הר הבית על ידינו

בבוקר יום ראשון זכיתי לסייר בהר הבית יחד עם חבריי וחברותיי לתנועת הביטחוניסטים, בהדרכתו של העיתונאי ארנון סגל מארגון "בידינו", בסיועה של אופיר דיין, לאחר שמיעת הרצאתו של ההיסטוריון ד"ר איל דוידסון.

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקרתי בהר הבית. זכורה לי הפעם ההיא כנער ירושלמי צעיר עת נכנסתי אל מבנה כיפת הסלע המוזהבת וראיתי את אבן השתייה. יחלפו להן עשרות שנים עד חזרתי אל ההר בכדי לסייר ולבקר בו בנסיבות שונות, יחד עם קבוצות ואנשים מעניינים מהארץ ומהעולם.

זכורה לי היטב הפעם בה עליתי להר הבית לפני מספר שנים, עם קבוצה מצומצמת של אורחים זרים למטרת סקירה גיאו-אסטרטגית והיסטורית, במטרה לעמוד על המורכבויות המאפיינות את ירושלים וסביבתה. ביקור בו נאלצו עמיתיי להמתין לי ממושכות שעה ששוטרים פרקו את תיקי, שלפו ופתחו את כל המפות והמחברות שברשותי כדי לוודא שאינני מבריח חס וחלילה חומרים אסורים, כגון ספרי קודש או תשמישי קדושה לרחבת ההר, למרות שהבהרתי בצורה ברורה ובצנעה מי אני ומה מעשיי.

ביום ראשון האחרון כאמור, חזרתי אל ההר כדי לקבוע הפעם שהר הבית על ידנו. הכצעקתה?

גשר העץ

התובנה בסיור מתחילה כבר בעלייה על גשר העץ הצר המוביל לשער המוגרבים שבפתחו של מתחם הר הבית, הנצפה מדרום לכותל המערבי. מדובר בשער היחיד מתוך עשרת שערי הר הבית, שדרכו מותרת כניסת מבקרים יהודים להר, שאלה שיש לתמוה בה כשלעצמה בבירת מדינת ישראל.

גשר העץ עליו צעדנו נבנה כמענה זמני לעלייה לשער המוגרבים לאחר שבחודש פברואר 2004 פורקה הסוללה שקדמה לו בגין עניין בטיחותי. בינואר 2005 החליטה ממשלת ישראל על הקמתו של גשר קבוע במקום באמצעות הקרן למורשת הכותל, אך מהומות מצד ערבים אזרחי ישראל והרשות הפלסטינית סיכלו את המהלך. ב־4 בנובמבר 2009, החליטה רשות הרישוי בירושלים להעניק היתר ל"הקמת גשר זמני לעלייה לשער המוגרבים למשטרת ישראל". באוקטובר 2011, הודיע מהנדס עיריית ירושלים, שלמה אשכול, להנהלת הקרן למורשת הכותל על קיום סכנה מידית לגשר. חודשיים לאחר מכן שלח מכתב שני עם צו לסגירה מידית של הגשר. גשר עץ גדול שהוקם על ידי הקרן למורשת הכותל כחלופה לגשר שנסגר, פורק לאחר לחצים מצד הירדנים, שכעסו על העובדה שזה הוקם, בחוצפתנו כי רבה, ללא תיאום עמם.

כך מצאנו את עצמנו צועדים גם באוגוסט 2021 על גשר עץ זמני ורעוע בן 16 שנה, למרות החלטת ממשלת ישראל ומתן היתרים לבניית גשר קבוע ומכובד כיאה למקום. לא זו אף זו כי אם צעדנו על גשר עליו התריע לאחרונה מהנדס הקרן למורשת הכותל במכתבו מ־2 במאי 2021, כי העץ שממנו עשוי הגשר נמצא במצב יובש קיצוני, אורך חיי העץ מוגבל, וכי יש להחליפו בגשר פלדה. למרות זאת האריך המהנדס את משך היתר השימוש בגשר הדליק בארבעה חודשים, כנראה בעקבות אי אילו לחצים וחשש משריפות אחרות, בכדי לאפשר תפילות עד לחגים או עד החלטת המועצה לביטחון לאומי הדנה ממושכות בנושא נפיץ זה.

כישראלי יתכן כי אהיה נבוך אך לבטח אינני מתפלא, שהרי במחוזותינו ידוע כי "הזמני הוא הקבוע", החזק והמאיים הוא הקובע ולא בהכרח הריבון, החלטות ממשלה הן בגדר המלצות שעה ואם תרצה לקדם משהו- מוטב פשוט שתציב עובדה.
עם זאת נותר אני בעת הזו תמה- כיצד במדינת ישראל "הדליקה", בה מוכרת נטייה של גשרים ומבנים ארעיים לקרוס (עיינו ערך קריסת גשר המכבייה ב-14 ביולי 1997, אסון מירון בליל ל"ג בעומר ה'תשפ"א- 30 באפריל 2021, האסון בגבעת זאב בכניסת חג השבועות ה'תשפ"א- 16 במאי 2021), אין מי שחושש להצתתו או התמוטטותו של גשר המוגרבים הרעוע חס וחלילה?

בידוק

בתחילת גשר העץ מוצבת לה עמדת הבדיקה המשטרתית, בה משום מה מוצב גלאי מתכות (מגנומטר) לבדיקת העולים להר. לרובנו נראה הדבר הגיוני אך אזכיר כי אלו נועדו לבדוק רק את מי שאינו מוסלמי ועולה דרך שער זה בלבד להר הבית, מקום בו האלימות הקשה ומעשי הרצח שבוצעו עד כה- הובלו על ידי ערבים מוסלמים שנכנסים בחופשיות רבה ובקלות יחסית מכל תשעת השערים האחרים.
אזכיר כי מהומות הר הבית שהחלו ביום שישי, 14 ביולי 2017, החלו בפיגוע ירי שבוצע בסמוך לשער השבטים שברחבת ההר, על ידי שלושה מחבלים ערבים ישראלים תושבי אום אל פאחם, שרצחו שני שוטרים ופצעו שוטר נוסף לאחר שהתחמשו במסגד אל-אקצא בשני תת-מקלעים ואקדח.

לאחר הפיגוע סגרה המשטרה את מתחם הר הבית לכולם ופתחה אותו יומיים לאחר מכן, עת הוצבו גלאי מתכות בכל כניסותיו. החלטה "שערורייתית" של הריבון אשר שוטריו נרצחו, הציתה מהומות אלימוֹת והתפרעויות של ערבים בהר הבית, במקביל לעלייה בפיגועי הטרור ברחבי הארץ.
לאחר גל ההסלמה הביטחונית שהחלה במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, ולאחר תקרית ביטחונית בירדן בה ננצרה שגרירות ישראל בעמאן לאחר שמאבטח ירה בתוקפו ובאדם נוסף בטעות, החליט הקבינט המדיני-ביטחוני בליל ה- 25 ביולי להסיר את גלאי המתכות ולהותיר רק את אלו המיועדים ליהודים העולים בשער המוגרבים.

מסתבר שלחץ ערבי באמצעים מדיניים מחד ובעיקר בזכות אלימות קשה מאידך, הצליחו שוב "לקפל" החלטות ממשלה שנועדו לשמור על בטחון כלל עולי הרגל והמבקרים בהר. דבר שמשום מה הובן על ידי הסעודים דווקא כצעד למניעת מתקפות טרור, לא היה בו די כדי לגרום למדינת ישראל לממש את ריבונותה נוכח לחצם העז של הירדנים והאלימות מצד הרשות הפלסטינית וחבורת המחבלים שהתבססו באזורנו ברשות, בסמכות ובעידוד נציגיהם בכנסת וברחבי ישראל.

