. "אני לא רוצה שהתאגידים ירגישו שהם יפטרו מכל העניין אם הם רק יפסיקו להשתמש בקשיות פלסטיק". היא מוסיפה: "אני מקווה שבעוד חמש שנים, לא נצטרך אפילו לדבר על קשיות פלסטיק, מכיוון שיהיו כל כך הרבה חלופות". פיגנר מספרת שבגרמניה, הם משתמשים לעיתים קרובות בזכוכית במקום פלסטיק. אבל האם החלופות לפלסטיק מבוסס דלק מאובנים, אכן טובות יותר לסביבה?

מבחינת זיהום האוויר – בהחלט לא. בקליפורניה, איסור השימוש בשקיות פלסטיק הוביל ליותר שימוש בשקיות נייר ושקיות עבות אחרות, שתהליך הייצור שלהן דורש כמות גדולה יותר של אנרגיה, מה שהוביל לעלייה בפליטות הפחמן. כדי שהשפעתן של שקיות הנייר על הסביבה תהיה קטנה יותר, יש להשתמש בהן 43 פעמים. בנוסף, שקיות פלסטיק מהוות רק 0.8 אחוז מפסולת הפלסטיק באוקיינוסים.

מבקבוקי זכוכית אולי נעים יותר לשתות, אך יותר אנרגיה נדרשת לייצורם ולתהליך המיחזור שלהם. ייצור בקבוקי זכוכית צורך בין 170 ל-250 אחוז יותר אנרגיה, ופולט בין 200 ל-400 אחוז יותר פחמן מאשר ייצור בקבוקי פלסטיק, בעיקר בשל החום הדרוש לתהליך הייצור. אם עודף האנרגיה הנדרש לייצור הזכוכית היה מגיע ממקורות נטולי פליטות, העובדה שייצורם ושינועם של בקבוקי הזכוכית דורשים יותר אנרגיה, לא בהכרח הייתה משנה. "אם מדובר באנרגיה גרעינית או מתחדשת, אמורה להיות פחות פגיעה סביבתית", מציינת פיגנר.

בנוגע לביו-פלסטיק – הוא לא בהכרח מתפרק מהר יותר מפלסטיק רגיל, מבוסס דלק מאובנים. סוגים מסוימים של ביו-פלסטיק, כולל תאית, הם עמידים בדיוק כמו מוצרים שעשויים מנפט, ובעוד ביו-פלסטיק מתכלה מהר יותר מפלסטיק מאובנים, לא נעשה בו שימוש חוזר באותה מידה בה נעשה שימוש חוזר בפלסטיק רגיל, מה גם שקשה יותר למחזר אותו. היעדר תשתיות המיחזור והעובדה שלא עושים בביו-פלסטיק שימוש חוזר, מפחיתים את החיסכון במשאבים שמביא השימוש בו, מגבירים את השפעתו על הסביבה ומגדילים את עלותו הכלכלית.

"אנשים פשוט מניחים שזה טוב יותר מכיוון שזה 'ביו'", אמרה פיגנר, "וזה פשוט לא. כלומר, תלוי מאין מגיעים חומרי הגלם. זה שמשהו עשוי מקנה סוכר, לא בהכרח אומר שהוא מתכלה".

מחקר על מחזור החיים של ביו-פלסטיק עשוי סוכר, מצא יותר גידול בהשפעות שליליות על בריאות נשימתית, ערפיח, החמצת האוקיינוסים, גורמים מסרטנים והידלדלות שכבת האוזון, מאשר במקרה של פלסטיק מאובנים. כשביו-פלסטיק עשוי קני סוכר מתכלה, הוא פולט יותר מגז החממה המשמעותי, מתאן, מאשר פלסטיק מאובנים. כתוצאה מכך, ביו-פלסטיק מתכלה גורם, לרוב, ליותר זיהום אוויר מכפי שנגרם בתהליך הטמנה של פלסטיק רגיל.

ומאחר וביו-פלסטיק מקורו בגידול יבולים, ולא בפסולת של מוצרי שרף מתעשיות הגז והנפט, יש לו השפעה רבה על שימוש בקרקע – בדיוק כמו דלקים ביולוגיים, החל מאתנול המופק מתירס בארצות הברית ועד לשמן דקלים באינדונזיה ומלזיה, שם הם השמידו את מרחב המחיה של האורנגואטן, זן קופי-אדם שנמצא בסכנת הכחדה.
פלסטיק מיוצר מתוצר לוואי של ייצור גז ונפט ועל כן, אין צורך בעוד קרקע בתהליך הייצור שלו. לעומת זאת, מעבר מפלסטיק מאובנים לביו-פלסטיק ידרוש הרחבה של האדמות החקלאיות בארצות הברית בחמישה עד חמישה עשר אחוז. כדי להחליף את פלסטיק המאובנים בביו-פלסטיק מבוסס תירס, יידרשו 120-180 מיליון דונם של תירס, כ-40 אחוז משטחם של כל גידולי התירס בארצות הברית, או 120 מיליון דונם של דוחן (סוג של דגן).

פיגנר אמרה לי שהיא מקווה שחברות יפַתחו חלופות שונות בתוך חמש שנים. אחרי שהבעתי את ספקותיי, פיגנר הודתה: "הקצב בו [החברות] מנסות להשתנות הוא פשוט איטי מדי בשבילי ובשביל הצבים שלי. כנראה שאני קצת חסרת סבלנות."

חיסכון הוא צו השעה

משל הפלסטיק מלמד אותנו שאנחנו מצילים את הטבע בכך שאנחנו לא משתמשים בו, ואנחנו נמנעים מלהשתמש בו בזכות מעבר לחלופות מלאכותיות. גרסה זו של הצלת הטבע, מנוגדת לגרסה שמקדמים רוב הסביבתנים, שמעדיפים להתמקד בשימוש בר-קיימא במשאבים טבעיים, או במעבר לביו-פלסטיק ודלקים ביולוגיים.
אם ברצוננו להציל מינים כמו צבי הים והפילים, עלינו להתגבר על האינסטינקט שאומר לנו שמוצרים טבעיים עדיפים על מוצרים מלאכותיים. נסו לחשוב כמה מסוכן היה האינסטינקט הזה במקרה של שריון הצב.

צמיחה כלכלית מהירה הפכה את מעמד הביניים היפני לעשיר – ביחס לעולם וביחס להיסטוריה – וטיפחה את תאוותו למוצרי יוקרה, כולל שריון צב, שאת רובו מייבאים היפנים מאינדונזיה. האמנה בדבר הסחר הבינלאומי במינים של בעלי חיים וצמחי בר המצויים בסכנת הכחדה (CITES), החרימה, לבסוף, את הסחר בצבי הים הקרניים, בשנת 1977.

יפן סירבה תחילה להשתתף בחרם ונכנעה רק ב-1992. מדענים מעריכים שבמשך 150 שנה של סחר בשריון הצב, כמות מדהימה של 75 אחוז מכלל הסחר בוצעה בתקופה של 15 שנה בלבד, בין 1970 ל-1985. היפנים היו אחראים לחלק משמעותי מהסחר. אם כן, חלופות מלאכותיות הן נחוצות, אך לא מספיקות כדי להציל מינים כמו צבי הים הקרניים או הפילים האפריקאים. עלינו, בנוסף, להרגיל את עצמנו לראות את המוצרים המלאכותיים כעדיפים על אלו הטבעיים.

החדשות הטובות הן שבמידה מסוימת, זה כבר קורה. במדינות מפותחות רבות, צרכנים מגנים את צריכתם של מוצרים טבעיים כגון פרוות ומוצרים עשויי שנהב, אלמוגים או שריון צב. האנושות נראית בשלה להכיר באמת חשובה ופרדוקסלית: רק אם נאמץ את המלאכותי, נוכל להציל את הטבעי.

לקראת סוף שיחתנו, כריסטין פיגנר ואני התווכחנו על הצעתה – שחברות גדולות כמו קוקה-קולה יהיו אחראיות לניהול הפסולת במדינות עניות כמו ניקרגואה.
"אם המצב הפוליטי אינו יציב", היא שאלה אותי, "מי יטפל בניהול הפסולת?"
"חייבת להיות ממשלה מתפקדת, כמובן", אמרתי.
"ניקרגואה היא הדוגמה הכי טובה", היא אמרה. "כמה חילופי ממשלות היו שם? [ב]מדינות אפריקאיות, כמה חילופי ממשלות? תמיד עדיף לתת את זה לממשלה, [אבל] במדינות עניות, לעיתים קרובות, אין יציבות פוליטית".

"אז את מעדיפה שכל חברה תעשה את זה בנפרד, במקום שתהיה מערכת ניהול פסולת אחת?" שאלתי.
"במדינות בהן אין הרבה אפשרויות, רוב הדברים מיוצרים על ידי קוקה-קולה או פפסיקו, או אולי נסטלה. מדובר בשתיים-שלוש חברות לכל היותר. אז הן יאלצו לקחת על זה אחריות. הצעד הראשון, אולי, יהיה לעקוף את הממשלה, מכיוון שלרוב היא מושחתת".
"אז נגיד להם שבגלל שהממשלה שלהם כל כך דפוקה", שאלתי, "אנחנו נגרום לחברות—"

"אתה באמת מאמין שהממשלה צריכה לשלם על ניהול פסולת שמיוצרת על ידי חברות?" היא שאלה אותי.
"ככה זה בכל העולם", עניתי. "את אומרת שכדי לפטור את בעיית פסולת הפלסטיק, מדינות עניות צריכות לעשות את זה אחרת. אני לא בטוח שאני מבין מה הסיבה, מעבר לכך שאת חושבת שהממשלות מושחתות".
"אבל זה עדיין נופל על הצרכן", היא אמרה. "אם תחשוב על זה, זה מטורף. אתה משלם על האשפה שהחברות מייצרות, ואתה אפילו לא יכול לעקוף את זה, כי בדרך כלל, אין אפשרות אחרת".

"אם תצליחי לגרום לקוקה-קולה לשלם [על איסוף פסולת], הם לא יעבירו את העלות לצרכנים דרך העלאת מחירים?" שאלתי.
"כן! ואז, מה, אנשים יצרכו פחות קוקה-קולה? מה יהיה כל כך נורא בזה?" היא שאלה.
"את רוצה שאנשים יצרכו פחות קוקה-קולה?" שאלתי. "חשבתי שמה שאת רוצה זה שיהיה להם ניהול פסולת".
"ובכן, זו הפחתה בדרך אחרת", היא אמרה. "כי אולי זה לא רק עניין של נוחות מול אי נוחות, נכון?"
"חשבתי שאנחנו מנסים לפתור את בעיית פסולת הפלסטיק", אמרתי.

"תמיד אמרתי שאני רוצה להפחית. ואת מה שנשאר, אני רוצה שינהלו באופן אחראי", היא הסבירה.
"אבל ההבדל העיקרי, מבחינת הבעיה ממנה כולנו מודאגים, הוא האם יש ניהול ואיסוף פסולת, או לא", אמרתי. "נשמע לי שחוסר הסבלנות שלך גרם לך לחפש פתרון שנראה לך מהיר וקל יותר".
"מדינות באפריקה, מרכז אמריקה ואסיה, לא עושות עבודה טובה כל כך בגלל רמת העוני, השחיתות ואי היציבות הממשלתית", אמרה פיגנר. "אז מה שעובד באירופה, לא תמיד יעבוד במדינות האלה".

למרות שלא הסכמנו על הפתרונות, הבנתי לליבה של פיגנר. בביקורי הראשון בניקרגואה, בסוף שנות ה-80, נחרדתי למראה האשפה הפזורה בכל מקום, ואני עדיין מוטרד מפסולת הפלסטיק שאני רואה כשאני מטייל במדינות עניות. כאדם המאמין בשימור הסביבה, מעטות החוויות שמדכאות אותי יותר מאשר לשחות או ללכת למקום יפהפה וטבעי, רק כדי לגלות בו פסולת פלסטיק שהגיעה מהנהרות והאוקיינוסים, או שהשאירו אחריהם אנשים חסרי התחשבות.

אך בשביל אנשים הנאבקים לשרוד במדינות עניות ומתפתחות, ישנם דברים הרבה יותר מדכאים מפסולת שלא נאספה. ב-2016, בעיר דלהי שבהודו, ביקרתי קהילה שנמצאת בסמוך לאחת המזבלות הראשיות של העיר. אפילו עם מסיכה ומשקפת, בקושי הצלחתי לסבול את הצחנה, אך האנשים שראיינתי התמקדו פחות בריח, ויותר בלאסוף מספיק גרוטאות, חלקי מתכת וחומרים אחרים כדי שתהיה להם ארוחת ערב.

פיתוח כלכלי מביא עמו ניהול פסולת. בתחילת שנת 2020, גוף התכנון הכלכלי הראשי של סין הציג תוכנית חומש שמטרתה לצמצם את ייצור הפלסטיק ואת השימוש בו. עד סוף 2020, מרכולים, קניונים ושרותי משלוחי אוכל בערים הגדולות בסין, יפסיקו להשתמש בשקיות פלסטיק. בסין, אגב, קיימת מערכת איסוף וניהול פסולת כבר זמן רב.

במדינות עניות, הקמת תשתיות אנרגיה, ביוב וניקוז מים מודרניות, נמצאת בעדיפות גבוהה יותר מהטיפול בפסולת פלסטיק, בדיוק כפי שהיה בעבר בארצות הברית וסין. היעדר מערכת לאיסוף וניהול פסולת אנושית באמצעות צנרת, ביוב ומערכות טיהור, מהווה סיכון בריאותי גדול בהרבה. היעדר תשתיות ניקוז מהווה סיכון לבתים, לחקלאות ולבריאות הציבור הרבה יותר מאשר היעדר מערכת ניהול פסולת, כפי שראינו בקונגו. וכפי שנראה בפרק הבא, היעדר תשתית אנרגיה מודרנית הוא אחד האיומים הגדולים ביותר על בני האדם ועל מינים שנמצאים בסכנת הכחדה במדינות עניות.

הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: