ד"ר יהודה שלם תוהה: האם הסוד להפסקת הצתת היערות על רקע לאומני הוא פשוט להפסיק לנטוע עצים?
"השולטים בה [במדינה]… יכולים תוך עיוורון או שיכרון, לכוון את הפסים כך שהרכבת תיכנס למבוי הסתום של הסיבוב השני ותתגלגל לתהום". כך כתב אורי אבנרי בספרו "הצד השני של המטבע", שיצא לאור בראשית שנות החמישים. דמיון מחריד לתיאורו, ואולי גם לכמיהתו, של אבנרי התקבל השבוע בניסיון הטבח בנוסעי הרכבת, שביצעו הבדואים בנגב. במיוחד אם מקבלים את ההנחה שהמאבק סביב הנטיעות הוא תוצאה של המבוי הסתום שאליו הגיעה המדינה כתוצאה מכניעת הממשלה לרע"ם, או גרוע מכך, הידרדרה לסיבוב השני של מלחמת השחרור.
הנחת האבנים על המסילה הזכירה את סיפורו של א.ב. יהושע "מסע הערב של יתיר". עלילת הסיפור, המתארת כיצד מוסטת הרכבת ממסילתה אל עבר התהום, נדמתה לפתע ממשית ומאיימת. אזרחים רבים שביקשו להגיע לערד או ממנה נאלצו השבוע לעבור בנתיבות עקלקלות במקום בדרך המלך, וזאת בשל השתלטות הבדואים על הכביש וחדלונה של המשטרה. אחת הדרכים שבהם ניתן היה לעקוף את החסימות עברה ביער יתיר, כך שגם שם הסיפור קיבל משמעות.
בעניין הדרכים העקלקלות כדאי לזכור כי לפני שנים ספורות שודרה תעמולה לאומית על קיצור הדרך בין הצפון לדרום ועל נסיעה כמעט רצופה בין ערד לעמיעד. הבדואים בנגב חשפו את האמת. לא דובים, לא יער ולא כבישים. שרי הממשלה לא רק מצאו "משרדים הרוסים", הם גם קיבלו כבישים הרוסים. וכל מי שנוסע בחוצה ישראל מגלה את הבלוף. אם הבדואים היו מחכים עד שתגיע רכבת בימי שלטון העבודה, הם היו נרדמים על המסילה.
כניעת הממשלה לפורעים ועצירת הנטיעות מזכירה סיפור נוסף של א.ב. יהושע וחשוב להבין כי לסופרים ישנה השפעה רבה על תפיסת המציאות. יהושע נחשב בעבר לאחד מנביאי השמאל וכאשר אגף זה שולט במדינה ניכרת השפעתו של הסופר. לא בכדי בחר משה שמיר את השם "העומדים בפרצה" לספרו. הדבר נעשה מתוך כוונה לעמוד "נגד הזרם האנטי-ציוני בחיי הרוח שלנו, ואפילו להעז לבלום אותו".
את תוצאות הזרם האנטי-ציוני, שכנגדו יצא שמיר, ניתן לראות בפרשת הנטיעות בנגב, ומדובר בסיפורו של א.ב. יהושע "מול היערות" משנת 1963 שנלמד בבתי הספר, כמו גם "מסע הערב של יתיר". "מול היערות" מספר על צופה ביערות קק"ל בכרמל, המשתעמם בתפקיד ומייחל שהיער יישרף. במצפה היערן שבו משתכן הצופה, שוהים גם ערבי מבוגר וילדתו, שבעבר גרו בכפר, שעל חורבותיו ניטע היער. בסופו של דבר שורף הערבי את היער.
יהושע מתאר את תגובתו של הצופה לשרפה כך: "ופתאום בבת־אחת – אש… שלהבת ארוכה ואצילית…זמן מועט עובר וחיוך מתפשט על פניו. הוא מתחיל למנות את השלהבת. מארבע רוחות מצית הערבי את היער… צריך לרוץ ולהודיע, להזעיק עזרה. אך תנועותיו מתונות כל־כך… אור גדול מול עיניו. חמש גבעות שלמות קודחות… התרגשות עמוקה מסעירה אותו. הוא מאושר".
"כל שנותר מן היער הוא כתובות הנצחה: לואיס ופרמינגטון משיקגו". כלומר: המצבות שהוצבו לזיכרון הנדבנים היהודים מחו"ל, הן השריד שנותר מכל ניסיון הייעור ומהציונות. הדבר מלמד על זרות היהודי לארץ, לעומת הקשר הטבעי של הערבי, אליבא דיהושע: "הצופה צועד בראש והערבי רומס את פסיעותיו".
נטיעות קק"ל בדרום – המבחן של זאב אלקין.
האם הדגל הציוני יקופל בפני דגל התנועה האיסלאמית?@zeev_elkin pic.twitter.com/70RiO4ZQTx— אורית סטרוק (@oritstrock) January 10, 2022
ועוד משהו מתגלה לעיניו של הצופה, ה"משיט עיניו אל חמש הגבעות העשנות, מצמצם גבותיו, והנה העשן, מתוך הערפל, עולה לפניו הכפר [הערבי] הקטן". וכך, כמו בציווי של ביאליק ב"על השחיטה", 'ואם יש צדק – יופע מיד!", "מסתבר שזה ערבי זקן ואילם, במלחמה כרתו את לשונו. הם או אנחנו האם זה משנה?" האירה האדמה פניה לערבי.
פרופ' אורציון ברתנא כותב כי "הטיעון המובע בדמותו האילמת, כרותת הלשון, של הערבי הזקן … הוא כי "הפרחת השממה" הציונית היא כיסוי ציני של הקרן הקיימת ביערות את אדמת הכרמל הכבושה. … שמטרתו לכסות על העוול ההיסטורי … אם כך, אין ליהודי מקום בכרמל …"
בכירי הממשלה שקיבלו את טענות הבדואים קלטו את המסר של יהושע. אם בכרמל, שנמצא בשטח תכנית החלוקה של האו"ם מ-47', לא מצא יהושע מקום ליהודים, מה יש לחפש צרות בנגב.
לאור העובדה שהיערות בארץ נתונים תדיר בסכנת הצתות על רקע לאומני, כמו זו שהייתה בקיץ ביערות ירושלים, ניתן למצוא גם נחמה מסוימת בהפסקת הנטיעות. כמו שאמר שייק'ה אופיר במערכון "מכבי האש": "חוץ מזה אתה יכול לראות את זה כפעולה מונעת. זאת אומרת פה שריפה כבר לא תהיה, עד להודעה חדשה…"
למאמרים נוספים של ד"ר יהודה שלם – לחצו כאן.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