חזרה לבידוק- בודקים לנו בציציות (לחלק מאתנו תרתי משמע), מחפשים לנו בתיקים ואוסרים על הכנסת אי אלו ספרים ו"חפצים" המזוהים עם יהודים. לאחר תדריך והמתנה לאישור הקצין נכנסים אנו בשער לרחבת ההר ומתחילים בסיור.

סממני ריבונות בסיור

הסיור מתחיל כשהקבוצה מובלת על ידי שוטר המכתיב את הנתיב המדויק ואת המקומות בהם ניתן להשתהות כדי להאזין להסברי המדריך. השתהות במקום לא מאושר הינה הפרה של הנחיה ואין אפשרות לערער על מהותה.

כאן המקום לציין כי בחוויה של העלייה והכניסה להר הבית, נגלים מייד לימיננו כותרי עמודים מעוטרים, מהודרים ומרשימים שהיו חלק מהסטיו המלכותי שהקים הורדוס מדרום לבית המקדש. ההשתהות לידם נאסרה עלינו ונאלצנו להמשיך משם מזרחה למקום בו אפשרו לו לעצור להסברים, תוך שמעת לעת דוחקים בנו להזדרז משום שזמן הביקור מוגבל בכדי לאפשר לערבים המוסלמים לעלות ולהתפלל את תפילתם בזמן ללא נוכחותנו "המפריעה" במקום.

לאורך כל תוואי הסיור ניתן להבחין בשילוט רשמי בשפה הערבית הממוסמר לעצים ותלוי על קירות מבנים. הבולט בשילוט המוצמד לעצים הוא הדגל הירדני המעטר את פינותיו העליונים כמו גם השימוש במילים "בית המקדש" הכתובות בערבית על שילוט בולט לקוראי השפה, המוצמד למבנים.

מלבד הליווי המשטרתי המקיף את הקבוצה ומאבטח אותה נאמנה, מלווים אותנו באופן צמוד גם אנשי "הבולשת" של הוואקף ודמויות נוספות שחלקן עוטה רעלה, כולם עוקבים ומצלמים אותנו ללא הרף באמצעות אייפונים משוכללים מרחוק ומקרוב, כאילו אנחנו "האיום הציוני" על הר הבית או לפחות סוג של "אטרקציה" בטבע.

בהר הבית אין דגלים קבועים למעט אלו של הירדנים המודפסים על השלטים המפוזרים, שהרי יתר הדגלים הינם ארעיים וניתן לראותם בשעה שמונפים הם על ידי הערבים במהומות יזומות או על כתף בגדי השוטרים המאבטחים את נוכחות המבקרים הלא מוסלמים ברחבת ההר.

ההרגשה הכללית בעת הסיור היא כשל קבוצה מאובטחת המסיירת בספארי בו מסתובבות באופן חופשי חיות טרף, על כן נדרש מהמבקרים שלא להפריע את מנוחתן או לעשות דבר העלול להתפרש כהתגרות מסוכנת מצדם. אם תרצו ניתן לדמות את אופי הסיור לכזה הנדרש כדי לצאת ידי חובה בעבור אישיות חשובה ולא ממש רצויה, שעושים הכל על מנת שזו לא תפריע, תתעכב או חו"ח תתחכך עם האוכלוסייה יתר על המידה.

לבסוף נאלצים אנו לסיים את הסיור ולאפשר לערבים להתחיל בתפילותיהם, בה בשעה שעל ההר מקפיצים ילדים כדור, את הזבל זורקים בציבור ולא בהכרח בפחים ונוהגים הם בהר כמנהג בעלים לא ממש מכובדים או מכבדים.

ביציאה מהר הבית מתקבצים כמה יהודים ונושאים תפילה, אומרים יחד קדיש, שרים ורוקדים בפינה מחוץ לדלת, כדי לא להפריע או לעורר מהומה במקום בו שורה השכינה אך הריבונות והמשילות קצת הוזנחה.

