"מגבית הברזל": השליחות הגורלית של גולדה

ביום החורף הקפוא של ה-25 בינואר 1948 הגיעה גולדה מאיר לשיקגו בתום נסיעה ארוכה ומעייפת. האירוע שלשמו טרחה כל כך היה ישיבת מליאה של ראשי הפדרציות היהודיות, אותם קיוותה לשכנע להירתם למאמץ גיוס הכספים עבור היישוב היהודי בארץ ישראל הנאבק במלחמה. עוד בטרם הגיעה לעיר הופתעה לגלות כי לא רק שסדר היום של המפגש לא עסק בנושאים הקשורים ליישוב או לארץ-ישראל, אלא שהיא עצמה כלל לא הייתה אמורה לשאת דברים. עובדה זו אישרה את חשדה של גולדה כי אנשי המגבית האמריקנים "חסרי כל חוש ותודעה היסטוריים" והפך אותה נחושה עוד יותר לנסות ולשנות את עמדתם.

לאחר התערבות אישית מצד הנרי מונטור שאירגן וליווה את המסע באמריקה ולחץ על מארגני הכנס לאפשר למאיר לשאת דברים, היא יצאה לשיקגו. מונטור ייעץ לה לדבר באורח ענייני, ולהיזהר מהשמעת ביקורת או תביעות שהיו עלולות להכעיס את פעילי המגבית שהגיעו בהמוניהם לכינוס והיו ברובם בעלי נטייה אמריקנית יותר מאשר ציונית.

מאיר עצמה כתבה לגבי הופעתה בשיקגו כי למרות ש"ארץ ישראל כלל לא הייתה על סדר היום", המשתתפים באירוע היו "אוספי כספים מקצועיים…המנוסים והקשוחים ששלטו על המכונה היהודית לאיסוף כספים בארה"ב". לכן נראה כי לאור מגבלות הזמן הקצר שעמד לרשותה, קהל היעד המורכב ויעד הגיוס הגבוה שנקבע מראש, החליטה מאיר לנסות ולפנות אליהם ישירות בפניה רגשית: "ידעתי שאם אוכל למצוא מסילות ללבם הרי יהיה סיכוי מסוים להשיג את הכסף שהיה המפתח לכושר ההתגוננות שלנו".

מאיר פתחה את דבריה בתיאור מצב העניינים הנוכחי בארץ ישראל ומציאות מצבו הקריטי של היישוב הדל העומד בפני מלחמה אין-ברירה כוללת מול יריבים מאיימים: "היישוב העברי ילחם עד הסוף ממש. אם יהיה לנו נשק להילחם בו, נילחם בו. אם לא, נילחם באבנים בידינו". מאיר הדגישה גם את מימד הזמן הדוחק ואת ההכרח "שיהיו לנו במזומנים בין עשרים וחמישה לשלושים מיליון דולר…אינני רוצה לומר בחודש הבא, אינני רוצה לומר בעוד חודשיים. אני רוצה לומר עכשיו".

היא המשיכה בקישור רגשי להיסטוריה הקרובה של מלחמת העולם השנייה, וטענה כי הקמת מדינה יהודית היא למעשה המענה היחיד לחורבן אותו חווה העם בשואה:

…אם 700,000 היהודים האלה בארץ ישראל יוכלו להישאר בחיים הרי העם היהודי כמו שהוא נשאר בחיים והעצמאות היהודית מובטחת. אם ייטבחו 700,000 אלה, הרי לדורי-דורות הקיץ הקץ על החלום של עם יהודי ומולדת יהודית"

המסר העיקרי היה הניסיון לקשר באופן הדדי את גורל העם היהודי כולו יחד עם גורל היישוב בארץ ישראל, ומכך ההבנה כי הפניה הדחופה לגיוס כספים איננה מיועדת רק להצלה פיזית של היישוב, שהיא כמובן מטרה חשובה בפני עצמה, אלא להבטחת המשך קיומם של יהודים באשר הם.

לסיכום הבטיחה מאיר לנוכחים (אליהם הקפידה לפנות כ"ידידים") כי היישוב היהודי מתכונן בכל תסריט להילחם "ממש עד הסוף", אך הוסיפה כי הירתמות מהירה מצד יהודי ארה"ב לסיוע כספי היא ככל הנראה הדרך היחידה בה היישוב יוכל לצאת מן המערכה המתקרבת כאשר ידו על העליונה:

אתם אינכם יכולים להחליט אם אנו צריכים להילחם או לא. אנו נילחם… אתם יכולים להחליט רק דבר אחד: אם נצא מנצחים מן הקרב הזה, או אם ינצח המופתי. על זה יכולים יהודי אמריקה להחליט. צריך לקבל את ההחלטה הזו במהירות, בתוך שעות, בתוך ימים. ואני מבקשת מכם – אל תאחרו יותר מדי. אל תצטערו מרה בעוד שלושה חודשים על מה שלא עשיתם היום. הזמן הוא עכשיו"

על פי החוקר מירון מדזיני, הופעתה של מאיר בשיקגו הייתה "מחשמלת" ובלתי-נשכחת עבור קהל השומעים שעבור רובם נראתה מאיר כ"דמות תנ"כית" או "אישה מן המערב הפרוע", ואילו ההיסטוריון יוסי גולדשטיין טוען כי נאומה של מאיר "הצליח לגרום לנוכחים מהפך תודעתי". הביוגרפית פרנסין קלגסבורן כתבה כי "על פי כל קנה מידה, שיקגו הייתה ניצחון" והגדירה את הנאום כ"אחד הטובים בחייה של גולדה". מאיר עצמה תיארה כך את תגובת הקהל לנאומה: "הם הקשיבו והם בכו והם התחייבו על כספים בסכומים ששום קהילה לא נתנה כמוהם לפני כן מעולם".

***

שלושה ימים קודם לכן, מאיר עוד הייתה בירושלים שם נפגשה עם בן-גוריון כדי לדון ברכש הציוד הצבאי. רשימת הדרישות כללה בין היתר ג'יפים, קליעים, "סירות מהירות" ובירור אפשרות לרכוש "אונייה נושאת אווירונים".[i]

גיוס כספים עבור המטרות הביטחוניות הדחופות הטריד מאוד את בן-גוריון שכינס בשבועות שקדמו את צמרת היישוב לסדרת דיונים בסוגיה. ב-3 בינואר הוא חשף בישיבת מזכירות מפא"י וראשי המפקדה הארצית כי הוא שוקל "נסיעה לאמריקה" להשגת הסכומים הדרושים לצרכי הכוח הצבאי, במידה והשליחים הנוכחיים הנמצאים שם לא יצליחו לגייס את התקציב הדרוש. בן-גוריון הבהיר באותה הזדמנות כי מבצע גיוס כספים מחו"ל הוא בעיניו הנתיב היחיד להבטחת סכום מספיק לקיום הכוח הצבאי במלחמה, סכום שאותו לא ניתן היה לגייס בארץ בנסיבות הקיימות ובמסגרת הזמן הדוחקת. בפגישה אחרת עם הרמטכ"ל דורי, האחרון העריך את צרכי התקציב של הצבא בסכום של שבעה מיליון דולר הכולל רכש בחו"ל, אחזקה שוטפת של כוח אדם והצטיידות.

הסכמה רחבה שררה לגבי הצורך הדחוף במגבית, אך מדוע נבחרה דווקא גולדה למשימה? בראשית ינואר, כאמור, החזיק בן-גוריון בדעה שהוא עצמו צריך להוביל את השליחות, מתוקף תפקידו כמנהיג הציוני הבכיר, האמונה כי נוכחותו תגביר את תרומות היהודים ובעיקר לאור חשיבות ודחיפות האתגר.[ii] גם אליעזר קפלן נחשב כמועמד מתאים בשל בכירותו בהסתדרות ובסוכנות היהודית וניסיונו בענייני ניהול כספים. מאיר עצמה לא ששה בעבר לצאת לחו"ל עבור מטרות מדיניות שונות, ולרוב דחתה יוזמות כאלה על הסף, אלא שכעת הנסיבות היו שונות.

עם פרוץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות בנובמבר 1947, ניכרה עלייה חדה בצרכי ההגנה וכן בגיוס תרומות באמצעים שונים. רוב הכספים הופנו להתגוננות היישוב העברי ולמטרות רכש ואספקה, תמיכה בצרכי יחידות לוחמות, סלילת כבישים והקמת ביצורים וחיזוק ההתיישבות. בארה"ב פעלו בעיקר מגביות כלליות, וחלק מהעסקנים שם לא ששו להתמקד דווקא בצרכי ביטחון, מסיבות שונות.

עם החמרת המצב הביטחוני לקראת סוף השנה, היה ברור כי היישוב עומד בפני מערכה כבדה שתדרוש גיוס כספים בהיקף נרחב הרבה יותר. שליחים שונים ששוגרו לאירופה וארה"ב לא הציגו הצלחות מרשימות, ובנוסף לנזק החומרי שנגרם מאירועי המלחמה המתהווה והוצאות אחרות ישירות ועקיפות נדרש מאמץ התרמה משמעותי. מקורות המימון הסתמכו בחלקם על מיסים ומלווים מקומיים, אך בכך לא היה די כדי לכסות על הצרכים הגדלים. המחסור בנשק היווה את הבעיה העיקרית, ואת המענה לכך היה ניתן למצוא רק ממקורות זרים.[iii]

גולדה מאיר הייתה שותפה להבנה הזאת, ויחד עם זאת הבינה כי היה צורך חשוב לא פחות לנוכחות בן-גוריון בארץ לשם ניהול המערכה הצבאית המתפתחת. "אי אפשר להביא בחשבון, כמובן, שבן-גוריון יעזוב בשעה זו את הארץ", כתבה והדגישה: "תפקידו היה מרכזי בהחלט". במקביל היא הביעה ספק לגבי התאמתו של קפלן יצליח למשימת גיוס בהיקף הנדרש, וגם בכירים אחרים בסוכנות לא היו על הפרק מבחינתה: "הבטתי סביבי וסקרתי את חבריי שליד השולחן, שהיו כל כך עייפים ויגעים"[iv]. כל אלה הביאו אותה לדבריה לשקול "בפעם הראשונה" את השאלה "האם לא מן הראוי שאתנדב אני לשליחות".

כאשר הביאה את הרעיון לראשונה בפני בן-גוריון הוא סרב בציינו את נחיצותה בארץ, ודבק עדיין בעמדתו שעליו לנסוע לבדו לשליחות הקריטית או ביחד עם קפלן. מאיר לא ויתרה ובן-גוריון המופתע מהנחישות והביטחון שהפגינה הביא את ההחלטה להצבעה בהנהלת הסוכנות, שם זכתה לרוב. היה זה צעד לא שגרתי שיתכן שנועד לחסוך מקפלן מבוכה, ובכל מקרה שיחק לטובת בן-גוריון ממנו ירד נטל גיוס הכספים בעיצומה של מערכה והופקד בידיים שהיו לדעתו נאמנות.

מה הייתה המשימה שהוטלה על מאיר? מעבר למפגשים שנערכו עם ראשי הסוכנות והצבא החל מראשית חודש ינואר בהם דנו בצרכים הכספיים הדחופים, נקבו במספר סכומים שונים ועסקו ברשימות ציוד כלליות, לא נראה כי נמסרה למאיר הוראה מפורשת לגבי מטרות הגיוס ולפחות בעת יציאתה לשליחות לא הייתה כזו. גם תאריך חזרתה כנראה לא נקבע מראש.

על פי דורון רוזן, באותו מפגש עם בן-גוריון ב-21 בינואר ניתנה למאיר הנחיה לעמוד בקשר עם שליחי רכש באירופה שהיו אמורים לקבל את עיקר הכספים, אך יחד עם זאת תוהה רוזן מדוע בן-גוריון שנהג לפרט בהרחבה ביומנו לגבי סוגיות רכש וביטחון, כמעט ולא התייחס לתדרוך שניתן למאיר.[v]

על פי יוסי גולדשטיין, מאיר נחתה בארה"ב ב-23 בינואר "ללא תכניות ברורות כיצד לפעול", מלבד המחשבה "לגייס בכל מחיר ובכל דרך את היהודים שם כדי שיתרמו למגבית החירום למען המלחמה". לבנה ואחותה שקיבלו את פניה בניו-יורק סיפרה כי "יעדה עוד משיצאה את הארץ" היה "לאסוף את הסכום הדמיוני" של כשלושים מיליון דולר, אשר לדבריה "בן-גוריון וקפלן הסכימו ביניהם שהיה המינימום ההכרחי הדרוש". לטענת גולדשטיין היה זה "לכל הדעות סכום כמעט בלתי נתפס" ולכן "איש לא חשב שתשיגו". בכתבי מאיר אין אזכור ליעד מסוים בטרם הנסיעה, ונראה כי מקור הסכום של 25 מיליון דולר הוא בהערכתו של קפלן לגבי צרכי הכספים של היישוב לפחות עד קיץ 1948. הסכום בסך שלושים מיליון מוזכר בפעם הראשונה רק בנאום הפתיחה של המגבית אותו נשאה מאיר עם הגיעה.

***

בחזרה לשיקגו, הנאום המאולתר בישיבת ראשי הפדרציות היה דוגמה לחוסר הוודאות וחוסר ההכנה שאפיינו את ראשית המסע. ביומנה כתבה מאיר כי הופעתה הראשונה בפני יהדות אמריקה "לא נקבעה מראש, לא הוכנה וכמובן שלא הכריזו עליה". אמנם היא הייתה מוכרת במידה מסוימת לקהילה היהודית, אך לדבריה כאשר נחתה באמריקה בראשית 1948 "לא הייתה ידועה כלל" לאנשים אליהם פנתה.

מכשול נוסף שעמד בפני מאיר עם הגעתה היה מציאת מנגנון התרמה יעיל שיאפשר איסוף סכומי כסף נרחבים במסגרת הזמן הקצרה. על פי דורון רוזן, הניסיון הקודם שצברה מאיר בגיוס כספים בארה"ב במהלך שנות השלושים לימד אותה על "הקשיים המרובים הכרוכים בתיאום פעולות התרמה", וקשיים אלו בהקשר המגבית הנוכחית הורכבו ממספר גורמים: ראשית, בקרב פעילי המגבית בארה"ב הייתה קיימת הסתייגות לגבי קיום מפעל גיוס נפרד מן הקמפיין הקבוע לו הוקצבו יעדים שנתיים שהיו עשויים להיפגע כעת, וכמו כן העניק לתורמים נקודות זיכוי ממיסים. צמצום הכנסות המגבית הקיימת היה עשוי לפגוע גם במעמדם האישי והציבורי של המגייסים המקצועיים המקומיים, שבכל מקרה לא ששו באופן מסורתי לשתף פעולה עם שליחים מארץ ישראל.[vi]

בנוסף, על פי רוזן חלק מן הקהילות, בעיקר כאלו בהן המחנה הלא-ציוני היה דומיננטי, היו עשויות להסתייג מהקצאה ישירה של כספי תרומות לצרכי ביטחון היישוב, צעד שעלול לבוא על חשבון כספים המיועדים למשל לפליטים היהודים על אדמת אירופה או מאמצי סעד אחרים. כמו כן כותב רוזן כי לתחושת מאיר, הפעילים בארה"ב הפגינו לתפיסתה "חוסר הבנה ואמפתיה" כלפי הנסיבות ההיסטוריות המתפתחות בארץ ישראל.

על פי מירון מדזיני, מאיר גילתה בהגיעה לאמריקה "עולם יהודי חדש" – אם בעבר יצרה קשר בעיקר עם קהילות ותיקות ויהודים יוצאי מזרח-אירופה בני דורה ובעלי נטיות סוציאליסטיות, הרי שכעת הייתה צריכה להתנהל בעיקר מול תורמים מקרב הדור הצעיר והמבוסס יותר, וזאת בנוסף לפוליטיקה הפנימית של המגבית שסרבלה את ההליכים. קושי אחר היה נעוץ כאמור במטרות הגיוס הגבוהות אותן שאפה מאיר להשיג על מנת לספק את צרכי המלחמה הדחופים של היישוב, ובוודאי לא הייתה יכולה לעשות זאת בכוחות עצמה ללא הסתייעות בקשרים ובמנגנון המגבית הקיים.

מי שכאמור סייע בניסיון לפתור את הקשיים המהותיים האלה היה הנרי מונטור, שבנוסף לתפקידו הבכיר במגבית המאוחדת היה גם חבר בקבוצת 'סונבורן' שעסקה בגיוסים קודמים למטרות היישוב. מונטור היה כבר אז מגייס כספים מנוסה בעל היסטוריה מוכחת של הצלחה, הוא שמע על מאיר והיא שמעה עליו אך הם מעולם לא נפגשו קודם לכן. דורון רוזן מעלה סברה לפיה בשל פעילותו המוקדמת של מונטור בענייני רכש חשאי הוא נותר בקשר עם בן-גוריון שחיבר אליו את מאיר עם הגיעה לארה"ב. בכל מקרה, מונטור ליווה אותה במהלך מסעה, פעל כמארגן חרוץ מאחורי הקלעים, הדריך אותה לפני פגישות עם תורמים פוטנציאליים וכפי שמתאר זאת גולדשטיין, באופן כללי ידע "לחשוף לפניה את סודות המגבית". לדבריו, הסיוע שהעניק מונטור והופעתו לצד מאיר תרמו "תרומה חשובה" להצלחת המסע, חיזקו את מעמדה של מאיר ו"הוסיפו משנה תוקף" לשליחותה.

האסטרטגיה שגיבש הנרי מונטור כללה מספר מרכיבים. עוד בטרם פגשה מאיר את התורמים או מגייסי התרומות, תחילה הוא אירגן עבורה מסע יחסי ציבור קצר שנועד לחשוף אותה בפני כלי התקשורת האמריקנים, הן אלו במגזר הכללי ובמיוחד אלו הפונים לקהילות יהודיות. על פי מדזיני, מונטור ביקש במפגשים אלה להחדיר את שמה של מאיר לתודעת הציבור הרחב ו"למכור" אותה כ"מוצר אקזוטי, מעין אמא קוראז' היהודיה". המפגש הראשון מסוג זה נקבע כמעט מיד עם הגעתה של מאיר לניו-יורק, ונערך ב-24 בינואר במטה האו"ם שם נאמה מול קהל של עשרות כתבים ועיתונאים שונים. במעמד זה מסרה מאיר דברים עניינים וללא פאתוס מיוחד, הביעה ביקורת חריפה על המדיניות הבריטית המפלה כלפי יהודים, ובעיקר תיארה את מצבו הקשה של היישוב נוכח המתקפות הערביות.

השלב הבא בתוכנית היה לרתום לצורך גיוס הכספים את הפעילים המרכזיים של המגבית בארה"ב, וזאת הייתה מטרת הנסיעה החפוזה לשיקגו. לאחר ההופעה המוצלחת שם, ועוד מפגש מצומצם בניו-יורק עם חברי הוועד המנהל של המגבית המאוחדת, תוכנית מונטור החלה לצבור תאוצה.

***

מאיר החלה לקבל הזמנות רבות לאספות התרמה שאורגנו בזריזות ברחבי ארה"ב על ידי פעילי הפדרציות ועל פי מדזיני, קצב עבודתה בשבועות הבאים היה "רצחני". היא יצאה למסע מחוף לחוף שכלל 17 ערים שונות בהן נפגשה עם שלל קבוצות תורמים מחוגים יהודיים שונים (ציונים וגם כאלו שלא), ערכה מספר פעמים ביום אספות גיוס וארוחות מיוחדות, פגישות עם כתבים וראיונות לרדיו ולעיתונות. מונטור ואחרים הופיעו לצדה בחלק מן האירועים וסייעו לחזק את ההצלחות הנאות מבחינת מספרי הגיוס. בניו-יורק נערכה התרמה טלפונית רחבה ובקליפורניה מסיבה בביתו של השחקן והזמר היהודי אדי קנטור שהבטיח להקדיש עצמו לפעולת המגבית. בוושינגטון פנה הנרי מורגנטאו הבן, לשעבר שר האוצר האמריקני ואחת הדמויות הבולטות בקהילה, בקריאה ליהודי אמריקה ש"יוכיחו לעולם כי יש להם חוט השדרה ורצון להגשמת החלום מדורי דורות".[vii]

בארוחת ערב נוצצת במלון יוקרה במיאמי נאספו לאחר נאום של גולדה תרומות בסך של כמיליון וחצי דולר. בעיתון הקהילה בקליפורניה דווח ב-21 בפברואר על התחייבות מצד המועצה היהודית של לוס אנג'לס לגייס שלושה מיליון דולר. על פי הדיווח, הגיוס הגדול נערך לאחר שחברי המועצה שמעו ממאיר כי "הזמן אוזל" בכל הקשור לצרכי הביטחון וההגנה של היישוב. ב-27 בפברואר אמרה גולדה בתדרוך לתקשורת כי היא מצפה מהקהילה היהודית האמריקנית "להבין את האחריות" המוטלת עליה במצב הזה.

בינתיים בארץ, המתיחות הצבאית והמדינית המשיכה לטפס ביחד עם המצוקה הכספית. בן-גוריון ומאיר החליפו מברקים בהם עדכנה אותו לגבי התקדמות המגבית והוא חלק עמה את דאגותיו מן המצב. ב-10 בפברואר הזהיר בן-גוריון מפני מעורבות מיידית של צבאות ערב במלחמה והוסיף:

לאחר נסיעתך החמיר המצב… עלינו לראות בעתיד הקרוב את היישוב כנתון במצור"

למברק צורפה רשימת דרישות רכש דחופות והסכומים הנדרשים.

גם העיתונים עסקו במצב הכלכלי המחמיר ביחד עם המצב הביטחוני. ב-4 בפברואר נטען בעיתון 'קול העם' כי "המספרים על סכומים עצומים שעומדים להיאסף בארה"ב סימאו את עינינו" וכי "לא נוכל לסמוך אך ורק על העזרה של היהדות העולמית". ב-19 בפברואר סיפר 'הארץ' כי המגביות המקומיות החוזרות ונשנות מטילות "מעמסה כבדה מאוד על שכם העם". גולדשטיין כותב בהקשר זה כי לכל אורך מסע המגבית היה ברור למאיר כי "עיני ראשי היישוב ובמיוחד של בן-גוריון וקפלן מופנות אליה".ב-12 בפברואר פרסם השבועון 'העולם' מבית ההסתדרות הרצאה מאת אליעזר קפלן בה הסביר כי היישוב נמצא ב"מערכה משולשת" – פוליטית, צבאית וכלכלית. על פי קפלן, צרכי הביטחון, קליטת העלייה המתוכננת והקמת המדינה חייבו גיוס תקציב שנתי של כשבעים מיליון לירות, סכום שחלקו אמור להגיע מגיוס עצמי והלוואות וחלקו האחר ממגביות שונות.

יום קודם עוד הספיקה מאיר לענות למברק המודאג של בן-גוריון ודיווחה על התחייבויות לתרומות בסך 15 מיליון דולר, יחד עם הערכה כי הסכום צפוי לגדול ל-20 מיליון דולר עד סוף חודש פברואר. על פי הסיכום עם מונטור ובכירי המגבית, חלק מן הסכום הגיע מעודפי מגביות קודמות, חלקו מקדמה על חשבון השנה הנוכחית והשאר בצורת הלוואות על חשבון קמפיין הגיוס של השנים הבאות. ב-12 במארס התפרסם בעיתון 'דבר' ראיון עם הבנקאי אברהם דיקנשטיין שעמד בראש חברת 'אמפל' לגיוס כספי השקעות בארה"ב. לדבריו, המגבית הנוכחית הייתה "שיא עולמי שלא היה כדוגמתו", בעיקר בזכות מאיר אשר "נתקבלה בכל חוגי היהודית האמריקאית בכבוד ובהערצה". הוא הוסיף וטען כי "היהודים, ציוניים ושאינם ציוניים, מלווים בעניין את המתרחש בארץ ומוכנים לעזרה בגופם ובממונם".

עד חזרתה לארץ לקראת אמצע מארס הצליחה מאיר לגייס יחד עם מנגנון המגבית התחייבויות לתרומות בסך 50 מיליון דולרים, מתוכם כאמור הופרשו 25 מיליון לצרכי הרכש הביטחוני. חלק הארי של הכסף הועבר לשליחי הרכש באירופה ואמריקה ונוצל לקניית ציוד צבאי, בין היתר בעסקאות נשק קל עבור צה"ל בצ'כיה, רכישת מטוסים ורכבים משוריינים מעודפי הצבאות של מלחמת העולם, מקלעים ותותחים שונים עם קליעיהם ופגזיהם וכמו כן רכישת שתי אוניות להובלת חלק מאמצעי הלחימה.

***

הדיווחים המעודדים מארה"ב חיזקו במעט את רוח הנכאים בצמרת היישוב בארץ. ראש המחלקה המדינית בסוכנות משה שרת כתב לקפלן בנימה אופטימית על הצלחות הגיוס, והנרי מורגנטאו הוסיף במברק אחר לקפלן כי מאיר "עשתה עבודה יוצאת מן הכלל בהביאה לנו את דחיפות המצב". גם בן-גוריון הרעיף על מאיר מחמאות והעניק למסעה את הכינוי "מגבית הברזל". מאיר מספרת בזיכרונותיה כי בשובה ארצה אמר לה בן-גוריון:

באחד הימים, כשיכתבו את ההיסטוריה, יאמרו שהייתה אישה יהודיה שהשיגה את הכסף שאפשר את הקמת המדינה"

מספר ימים אחרי שובה לארץ העניקה מאיר ראיון לעיתון 'דבר' בו סיכמה את שליחותה המוצלחת בגיוס המגבית, וסיפרה כי יהודי אמריקה מכל החוגים הפוליטיים ומכל המעמדות "נכונים לעמוד לימין הישוב וחרדים לגורלו".

סכומי התרומות שאספה מאיר במסעה הראשון לארה"ב אכן סייעו למממן חלק לא מבוטל מצורכי הביטחון של היישוב ומדינת ישראל בחודשי המלחמה הראשונים, ועל פי גולדשטיין היו בין הגורמים שסייעו "לבלימת התקפות הפלסטינים ופלישת צבאות ערב", ואולי אף הגורם החשוב ביותר למהלך הקרבות, כפי שציין בן-גוריון בעצמו בישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית. מדזיני טוען כי הסכומים שנאספו במגבית היו "מעל ומעבר" לחלומותיו של בן-גוריון, וכמו כן מעל לתקוות המוקדמות של מאיר עצמה. במסיבת עיתונאים שנערכה בתל-אביב ב-6 באפריל אמר הרב ישראל גולדשטיין, ממנהיגי הפלג הציוני ביהדות ארה"ב ומי ששימש באותה עת גם כגזבר הסוכנות, כי הצלחת המגבית של מאיר היא הוכחה ל"רחשי הלבבות" והלהט הציוני המחודש בקרב יהודי אמריקה: "תחילה לא האמינו כי תאסוף 25 מיליון, אבל היא אספה". על פי יוסי גולדשטיין, גם מאיר עצמה הופתעה מההצלחה הגדולה של המגבית, שהייתה "אולי מהגדולות" בהפתעות חייה.

אלא שגם סכומים אלה התגלו כמוגבלים ביחס לדרישות המציאות שכללו מעבר לרכש בחו"ל גם הוצאות ביטחון מקומיות הנוגעות לציוד, אספקת דלק ומזון וגיוס ואימון של חיילים. במהרה היה ברור לראשי היישוב כי יזדקקו לסכומים נוספים הדרושים להשלמת עסקאות נשק חדשות ובמיוחד השגת כלי נשק כבדים שהיו דרושים לצה"ל. ב-16 במאי אמר בן-גוריון באותה ישיבת ממשלה כי המדינה הצעירה זקוקה לסכומים גדולים על מנת לשלם על עסקאות נשק שכבר הוסכמו באירופה והוסיף כי "יש צורך שגולדה תצא מיד לאמריקה למטרה זו". צרכי הביטחון הבהולים שוב נסקו לגבהים חדשים במיוחד לאור ההתפתחויות הצבאיות בשטח, ומאיר הספיקה לשהות בארץ תקופה קצרה בלבד בטרם נשלחה פעם נוספת למסע גיוס דחוף ברחבי אמריקה.

***

גולדה מאיר שבה עטורת שבחים ממסע הגיוס הראשון בארה"ב ונחתה הישר אל לב הקלחת המדינית והביטחונית בארץ ישראל. כמעט מיד היא חזרה להשתתף בישיבות דחופות בנוגע למצב, בין היתר בנוגע להחלטה על יציאה למבצע 'נחשון' ומגעים מדיניים מול המעצמות ומול ירדן, מילאה שליחויות שונות בשם הנהגת היישוב (לשיחות עם ראשי הערבים בחיפה למשל) וניסתה לתווך במתיחות הגוברת בין ראשי ההנהגה והצבא עצמם (בן-גוריון וישראל גלילי למשל), תוך דאגה למעמדה ועתידה הפוליטי האישי המעורפל. גם המצוקה הכספית הכללית המשיכה להדאיג. מספר ימים בלבד לאחר שובה כתב בן-גוריון כי "המצב קטסטרופלי" וסיפר על חיילים שפתחו בשביתה בגלל חוסר התמיכה במשפחותיהם, ועל מספר מחלקות שערקו בגלל מחסור באוכל.

לכל אלה הצטרפו המגעים הקדחתניים בטרם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי, ותחושות החרדה הקיומית הברורות שהגיעו כמעט מיד בעקבותיה. בזיכרונותיה כותבת מאיר על החשש הגדול מפני פלישת צבאות ערב שלדבריה נהנו מ"עליונות טקטית גדולה", שליטה בחבלי ההר מהם היה אפשר "לתקוף בלי קושי" יישובים יהודיים וכמו כן "עדיפות מוחלטת באדם ובנשק" במיוחד בהשוואה ל"קליפת השום" שהייתה בידי ישראל הצעירה. על פי מאיר, הברירה היחידה שעמדה בפני היישוב, "אם אין רצוננו שידחפו אותנו לים", הייתה לנצח במלחמה.

כבר ב-16 במאי נדון כאמור עניין גיוס המשאבים המחודש בישיבת הממשלה, ובאותו היום קיבלה מאיר מברק מהנרי מונטור בה סיפר לה על התחושות בקרב יהודי אמריקה בעקבות הקמת מדינת ישראל. על פי מונטור, יהודי אמריקה נרעשו "עוד עומק נפשם" וחשו "התרגשות וגאווה ללא גבול מהולות בחשש מלחמה". לאור זאת הוא העריך כי אם תשוב מאיר לארה"ב לסבב מגבית בקרוב יהיה ניתן לגייס בו "עוד 50 מיליון דולר". מאיר כותבת כי אמנם לא ששה לעזוב את ישראל באותה עת: "לבי נמס בקרבי למחשבה שיהיה עלי להינתק מהארץ", אך מוסיפה כי "למעשה לא הייתה שום ברירה".

היא השיבה למונטור על כוונתה לצאת לארה"ב מיד וקיבלה את הסכמת בן-גוריון. על פי מירון מדזיני, נסיעתה השנייה של מאיר הייתה חלק מהאסטרטגיה שטווה בן-גוריון: ישראל הייתה זקוקה להפוגה ראויה כדי להדוף את פלישת הערבים ולהתבסס כעובדה קיימת, והעדיפות העליונה במצב זה הייתה לרכישת נשק שיאפשר לצה"ל להחזיק מעמד בטווח החודשים הקרובים. כה דחופה הייתה המשימה בעיני ראש הממשלה עד שהונפקה למאיר תעודת המסע הדיפלומטית הישראלית הראשונה ונמצא עבורה מטוס קל שהביא אותה לאתונה, למרות שהארץ הייתה סגורה כליל לטיסות יוצאות או נכנסות. מאיר עצמה כותבת כי אפילו לא שבה לירושלים על מנת לאסוף את בגדיה והסתפקה באריזת "מברשת שיער, מברשת שיניים וחולצה נקיה".

למרות היציאה החפוזה הנוספת מן הארץ, סבב המגבית השני בארה"ב היה מראשיתו מאורגן ומסודר הרבה יותר בהשוואה לפתיחת המגבית הראשונה. מאיר הגיעה בפעם הזו לא כנציגת יישוב קטן ונידח אלא כשגרירה גאה של המדינה היהודית הטריה, עובדה שבהחלט שיחקה לטובתה בקרב קהל היעד. "קיבלו אותי כאילו הייתי התגלמותה של ישראל", כתבה בזיכרונותיה. היא חזרה בפני השומעים שוב ושוב על "הסיפור על ההכרזה, על תחילת המלחמה, על המצור בירושלים" והבטיחה ליהודי אמריקה כי בעזרתם "ישראל תנחל ניצחון". לדבריה, בכל פעם שחשה לאות מן המסע המפרך, "די היה לי שאזכיר לעצמי שעכשיו אני מדברת כשליחתה של מדינה יהודית ומיד הייתה העייפות שלי נמוגה פשוט".

הנרי מונטור ביקש לנצל את ההתלהבות הראשונית בה התקבלה מאיר וביחד עם פעילי מגבית ארגן עבורה שוב שרשרת אירועי התרמה ברחבי המדינה. בנוסף, כלי התקשורת האמריקנים גילו כעת עניין מוגבר עוד יותר במאיר כמי שיכולה לספק להם זווית מוחשית על האירועים הדרמטיים המתרחשים בישראל, שנלחמה ממש באותו זמן על חייה: הצבא המצרי התקדם מדרום לכיוון גוש דן, בירושלים המופגזת הלגיון הירדני צר על הרובע היהודי ומצפון הכוחות הסוריים הגיעו לשערי קיבוץ דגניה. בפן המדיני עמדו באותה עת על הפרק הצעות כמו תוכנית ברנדוט לתיווך בינלאומי בין הצדדים הלוחמים וחלוקה אפשרית של הארץ, דיונים לגבי הפוגה או הפסקת אש ומגעים על רכישת נשק מול ברית המועצות. לשאלה הכספית הייתה השלכה גם על קבלת ההחלטות ברמה הצבאית, כפי שציין שר האוצר קפלן בראשית חודש יולי כאשר טען כי "ההפוגה עולה לנו הצבא בכל חודש 4 מיליונים לירות".

בעוד החדשות המדאיגות מישראל זורמות כל העת, כולל חששה של מאיר לבתה שרה שהייתה חברת קיבוץ רביבים בחזית הדרום, היא הצליחה שוב לפרוט על נימי הרגש היהודי והקפידה להדגיש בהופעותיה בתקשורת ובפני תורמים כי למרות ההתרגשות מהקמת המדינה קיימת דחיפות עליונה לגיוס הכספים. "הניצחון במלחמה לא יושג בנאומים ובהכרזות ולא בדמעות של אושר", הסבירה והוסיפה: "הזמן חשוב מאין כמוהו כי אם נחמיץ אותו לא יהיה למה למחוא כפיים". לצד הדחיפות ודוחק השעה ניסתה מאיר לשלב בדבריה גם מסר של אופטימיות לפיו הכוח הצבאי היהודי הוא זה שיכריע את המערכה. כבר עם נחיתתה בניו-יורק ב-19 במאי טענה כי ישראל יכולה לנחול ניצחון אילו ניתנו לה "אמצעיים כספיים וכמויות נשק מספיקים", יחד עם הבטחה כי ממשלת ישראל נערכת לקליטת עלייה נרחבת.

לעומת מסע המגבית הראשון, מאיר נראתה הפעם יותר בוטחת בעצמה, מסריה תקיפים יותר ובהתאם גם ההצלחה בשכנוע תורמים פוטנציאליים. גולדשטיין כותב כי ההתלהבות ממנה "לא פסקה לרגע" ומוסיף כי "בכל מקום ברחבי אמריקה חיכה לה קהל ששתה את נאומיה בצמא".[viii]

פן נוסף למסע המגבית השני היה בתחום ההסברה. על פי מדזיני, מאיר למדה כיצד לנצל לטובתה את העניין הרב שעוררה בקרב כלי התקשורת השונים, והעבירה בהצלחה את המסרים החשובים לישראל במסיבות עיתונאים וראיונות רדיופוניים וטלוויזיוניים. גולדשטיין מוסיף בעניין זה כי מודעותה של מאיר לסוגיית ההסברה והראיונות הרבים שהעניקה "עזרו לבסס את מעמדה החיובי של ישראל בדעת הקהל האמריקנית". בנוסף כותבת מאיר כי שני מסעותיה לגיוס כספים חיזקו מאוד את הקשר בין יהדות ארה"ב תחילה ליישוב היהודי ובהמשך למדינת ישראל, הוכיחו את "תחושת השותפות שלהם איתנו" ולימדו כי מעורבות יהודי אמריקה בענייני ישראל היא "גורם שנוכל לסמוך עליו".

פציעה בתאונת דרכים בה הייתה מעורבת בניו-יורק עיכבה במספר שבועות את חזרתה לישראל, אליה שבה לבסוף ב-29 ביולי לאחר שגייסה בהתחייבויות והלוואות שונות סכום שאף עלה במעט על חמישים מיליון דולרים.[ix] על פי גולדשטיין, שני מסעות אלה הפכו את מאיר ל"אחת האישים שתרמו באורח ייחודי תרומה חשובה ביותר להצלחת ישראל במאבק הקיומי שנכפה עליה". מדזיני כותב בהקשר זה כי למרות שמאיר הייתה "המאיץ המרכזי" בגיוס כולל של כ-90 מיליון דולרים מראשית 1948, "מעטים בישראל העריכו את מלוא תרומתה למאמץ המלחמה ואת ממדי הישגיה באמריקה".

חלק ארי מן הסכום שנאסף נוצל בין היתר לצרכי רכישת מטוסי קרב עבור חיל האוויר, מימון עסקאות של נשק כבד ובינוני מצ'כיה ומערב אירופה, ותוכניות לקנייה ושיפוץ של מפציצים כבדים מארה"ב. לדברי דורון רוזן, רכישות אלו לא היו מתבצעות ללא הסיוע הכספי של "מגבית גולדה", והן אלו (יחד עם הגיוס המוגבר שהונהג החל מינואר 1948 והרפורמות המבניות בצה"ל) שאפשרו את הגידול הכמותי והאיכותי בכוח הצבאי היהודי, הפיכתו ל"צבא מודרני עם יחידות לחימה מקצועיות" ובעיקר תרמו "תרומה עצומה" ליכולתו להשיג להתמודד עם צבאות ערב ולהגיע להכרעה בחלקה השני של מלחמת העצמאות.

מאיר עצמה סיכמה בזיכרונותיה את המסע השני באביב וקיץ 1948 וכתבה כי אמנם רק כמחצית מסך כל תרומות המגבית באותה שנה הופנו לישראל (השאר שימשו בעיקר לסיוע לפליטים באירופה), אך אין ספק כי "אותם 50 אחוז עזרו לנו לנצח במלחמה". שני מסעות המגבית שערכה מאיר בין החודשים ינואר ויוני 1948 התקיימו בתוך מסגרת זמן ייחודית ומכריעה. שילוב הנסיבות והצרכים הקיימים בארץ ותחושות הדחיפות והבהילות שאלו ייצרו, הנחישות והתושייה שגילתה מאיר בתכנון וביצוע המסע, הסיוע לו זכתה בארגון ותעמולה וקבלתה בקרב יהדות ארה"ב – כולם יחד הצטרפו לרגע שאפשר את ההצלחה הגדולה בגיוס הכספים, הצלחה שכאמור תרמה תרומה משמעותית לניצחון במלחמת העצמאות.

---

[i] בזיכרונותיה מציינת מאיר כי נאלצה לעזוב בבהילות את הארץ לאחר מפגש עם בן-גוריון ב-13 בינואר, בו הורה לה על ביצוע השליחות באופן מיידי, "בלי כל מטען, בשמלה שלבשתי בישיבה ומעליה מעיל חורף". אלא שמקורות אחרים סותרים גרסה זו לגבי תאריך היציאה הממשי, וקובעים אותו תשעה ימים לאחר מכן, ב-22 בינואר 1948.

[ii] לאחר מפגשים שנערכו ב-1 וב-2 לחודש כתב בן-גוריון על צרכי התקציב הדוחקים ועל שיחה עם אליעזר קפלן בה אמר לו כי "הכרחי ששנינו ניסע לשם כך לאמריקה".

[iii] יצחק גרינברג מעריך את הוצאות המלחמה הישירות של ארגון ההגנה והמדינה עמדו על סך של 199 מיליון דולרים וכללו פעילות מבצעית, הובלה וציוד וגיוס מצבת כוח האדם.

[iv] על פי מירון מדזיני, מאיר ראתה בקפלן אדם "רציני, שקול וקר מזג" שמתאים אולי להשתדלות מצומצמת בקרב בעלי הון או אנשי עסקים, ולאו דווקא הדמות האידיאלית שבכוחה להלהיב את יהודי ארה"ב בהמוניהם ולגרום להם לפתוח את כיסם.

[v] לדברי דורון רוזן, יתכן כי בן-גוריון השאיר עניינים אלה לשיקול דעתה של מאיר ול"שרירותן של נסיבות המציאות שתשרורנה". כמו כן מעלה רוזן את האפשרות שהשניים שוחחו על כך בפגישה נפרדת לגביה בן-גוריון חרג ממנהגו ולא הזכיר אותה ביומנו.

[vi] עוד קודם לכן התקיימו בארה"ב מגביות יהודיות שונות שעסקו בגיוס כספים באופן כללי ולא בהכרח למטרות ביטחון. כאשר הקימו אנשי ההגנה ב-1947 מגבית חדשה לגיוס חירום, חלק מעסקני המגביות הוותיקות לא ראו זו בתחילה בעין יפה, ורק לאחר משבר שפרץ בשלהי אותה שנה הגיעו להסכמה כי המגבית הכללית תתרכז גם היא בצורכי ביטחון.

[vii] באירוע בניו-יורק אמר מורגנטאו מראש השולחן לחבריו כי למרות ש"כולנו חשים רגשות עמוקים כלפי אמריקה" הרי שמטרת המגבית היא "הצלת העם היהודי". הוא המשיך ואמר כי "לא ניתן להציל את העם היהודי אלמלא היהודים בארץ ישראל יהיו מסוגלים להגן על עצמם", ולכן "אם גולדה אומרת שהם חייבים נשק ואנחנו המקור היחיד לכסף עבור הנשק הזה, אנחנו הולכים לכלול את הבקשה שלה במגבית השנה הנוכחית". קלגסבורן כותבת כי חלק מהנוכחים במפגש התנגדו לרעיון וטענו כי הדבר יעמוד בניגוד לאמברגו שהטיל הממשל האמריקני על מכירת נשק למזרח התיכון, מה שהוביל לתגובה נעצבת מצד מאיר.

[viii] גם מסע יחסי הציבור נכנס במקביל להילוך גבוה. בשער העיתון 'בני ברית' מן ה-11 ביוני הופיעה תמונתה של מאיר לצד דיווח על הגעתה ללוס-אנג'לס בו הוגדרה כ"אישה היהודיה החיה הדגולה ביותר". בהמשך דווח כי מאיר אמרה לראשי ועד המגבית כי ישראל זקוקה ל-75 מיליון עד לחודש אוגוסט, לצרכי הגנה וקליטת עלייה.

[ix] לקראת סוף יוני ובעודה מתכוננת לחזרה, משה שרת הודיע למאיר על מינויה הרשמי לצירה בברה"מ, מינוי לו סירבה בעבר. בזיכרונותיה היא כותבת כי "נדמה היה לי שזה אי-צדק חמור" לבקש ממנה לצאת שוב בבהילות לשליחות נוספת בעוד המלחמה בארץ נמשכת, אך היא נאלצה לקבל את הדין מכיוון שהבינה שבן-גוריון נתן הסכמתו למהלך.

רשימה ביבליוגרפית

– יוסי גולדשטיין, גולדה: ביוגרפיה

– יצחק גרינברג, "מימון מלחמת העצמאות", הציונות י"ג

– גולדה מאיר, חיי

– מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית

– דורון רוזן, בעקבות האוצר האמריקאי: פעילות ה"הגנה" בארצות־הברית, 1949-1945

– Francine Klagsbrun, Lioness: Golda Meir and the Nation of Israel