אמריקה מציגה: מהפכת ההורים

בשנת 1925, בית המשפט העליון האמריקני ביטל חוק במדינת אורגון שחייב הורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים במחוז בו הם גרים. אגודה בשם The Society of Sisters, אשר הפעילה בתי ספר פרטיים, טענה כי החוק פוגע בזכות ההורים לבחור את ההדרכה הדתית המתאימה עבור ילדיהם. בית המשפט הסכים פה אחד. המדינות רשאיות לנהל בתי ספר ולפקח עליהם, ואפילו לחייב חינוך סביר עבור כל ילד. אך השופטים קבעו כי המדינה אינה רשאית "להתערב באופן בלתי-סביר בחופש של ההורים לשלוט בגידול הילדים וחינוכם".

ההחלטה בתיק Pierce v. the Society of Sisters כללה את אחד הביטויים הזכורים ביותר בתולדות בית המשפט העליון. "הילד אינו רק בריה של המדינה", כתב השופט ג'יימס קלארק מק'ריינולדס. "תיאוריית החירות הבסיסית לפיה פועלות כל הממשלות באיחוד שוללת כל ניסיון כללי של המדינה לתקְנֵן ילדים על ידי אילוצם לקבל הדרכה ממורים ציבוריים בלבד".

התפיסה לפיה אל למדינה להתערב בזכות ההורים לקבוע את אופן הגידול והחינוך של ילדיהם השפיעה השפעה מתמשכת על מערכת החינוך בארה"ב. אך כעת, כמעט מאה שנים אחרי אותו פסק דין, נראה כי המדינה נוטה לנסח מחדש את התפיסה הזו, אם לא בבית המשפט אז בוודאי שבפועל ובמדיניות המיושמת בבתי הספר הציבוריים. בקרב מורים ומנהלים בבתי ספר ציבוריים, ישנה הנחה גוברת וברורה לפיה הממשלה מוכשרת יותר מאשר הורי הילד, בכל הנוגע לקביעת הטוב עבור הילד. והם גם פועלים לפיה הנחה זו, לעתים בתוקפנות, ומקבלים החלטות קריטיות לגבי חינוך ורווחת הילדים, ללא הסכמת ההורים ולעתים אף ללא ידיעתם.

בעת האחרונה, ישנן אינספור דוגמאות למקרים בהם בתי ספר כפו את ההעדפות הרעיוניות של הצוות, תוך שהם אינם מספרים את האמת המלאה לגבי תוכניות לימודים בנושאי מיניות, תרבות, פוליטיקה ונושאים אחרים שנויים במחלוקת. התמונה שהחלה להצטייר היא של מערכת חינוך החוצה את גבולות המנדט שניתן לה, מתעקשת להתעלם מרצונות ההורים, ונחושה לחתור תחת שליטה מקומית בבתי הספר במטרה לקדם אג'נדה אנטי-חברתית. "זה מרתיח, זה פוגע בילדים וזה בלתי מתקבל על הדעת", אומרת ורנדט ברוילס, עורכת דין ומייסדת התנועה למען זכויות ההורה והילד בחינוך, "ובעיקר – זה נוגד את החוק".

***

בראשית השנה שעברה, ארגון בשם Parents Defending Education (PDE) החל להזמין הורים לדווח באופן אנונימי על מקרים בהם מורים ובתי ספר כפו "אג'נדה אקטיביסטית" על ילדים. בתקופה של מעט יותר מ-18 חודשים, ב-PDE קיבלו יותר מאלפיים דיווחים כאלה מכל חמישים המדינות, ואימתו באופן עצמאי כרבע מהם. בשנה הראשונה, מספרת מייסדת ונשיאת הארגון ניקול ניילי, כמעט כל הדיווחים נגעו בנושאים הקשורים לגזע, כולל "חלוקת תלמידים לקבוצות גזעיות במהלך יום הלימודים, שיעורים על 'פריבילגיה לבנה' או תלמידי יסודי שנאלצו להגדיר את עצמם כ'מדכא' ו'מדוכא', על בסיס צבע עורם והמגדר".

לאחרונה, מרבית הדיווחים נגעו לאידאולוגיית מגדר, כולל מדיניות בית ספרית הדורשת מהצוות שלא למסור להורים מידע לגבי ילדים בתהליך שינוי מין, ושימוש בחומרי לימוד בהם ראו ההורים אינם מתאימים לגיל התלמידים, חומרים גסים ומגונים או בעלי ערך לימודי מפוקפק. "הורים מדווחים כל הזמן כי הם נתונים להשמצות והאשמות בגזענות, טרנספוביה ושנאה, פשוט משום ששאלו שאלות והעלו חששות", אמרה ניילי.

בניו ג'רזי, מחלקת החינוך המקומית באחד המחוזות שיתפה "מקורות לדוגמה" בהם בתי ספר יוכלו להשתמש כדי לעמוד בדרישות החינוך המיני החדשות של המדינה. בשיעור לדוגמה לכיתה א' אשר הופץ בקרב הורים נכתב למשל כי

את עשויה להרגיש שאת בן אפילו שאיברי הגוף שלך הם מה שאנשים עשויים להגדיר כ'של בנות'. אתה עשוי להרגיש שאתה בת, אפילו אם איברי הגוף שלך הם מה שאנשים יגדירו כ'של בנים'. ואתם עשויים להרגיש לא כבת ולא כבן, אבל אתם בעצם קצת משניהם. לא משנה איך אתם מרגישים – אתם נורמליים לחלוטין!"

ההורים הגיבו בזעם מול רעיונות על גמישות מגדרית המועברים לילדים כה צעירים. בתוך ימים, מושל ניו ג'רזי פיל מרפי, שנבחר מחדש ברוב דחוק ביותר בנובמבר שעבר, הורה על בחינת הוראות המדינה, שעדיין נערכת נכון לחודש אוגוסט הנוכחי.

במיזורי, תלונות הורים על ניסיונות לקדם בכיתה "מגוון ושוויון" הובילו מפקח מקצוע מקומי לשלוח הודעת דואר אלקטרוני למורים ובה הוראה להסיר ממערכת השיעורים המקוונת מערכי שיעור הנוגעים לנושאים כמו גזע, אי-ציות אזרחי ואלימות משטרתית, על מנת שהורים לא יוכלו לראות אותם. ההורים "מחפשים דברים מסוימים כדי להתלונן עליהם", נכתב בהודעה שנשלחה למורים ואף הודגש: "זה לא אומר שצריך לזרוק את השיעורים לפח ולמצוא חדשים. פשוט תסירו אותם מהאתר כדי שההורים לא יראו".

כאשר קבוצת הורים במישיגן הגישה בקשה לחופש מידע עבור "כל המסמכים" הכוללים את המילים "שוויון, מגוון והכללה", נאמר להם כי עלות הפקתם תהיה 400 אלף דולרים. אמא ברוד איילנד נתבעה בידי איגוד המורים במדינה לאחר שהגישה יותר מ-200 בקשות לגישה לתוכנית הלימודים במחוז בו בתה לומדת בגן. "להורים יש זכות מלאה לבקש מידע פומבי לגבי מערכת החינוך ולגבי הדברים אותם ילדיהם לומדים בבית הספר", אומרת ניקול סולאס, שביקשה לדעת מה מלמדים את תלמידי מחוז סאות' קינגסטאון בנושאי 'תיאוריית גזע ביקורתית' ורעיונות מגדר. במחוז לאודון בווירג'יניה, נאמר להורים כי לא יתאפשר להם לבחון את חומרי הלימוד בנושאים "חברתיים ורגשיים", בטרם יחתמו על מסמך סודיות האוסר לשכפל או להפיץ את החומר.

הקונפליקט בין זכויות ההורים לבין סמכות סגל בית הספר לפעול במקום ההורים, משתקף בחדות הרבה ביותר בשאלה כיצד בתי ספר מתייחסים לתלמידים טרנסג'נדרים והוריהם.