חובה עליי לציין את השוטרים המסורים שפגשתי על ההר. ראויים הם לתודה ולהערכה על עמידתם האיתנה, דבקותם במשימה, מקצועיותם ואומץ ליבם. בשירותם זה מהווים הם סממן הריבונות היחידי, המוחשי והקבוע של מדינת ישראל והעם היהודי כולו על ההר, הלכה למעשה.
הם המתמודדים בנחישות ורגישות עם האתגר שבשמירה על הסדר בהר. מבינים הם היטב את גודל האחריות המוטל על כתפיהם החסונות ופועלים הם באחריות ובסמכות שניתנה להם תוך הליכה עדינה בין הטיפות והאמירות השנויות במחלוקת, מתמודדים בקור רוח עם הלחצים, האתגרים וההתגרויות מקרב חלק מהמבקרים והשוהים בהר.

תהיות ושאלות

כיהודי, ישראלי וציוני המשרת כבר למעלה משלושה עשורים את המדינה, חוויתי מידה מסוימת של השפלה בעליותיי להר בעבר ולאחרונה- נדרשתי לעבור בגלאי המתכות בדיקה יסודית; להוכיח כי בתיקי היו בסך הכל מחברות ולא ספרי קודש רחמנא ליצלן; נדרשתי ללכת בנתיב מוגדר ומסוים; נאסר עליי להתעכב או לגשת למקומות שונים שבעבר התהלכתי בהם כנער בחופשיות ובבטחה יחסית. על תפילה, שירת התקווה או הנפת דגל המדינה ונשיאת סממן יהודי או ישראלי אחר כמובן שלא היה על מה לדבר.

המסר שקיבלתי מההתנהלות בהר הזכיר לי את הביטוי "צלם בהיכל", אלא שהפעם קיבל הביטוי משמעות עזה, בוטה ושונה- הייתכן שספר קודש יהודי או דגל המדינה הוא לדידנו "הצלם בהיכל", בעוד הקוראן וסממנים דתיים זרים נחשבים כמקובלים?

המחשבות והשאלות שהתעוררו בי בביקור היו רבות ומגוונות:
כיצד זה בבירת מדינת ישראל, 54 שנה לאחר שחרור העיר העתיקה, יכולה הנפת דגל ישראל בהר הבית להיחשב כמעשה פלילי בעוד שרק למרגלותיו, ברחבת הכותל או מחוץ למתחם ההר, ייחשב הדבר כחוקי?

תוהה אני מדוע אסור להתפלל ולו רק בשקט ובצנעה, או לשיר את מילות התקווה: "…להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" בהר הבית אליו ערגו דורות של יהודים מכל קצוות תבל במשך 2000 שנה- זה לא בסדר, אך להגיד "אללה הוא אכבר" ואת סוּרַת אל-פַאתִחַה (הפסקה הפותחת) מהקוראן בערבית זה בסדר?

מדוע זה ערבים וערביות מתהלכים בהר כבעלי הבית ובאין מפריע? מדוע יושבים הם תחת לעצים, משחקים בכדור על הרחבה ומטנפים את המקום, אותו הם מכנים בשפתם "בית המקדש", במיני עטיפות של מזונות, בעוד שליהודים תחושה של אורחים לא רצויים בביתם! שקפצו לביקור חטוף בו ללא הזמנה ואבוי להם אם יעזו לחרוג כמעה מהמסלול, הזמן או חס וחלילה ימלמלו איזה פסוק מתפילה?

מצב מוזר שאין כדוגמתו בעולם למיטב הבנתי מתנהל בהר הבית, שהרי אם אנחנו הריבונים, המושלים והשולטים במקום, בהיותנו בעלי הבית, אז זה ממש לא נראה כך בשטח.

אם אנחנו בעלי הבית אזי מדוע היחס ליהודים הינו מגביל ומפלה? אם יש יותר עלייה של יהודים ותיירים להר הבית מאשר ארע בעבר, אז מדוע לא מסדירים את הכניסה, הגשר והמעבר דרך שער המוגרבים ו/או פותחים שערים נוספים לרווחת המבקרים? מדוע זה עם השנים מוצרים צעדיהם של היהודים עד מאד למרות העלייה במספר המבקרים הפוקדים את ההר, שהרי בעבר יכולנו להיכנס למבנה כיפת הסלע, אך כיום, בהתעלם מהסוגיה ההלכתית, אסור הדבר כלל ועיקר לשאינם מוסלמים?

מדוע זה רשאים ערבים ומוסלמים לנוע בחופשיות, להיכנס ממגוון שערים ולצאת כאוות נפשם בעוד נפשו ההומייה של היהודי אינה זוכה לאותה מידת חופש תנועה? האם היהודי הוא אזרח סוג ב' בארצו ובבירתו? האם יש אפרטהייד על יהודים דווקא? נקודה למחשבה.

סיכום והמלצות

בהר הבית עלינו להתנהג כבעלי הבית ולא כאחרוני האורחים הלא קרואים. יש לפעול ברוח מגילת העצמאות ככתוב: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". בהמשך לכך יש לפעול למען חופש פולחן לבני כל הדתות וכמובן לשמור על המקומות הקדושים להם. עם זאת יש לעצור את ההידרדרות במעמדו של בעל הבית, שבמקרה הישראלי הוא אכן השתגע שעה שאפשר לזר השוכן בקרבו לרשתו בהדרגה ולהכתיב את צעדיו ומועדיו.

בהר הבית יש לקבוע וליישם אחת ולתמיד הסדר המכבד יהודים ולא רק ערבים ומוסלמים. זאת בדומה להסדר שנקבע במערת המכפלה שבחברון אחרי שנשפך שם דם רב של מתפללים מוסלמים אותם רצח ברוך גולדשטיין באירוע שנודע בכינויו "טבח מערת המכפלה" בפורים התשנ"ד 1994. האם נשכיל לקבוע הסדר דומה או שונה שיכבד את כולם לפני הישנות אסון בסדר גודל בל יתואר?

לשער המוגרבים שבהר הבית יש לעלות בגשר קבוע, בטיחותי ומכובד. את תחילת העבודות יש לאשר מייד! בנתיים יש לאפשר כניסה להר משערים אחרים שאינם מהווים סכנה למבקרים.

במדינת ישראל נדרשת מנהיגות יהודית אמיצה שתעמוד על זכותו של עם ישראל בארצו, ובירושלים בירתו הנצחית בין אם מדובר בהר הבית או בכנסת ישראל.

לסיום, אולי צריך איזה גולנצ'יק אמיץ שיעמוד זקוף, גאה ונחרץ בחזית, כדי להראות לא רק לחבר הכנסת וסגן יו"ר הכנסת רודף הכבוד והפרובוקטור אחמד טיבי את מקומו בעיר האבות, אלא גם להראות לכל אותם ערבים תומכי חמאס וג'יהאד את הדרך מזרחה מהירדן למחוזות בהם האסלאם הנאור מרים את ראשו שעה שעורף הוא את ראשי מתנגדיו.

לאלו מבני עמי הגרים בארץ ישראל, אך משום מה לא מאמינים כי הם אדוני הארץ ונוהגים בה כמנהג יהודי בגלות הנזהר בדחילו ורחימו שלא לעצבן את הפריץ, יש לקרוא – אזרו אומץ, הרימו ראש ושאו ציונה נס ודגל כדי להניפו בכל מקום ואתר במולדתנו ההיסטורית. לבטח נדרש לעשות כן בהחלטת ממשלה ציונית ומכובדת במקום בו נשמעה לראשונה הקריאה של מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים וממשחררי ירושלים: ״הר הבית בידינו. כאן צמיד – הר הבית בידינו. עבור״.

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי. חבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: