תופעת פיתוח טינה ותיעוב עצמיים בקרב יהודים העסיקה דורות של הוגים וחוקרים שתהו על מניעיה
בימים שבין פסח ליום השואה, עולות לעיתים תהיות לגבי יהודים שנולדו בתוך עמם ובנקודה מסוימת החלו לפעול נגדו או הוציאו דיבתו בקרב הגויים באופן מעורר תדהמה. סוג של שנאה עצמית אותה כינו במשך השנים במושגים כגון אוטו-אנטישמיות, אנטי-יהדות, או אנטי-ציונות. אבל לא משנה איך יכנו את התופעה, ברור שהיא קיימת וכדאי להיות מודעים אליה, כדי להיות מסוגלים להבדיל בין ביקורת חברתית, קשה ככל שתהיה, לבין הפצת תעמולה שקרית ואלימות.
את האפיון לאדם הפונה באופן גס כל כך נגד החברה בה נולד אפשר למצוא כבר בהגדה של פסח. מתוך ארבעת הבנים עליהם דיברה התורה מתואר "הרשע"- "לְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר". זה מזכיר למשל את דבריו של איש השמאל האנטי-ציוני ח"כ עופר כסיף שאמר כי "מי שקיצוני זו החברה הישראלית, לא אנחנו". כסיף, שהוציא את עצמו מן הכלל, גם כפר בעובדה שעל אף שישנם אתגרים גדולים שהחברה הישראלית אולי צריכה לתקן או אינה מושלמת בהן, היא עדיין מהווה אחת החברות הבריאות, החזקות והמאושרות יותר בעולם. הם גם מקיימת מדינה המספקת יותר זכויות אדם ואזרח מרוב מדינות העולם יחד.
אותה יציאה מן הכלל, הכפירה בעיקר וכן ההוצאה לפועל של אותה טינה עצמית, העסיקה לאורך השנים לא מעט הוגים וחוקרים שתהו על מניעיה. הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר ראה בתופעה סוג של מזוכיזם והסביר במסה 'מחשבות על השאלה היהודית' כי
היהודי עייף מלקבוע מחדש שוב ושוב את זהותו, בפרט לאור המבט האנטישמי המתמשך התובע ממנו הפרכה מתמדת של שלל התכונות השליליות המיוחסות לו. משום כך הוא מחפש מנוחה ומרגוע מעוותים בכניעה-ללא-קרב, באימוץ טוטאלי של העמדה האנטישמית, ובלבד שייחסך ממנו הצורך בהגדרה עצמית…"
ד"ר גוסטבו פרדניק מקדיש בספרו "היודופביה-מאפייני השנאה ליהודים" מאמר שלם לתופעת הטינה העצמית. הוא מצביע על מקרים רבים בהם התקיימו חבירות בין יהודים המתוסכלים ממוצאם עד עמקי נשמתם, לגורמים זרים אשר דרשו ברעת עמם. כך למשל הוקם 'ארגון היהודים הגרמנים הלאומיים' במטרה לתמוך "בתחייה הלאומית גרמנית" ערב עליית הנאצים לשלטון. חברי הארגון קיוו לקחת חלק במשטר החדש, אם כי סופם היה ככלל היהודים. פרדניק מביא כדוגמה את העיתונאי הווינאי ארתור טרביץ' שהסביר כך את תחושותיו לגבי מוצאו:
כשם שמצורע או אדם החולה בסרטן נושא את המחלה המבישה תחת לבושו… כך נושא אני עמי את הבושה והחרפה, את האשמה המטפיזית של היותי יהודי… הנני חש על כתפיי את כל האשמה המצטברת של הגזע המקולל אשר דמו המרעיל מדביק אותי. אני חש כאילו אני, אני לבדי צריך להיענש עבור כל הפשעים שאותם אנשים מבצעים נגד הגרמניות. ולגרמנים ברצוני לזעוק: הישארו חזקים! ללא רחמים!"
יתכן שארתור טרביץ' הוא דוגמת קצה מבחינת הניסוח הבהיר כל כך. אבל קשה לא לחוש בלהט דומה גם בחלקים מנאומו של מנכ"ל 'בצלם' חגי אלעד, בפני חברי מועצת הביטחון בשנת 2016:
בשם בצלם, אני מפציר בכם היום לעשות מעשה. כל מהלך שאינו מגיע לכדי פעולה בינלאומית נחרצת לא ישיג מאום… הראו לי פלסטיני שאת מותו יש לתרץ על מנת לחמוק מעונש ואראה לכם חוות דעת מלומדת מטעם הפרקליט הצבאי הראשי…ישראל הפכה בשיטתיות את הפרת זכויות האדם בשטחים לחוקית… מטייחת כעניין שבשגרה מאות מקרים בהם פלסטינים נהרגו או נפלו קרבן להתעללות… מועצת הביטחון חייבת לפעול. הזמן לכך הוא עכשיו!"
אליקים העצני למשל, ממנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון, התמודד אף הוא בשאלת המניע הנסתר של תופעת האנטי-ציונות הפנימית. הוא מפנה בעניין הזה אל הגותו של תיאודור לסינג, פילוסוף גרמני שהתנצר בצעירותו ושב ליהדות לאחר אימוץ הרעיון הציוני, לפני שנרצח בידי הנאצים ב-1933. לסינג טען כי היהודים, בשל העובדה שמצאו עצמם לרוב במצב של מיעוט סובל ורדוף, פיתחו עם הזמן תכונות של ערנות יתר וביקורתיות יתר כלפי עצמם. לדעתו, היו יהודים שאימצו לתוכם את הערכים הסביבתיים האנטישמיים ולאורם ביקשו כל הזמן להוכיח עד כמה הם יותר גרמנים מיהודים ואף יותר גרמנים מגרמנים.
היהודי המומר תיאובלד מקיימברידג' היה ככל הנראה הראשון להפיץ באנגליה את האשמה החולנית שיהודים רוצחים ילדים נוצרים לצרכים דתיים, אי שם בשנת 1154. בימינו להבדיל, מייסד 'שוברים שתיקה' יהודה שאול סיפר לתיירים בחברון כיצד מתנחלים מרעילים בארות מים של פלסטינים. העלילה הזו התפתחה ונפוצה כל כך עד שאבו מאזן השמיע בפרלמנט האירופי האשמה כמעט זהה לפיה "רבנים קיצוניים מעודדים מתנחלים להרעיל בארות".
הנקודה החשובה בהכרת התופעה היא ההדגשה כי ישנו הבדל עצום בין ביקורת חברתית לגיטימית, קשה ומעוררת חוסר נוחות ככל שתהיה, לבין הסתת שנאה נגד עם שלם, תוך אימוץ אמות מידה מעוותות שיש בהן מוטיבים של אפליה קשה נגד יהודים. עם ישראל צריך להמשיך להתווכח באופן תוסס עם עצמו ולהמשיך לשאוף להיות מוסרי וישר ככל האפשר, אבל לא לאבד את האיזון ולפתח מוטיבים של שנאה עצמית רק בגלל שסביבנו אין ספור אנטישמיים.
מתן פלג הוא מנכ"ל תנועת 'אם תרצו'