בנסיבות הרגילות, נדרשת הסכמת ההורים עבור כל פעולה בית-ספרית של ילדיהם התלמידים, החל מטיול כיתתי ועד מתן כדור נגד כאב ראש. אך בשנת 2018 גורמי החינוך במדינת ניו-ג'רזי הורו לבתי הספר על "קבלת המגדר הנקבע על ידי התלמיד; הסכמה הורית אינה נדרשת". ההנחיות זכו לתשבחות מצד פעילים למען בני נוער להט"ב כ"הוראות החזקות ביותר שנראו בין כל המדינות". בחירת התלמידים הורחבה להעדפה של תאי שירותים חדרי הלבשה. "אנשי החינוך צריכים לנהל שיחה פתוחה אך דיסקרטית עם התלמיד, כדי לקבוע את העדפתו בנושאים כמו שם נבחר, כינוי גוף בו יש לפנות אליו ותקשורת עם ההורים", ייעצה המדינה.

וכך, בהינף מקלדת, כל החלטה שהתקבלה בבתי הספר של ניו-ג'רזי בנוגע לזהות מגדרית נותרה בידי הילדים בלבד; המבוגרים היחידים שהורשו לדעת או להשפיע עליה היו המורים או אנשי סגל אחרים בבית הספר. "לא קיימת חובה לאנשי בית הספר ליידע את הורי התלמיד לגבי זהותו המגדרית או ביטויה", קבעו הנחיות המדינה המעורפלות. כיום, כמעט כשני תריסר מדינות פרסמו הוראות דומות. חלקן, כמו מסצ'וסטס ואיידהו, מצביעות על חטיבת הביניים כנקודה אשר ממנה "לא קיימת חובה" להודיע להורים. אחרות, כמו ורמונט ומישיגן, אינן מציינות כלל גיל מסוים או כיתה.

מגמה זו מסמלת שינוי ניכר מעשורים של נהלים מקובלים ופעילות תחת חוקים פדרליים. אם רישומי בית הספר של ילד מציינים שם או מגדר אחר, הסתרת עובדה זו מפני ההורים היא הפרה ברורה של חוק 'זכויות המשפחה והפרטיות', המעניק להורים זכות בלתי-מוגבלת לבחון את רישומי בית הספר ולבקש תיקונים. שמו ומגדרו של התלמיד הם פריטי מידע בסייסים הנרשמים למעשה בכל רשומה בית-ספרית, כולל גיליונות ציונים, רשימות נוכחות ולוחות זמנים. לכן ההנחיה על איסור תיעוד מגדר התלמיד היא כמעט בלתי נתפסת, ואין שום ספק לגבי זכות ההורים לנגישות למידע. "יכולים להיות חוקים מקומיים במדינות השונות שמחזקים את החוק הפדרלי, אבל לא יתכן חוק שמפר את הזכות הזו", מסביר לרוי רוקר, שעבד במשך יותר משני עשורים כמפקח על יישום החוק במשרד החינוך.

פעילים למען בני נוער טרנסג'נדרים ניסו לעתים לטעון כי החוק הפדרלי למעשה מחייב את בתי הספר לשמור בסוד כל שינוי ברישום המגדר של תלמידים. מסמך שפורסם בידי 'המרכז הלאומי לשווין טרנסג'נדרי' טען כי "חשיפת הסטטוס המגדרי, שם שניתן בלידה או המין שנקבע בלידה והיסטוריה רפואית בפני הורים, מורים או חברים לכיתה, עשויה להפר את חוק הפרטיות הפדרלי". רוקר מגדיר טענות אלה כ"לוקות בכנות" ומציין כי החוק מעניק באופן חד-משמעי להורים לקטינים את הזכות לבחון את רישומי בית הספר. אלא שלדבריו, מספר ההורים המודעים לזכות הזו "נמוך מאוד".

אם עובדי בית הספר חשים כי זו זכותם להסכים ואף לעודד ילדים לשמור בסוד את זהותם המגדרית מפני הוריהם, תחושה זו נובעת מן האמונה כי ילדים טרנסג'נדרים הינם קבוצה פגיעה וייחודית הנמצאים בסיכון נפשי, במיוחד כאשר הוריהם עשויים לראות זאת בעין לא יפה. יתכן כי אנשי חינוך משוכנעים באמת כי מדיניות הסודיות היא חיונית לרווחת הילדים וביטחונם. זו טענה רווחת כי מתבגרים טרנסג'נדרים "חשים בטוחים פחות בבית הספר, חושבים יותר מחשבות על התאבדות, ובעלי שיעור ייצוג גבוה בקרב נוער חסר בית, לפחות חלקית בשל דחיה משפחתית" – על פי דיווח בעיתון Education Week.

אלא שברוילס מתעקשת כי דווקא "הצהרה וחיזוקים חיוביים לתלמידים טרנסג'נדרים יכולים לשפר את בריאותם הנפשית ואת הישגיהם הלימודיים, וגם החוק מכיר בכך". היא מציינת כי על מורים חלה חובת דיווח לרשויות המוסמכות על כל מקרה או חשד למקרה של התעללות, ואלו מצדן פועלות תחת הנחיות גילוי נאות ושיתוף ההורים. "אינך זכאי כמורה לקחת על עצמך את השיפוט לגבי מערכת הערכים של הורה כזה או אחר, מתוך חשש שהוא עשוי להדריך את הילד באופן השונה מראיית עולמך כמורה", היא אומרת.

ברוילס עוקבת אחרי תביעות שהגישו הורים בשמונה מדינות לפחות, כולל וירג'יניה, ויסקונסין, קליפורניה ומסצ'וסטס, תביעות המאתגרות את המדיניות האוסרת או מגבילה בתי ספר מיידוע ההורים. אלו כוללות מקרים בהם הורים טוענים כי ילדיהם זכו לעידוד פעיל מצד מורים לשנות את שמם ואת כינוי הגוף בהם פונים אליהם, ללא הסכמת ההורים. כל התביעות מלבד אחת הוגשו בשנתיים האחרונות.

ברוילס אינה מופתעת מכך. אחרי הכל, היא אומרת, "זכות ההורים לקבוע את אופן הגידול של ילדיהם, החינוך שיקבלו או הטיפול הרפואי שיקבלו טבוע עמוק בתרבות ובחוק". בקרב מורים, מנהלים ויועצים פדגוגיים, "הייתה קיימת הכרה כמעט אוניברסלית בסמכות הורית ומשפחתית על ילדים. התופעה בה הסמכות הזו עומדת בפני אתגרים כוללים, היא דבר חדש מאוד".

תקדימים ותיקים מבית המשפט העליון נראים כניצבים לצד ההורים. כך למשל, בפסק הדין של Parham v. J.R משנת 1979, רוב של שישה מול שלושה דחה עתירה של קבוצת קטינים לביטול יכולת ההורים לשלוח את ילדיהם לטיפול בבית חולים פסיכיאטרי בג'ורג'יה. השופטים שקלו בין היתר את הטענה לפיה חלק מן ההורים עשויים להשתמש בכוחם לרעה ולהתייחס לבתי החולים כאל מקום בו "זורקים" ילדים לא רצויים. "תורת המשפט שלנו שיקפה באופן היסטורי את תפיסת תרבות המערב לגבי המשפחה כיחידה בעלת סמכות הורית רחבה על ילדים קטינים", כתב נשיא בית המשפט וורן ברגר, בניסוח שכוון לביטול החלטות קודמות. "התפיסה האטטיסטית לפיה כוח הממשלה אמור לגבור על סמכות הורית בכל מצב, רק משום שישנם הורים מתעללים ומזניחים, סותרת את המסורת האמריקנית".

בנוסף, יתכן כי סיכוני ההתאבדות והפגיעה העצמית מופרזים לעתים. ד"ר ג'יי גרין, לשעבר מרצה לחינוך באוניברסיטת ארקנסו, מציין כי שיעורים גבוהים מהרגיל של דיכאון והתאבדות בקרב אנשים החווים בלבול מגדרי אינם אומרים בהכרח כי בעיות אלו נובעות מכישלון "לחזק" את זהות הילד או ממאמצים עקרים לטפל בבעיותיו הנפשיות.

"בעבר, כאשר נערות שסבלו מדיכאון וחרדה פיתחו הפרעות אכילה או ניסו לשנות את הופעתן החיצונית כדי לחוש שליטה בסערות הפנימיות, כל אותם מבוגרים בבית הספר ראו זאת כבעיה בה יש לטפל בתיאום הם ההורים", אמר גרין, כיום עמית מחקר במכון Heritage. "אף אחד לא ראה בהפרעות אכילה למשל ביטוי אותנטי לאני האמיתי של הילד אותו יש לחזק ולשמור בסוד מפני ההורים". מוקדם יותר השנה פרסם גרין מחקר בו נמצא כי הנמכת הרף החוקי עבור קטינים המבקשים לעבור התערבות רפואית "מחזקת-מגדר" ללא הסכמה הורית מקושרת דווקא עם שיעורי התאבדות גבוהים יותר בקרב צעירים, במדינות בהן אומצו שינויים כאלה.

ככל הנראה, קצב העתירות נגד בתי ספר המעודדים ילדים לעבור שינוי מגדרי או מנסים להסתיר מהוריהם כי ילדיהם משתמשים בשם וכינוי שונה בבית הספר, צפוי להתגבר. אך כפי שמסביר עו"ד לוק ברג מהמכון למשפט וחירות בוויסקונסין, "יתכן כי הפתרון הטוב ביותר טמון בחקיקה". לדבריו, "לא יהיה זה קשה לנסח חוק פשוט הדורש אישור הורי בטרם תלמיד קטין יהיה יכול לשנות את זהותו בבית הספר".

עוד יש לציין כי לא כל מחנך מרגיש בנוח עם סוג כזה של הנחיות. סטפני גרסיה, מנהלת בית ספר בזיכיון בניו-ג'רזי, מספרת כי בית הספר שאמור להיפתח בשנה הבאה יפעל על פי חוקי המדינה, אך היא מודאגת כי הם יציבו אותו בסיטואציה מוזרה, במיוחד בבתי ספר מהסוג הזה בו ניתן דגש חזק על מעורבות הורית ואמון. "אסור להגיע למצב בו בתי ספר עומדים בין הילד למשפחה. אנחנו צריכים לתמוך בחיזוק המשפחה", היא אומרת ומוסיפה: "בכל פעם בה מורה ממליץ לילד שלא לדבר עם הוריו או מעניק עצה במצב בו ההורים אמורים לתת אותה, הרי שהוא חורג מתפקידו".

***

חוקים יכולים להיכתב ולעבור בבית הנבחרים. הנחיות מדינה לבתי ספר יכולות לעמוד למבחן בית המשפט. אבל המכשול הגדול יותר לשיקום הסמכות ההורית בתחום החינוך טמון בשינוי התרבות וצורת המחשבה שמאפשרת ואף מעודדת מורים לראות בעצמם כפעילים למען הילד.

החינוך הציבורי אמנם מסתכם בשליש מכל הוצאות המדינה והממשל המקומי, אך התפיסה לפיה מורים רואים בעצמם סמכות מדינתית הייתה נדירה. זו גם אינה תופעה חדשה או התגלמות אופנתית של "wokeness". במשך שלושה עשורים לפחות, חלק נכבד מהכשרת המורים עסק בציפייה לפיה עליהם להיות "מחנכים מקצועיים כמו גם פעילים חברתיים המחויבים לצמצם את חוסר השוויון באמריקה", על פי דו"ח משנת 2005 מאת האגודה לחקר החינוך.

במקביל, בעוד המערכת מעודדת באופן כללי מורים ליצור מערכת יחסים טובה עם הורים (מחקרים רבים מקשרים בין מעורבות הורית פעילה בחינוך הילד לבין הישגים לימודיים משופרים), סקר שנערך ב-2018 בקרב מורים הראה כי 36% בלבד הביעו תמיכה "מוחלטת" או "רבה" בהורים – נמוך יותר משיעור האמון שהובע במנהלים, תלמידים, ראשי האיגוד ומעורבים אחרים במערכת.

יחדיו, הדחפים והגורמים האלו יצרו בקרב מורים ואנשי סגל חינוכי תחושה לא רק של נוחות אלא גם של צדק, בכך שהם מחליפים את שיפוט והעדפת ההורים באלו שלהם, ועושים זאת ללא בושה.

הדוגמאות נמצאות בשפע ברשתות החברתיות. בחודש אפריל, חשבון הטוויטר Libs of TikTok שיתף סרטון אותו צילם מורה מאוקלהומה אשר הכריז: "אם ההורים שלך לא מקבלים אותך כפי שאתה, שיז***נו. אני ההורים שלך עכשיו". מורה מאוקלנד בקליפורניה פרסם סרטון המתאר את "ארון המעבר" שיצר בית הספר עבור תלמידים טרנסג'נדרים: "המטרה של ארון המעבר היא לאפשר לתלמידים להגיע לבית הספר עם הבגדים שהוריהם אישרו, ואז להחליף אותם לבגדים המתאימים למי שהם באמת".

“If your parents don’t accept you for who you are, f*** them. I’m your parents now” – Oklahoma middle school teacher

This teacher was let go last week after complaints of grooming and this tiktok + others containing questionable content were brought to the principal’s attention pic.twitter.com/PilOM95doU

— The Master Plan (@MasterPlan216) April 13, 2022

בארה"ב פועלים כ-3.7 מיליון מורים, ואין להניח כי סרטונים המופצים ברשתות מהווים ייצוג של המקצוע כולו. יחד עם זאת, כמעט מדי יום ניתן למצוא דוגמאות למורים החורגים בבירור מסמכותם ללא שום חרטה. גם אם אתה רואה בעצמך סוכן מדינתי בעל כוח כפיה על קהל שבוי של ילדים הנוחים להתרשם, סביר להניח שלא תרשה לעצמך להתנהג כמו המורה אשר תועד מודה ברצונו לגרום לתלמידיו למרוד במדינה. "יש לי 180 יום להפוך אותם למהפכנים…להפחיד אותם פחד מוות", אמר גבריאל גיפה, אשר תלה בכיתתו בקליפורניה את דגל ארגון 'אנטיפה'. מורה אחרת תיארה ברשת כיצד הסירה את הדגל האמריקני מהכיתה, משום שהוא "גרם לי לחוש חוסר נוחות". כאשר תלמיד שאל אותה לאיזה דגל הוא אמור להישבע אמונים, היא הצביעה על דגל הגאווה אותו תלתה על הקיר.

אם ישנם מורים בבתי ספר ציבוריים הסבורים כי שיח כזה ופעולות כאלו מוגנים תחת החוק, הם טועים. עקרון "החופש האקדמי" הנפוץ בעולם ההשכלה הגבוהה, אינו תקף למערכת החינוך הציבורית. בפסק הדין Garcetti v. Ceballos​ (2006), בית המשפט העליון הסכים כי התבטאויותיו של אדם בעל תפקיד ציבורי מוגנות רק כאשר הוא משמיע אותן כאזרח פרטי. במילים אחרות, מערכת החינוך אינה מפקחת על הביטוי של המורים, אלא שוכרת אותו באופן זמני.

למען הסר ספק, הרעיון של "חופש ביטוי להשכרה" הופך מורכב יותר בשל ההיבטים המעשיים והיום-יומיים של מקצוע ההוראה. מעט מאוד מן ההוראה בכיתה מתוסרטת מראש או מוגשת כמרשם מוכן; מורים לרוב מכינים או מארגנים מערכי שיעור משלהם עם פיקוח מנהלי מינימלי, אם בכלל. אך התקדימים מניחים בבירור כי עליהם להתנהל במקצועיות ושיקול דעת.

"למורים גישה ייחודית לילדיהם הקטינים של אזרחים אחרים, ואסור שנראה בהם כמי שמנצלים את מעמדם הסמכותי כדי לקדם דעות אישיות בנושאים רגישים או שנויים במחלוקת", אומרת בוני סניידר, מנהלת תוכניות חינוך ב'מכון לזכויות הפרט והביטוי' (FIRE) ומחברת הספר Undoctrinate. "התלמידים נדרשים על פי חוק להיות נוכחים בבית הספר וההורים מחויבים לשלוח אותם לשם, מה שהופך את תלמידי בית הספר לקהל שבוי", היא מוסיפה. סניידר מייעצת למורים להיות מודעים לכך שכאשר הם מדברים בכיתת בית ספר ציבורי, הם מייצגים למעשה את מערכת החינוך כולה. זו נקודה קריטית שלעתים רחוקות מוזכרת בתוכניות הכשרת המורים.

***

כל אלה – המאבקים סביב תאוריות גזע, רעיונות מגדר, בתי ספר המקדמים אג'נדה חברתית וההורים החוששים מכך – מתרחשים באווירה ציבורית של אמון הולך ופוחת במוסדות כמו מערכת החינוך הציבורי.

ובדומה לתחושה הציבורית כלפי הקונגרס (אמריקנים רואים אותו באור שלילי מזה עשורים אך בכל זאת מפקידים לבחור מחדש אותם נציגים), במשך זמן רב הורים באמריקה העניקו ציון נכשל לחינוך הציבורי כולו, בעודם מדרגים את בית הספר של ילדיהם ואת המורים בו כטובים מאוד. השנים האחרונות הציבו אתגר משמעותי לדפוס הזה. שלוש שנות לימודים רצופות שובשו בשל מגפת הקורונה, והמאבקים סביב חובת חבישת מסכות לילדים ימשכו גם בשנה הרביעית. סגרים ובידודים העבירו את חלק ניכר מפעילות בית הספר לפלטפורמות מקוונות. שיעורים שבעבר נערכו מאחורי דלתות הכיתה הסגורות, כעת משודרים בשידור ישיר לבתים בכל רחבי המדינה. אך כל אלה לא סייעו לשקם את אמון ההורים במערכת.

תהיה זו טעות לטעון כי בתי הספר נפלו גם הם קורבן למפלצת הרעבה של מלחמות התרבות. אחרי הכל, מטרת בית הספר היא העברת מסר תרבותי כלשהו. אך בתקופה שאחרי פרשת ג'ורג' פלויד, החינוך הציבורי הפך נוטה לאג'נדה של "צדק חברתי" בלהיטות הגובלת באובססיה. מחלקות חינוך מקומיות רבות משקיעות בתוכניות של "גיוון, שוויון והכלה", והמחויבות הציבורית למדיניות "אנטי-גזענית" לרוב מציגה באופן שאינו כנה את הנטיות הקיצוניות שלה כ"אנחנו פשוט מלמדים על ההיסטוריה".

בעשרות מדינות ומחוזות נרשמו מקרים בהם הורים היו כועסים מספיק מהפיכת סוגיית ה"גזע" לאחד מיסודות החינוך, והחלו לשגר תלונות נזעמות לרשויות. המקרה הנודע ביותר התרחש באוקטובר 2021, כאשר התאחדות מועצות בתי הספר הלאומית (NSBA) שלחה מכתב לנשיא ביידן ובו נטען כי "בתי הספר הציבוריים באמריקה וראשי מערכת החינוך נמצאים תחת איום מיידי". המכתב תיאר את מחאות ההורים הזועמים כ"שוות ערך לסוג של טרור פנימי ופשעי שנאה". ההתאחדות דחקה בנשיא לערב את משרד המשפטים, את ה-FBI וסוכנויות אחרות. כאשר המכתב נחשף בפומבי, גם הנצלות חפוזה לא מנעה מיותר מחצי מהמדינות באמריקה לסיים את מערכת היחסים עם NSBA.

העוינות הגוברת בין בתי הספר לבין ההורים האיצה צמיחה אדירה במספר ארגוני ההורים וקבוצות הפעולה שקמו בכל רחבי המדינה. הארגון הבולט מתוכם הוא Moms for Liberty שנוסד בינואר 2020 בידי חברים לשעבר במועצת החינוך של פלורידה, שמאסו בסגרי הקורונה בבתי הספר. הארגון טוען ליותר ממאתיים סניפים וכמעט מאה אלף חברים בארבעים מדינות, וכבר השיג השפעה ניכרת עם הרצה ותמיכה במועמדים למועצות חינוך מקומיות, ועידוד הורים לאמץ את "מגילת זכויות ההורים".

מטרת צעדים אלה היא להבטיח שקיפות בתוכנית הלימודים ופרטיות המידע, קביעת גיל מינימלי בו ניתן יהיה ללמד נושאים הקשורים למיניות או גזע, וכיבוד העובדה לפיה "להורים ישנה זכות בסיסית לכוון את גידל ילדיהם", כך מספרת אחת המייסדות, טיפאני ג'סטיס. לדבריה, הארגון מתכנן בתוך חמש שנים ליישם את מגילת הזכויות בכל חמישים המדינות. הצעות חקיקה ברוח זו כבר הוגשו ב-27 מדינות, והתקבלו באריזונה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ופלורידה.

בין אם הוצגו כך בידי הצדדים הלוחמים או לא, המלחמה על מועצות בתי הספר ובתי המחוקקים המקומיים היא יותר מהתכתשות תרבות רגילה. מדובר בסכסוך גבולות בין הורים ומערכת החינוך הציבורי, המעמיד למבחן את יכולת בתי הספר לפעול "במקום ההורים". בין אם מרצון או מרשלנות, מנהלים ומורים בוחנים את הגבולות, ויוצרים את התחושה שבתי הספר חורגים מסמכותם ומעודדים ערכים הפוכים לאלה הנלמדים בבית, חושפים את הילדים לחומר אידיאולוגי או שאינו ראוי לגילם, ועם עליית "הלמידה החברתית והרגשית" – מתמקדים בבריאות הנפשית של התלמיד על חשבון משימת החינוך הבסיסית. קרבות אלו יהדהדו בבית המשפט בשנים הבאות.

וכך יקרה גם בזירה הפוליטית. בעודנו מתקרבים לבחירות האמצע בנובמבר ולהכרעות משרת המושל ב-36 מדינות, רפובליקנים מנצלים את תסכול ההורים על בתי הספר כיתרון במאבק, ומקווים לשחזר את הצלחת הקמפיין של גלן יאנגקין בווירג'יניה. המירוץ בשנה שעברה התהפך לטובת יאנגקין כאשר הוא ביקר את היריב הדמוקרטי המוביל, טרי מקאוליף שהיה מושל המדינה בין 2014 ל-2018, בעקבות החלטתו להטיל וטו על הצעת חוק שדרשה מבתי ספר להתריע בפני הורים כאשר לילדיהם ניתנת משימת קריאה של ספרים בעלי תוכן מיני מפורש. "אני לא חושב שהורים צריכים להגיד לבית הספר מה עליו ללמד", פלט מקאליף. הורי וירג'יניה, לעומת זאת, ראו ביריבו יאנגקין כמי שיגן על זכותם הבסיסית, והביאו אותו כל הדרך ללשכת המושל.

Glenn Youngkin: "I believe parents should be in charge of their kids' education."

Terry McAuliffe: "I don’t think parents should be telling schools what they should teach." #VAgov pic.twitter.com/LqIlRMLKgj

— Glenn Youngkin (@GlennYoungkin) September 29, 2021

אם הרפובליקנים יצליחו במשימה זו, יהיה זה מהפך מרשים. עד לשנים האחרונות, הדמוקרטים נהנו מיתרון של כמעט 20% בסקרים, בכל הנוגע לשאלה איזו מפלגה נהנית מאמון רב יותר בנושאי חינוך. בסקר שנערך על ידי איגוד המורים בקיץ האחרון בקרב מצביעים פוטנציאליים במדינות המפתח, 39% מהמשיבים הביעו אמון רב יותר ברפובליקנים בנושאי חינוך, לעומת 38% שהביעו אמון בדמוקרטים. המשיבים גם אמרו כי הבעיה הגדולה ביותר בבתי הספר היא ש"החינוך הפך לפוליטי מדי". ולא פחות מדאיג עבור הדמוקרטים, סקר שנערך לאחרונה בקרב 5,000 הורים מצא כי 82 אחוזים מהם "יצביעו למועמד שאינו ממפלגתם" אם אותו מועמד יציג מדיניות חינוך הקרובה לזו שלהם.

אך הבעיה המטרידה וארוכת הטווח אותה יש לפתור נוגעת לתרבות החינוך ולזליגה ההדרגתית של מערכת החינוך הציבורי ליחסים לעומתיים עם האנשים שהיא אמורה לשרת, במיוחד ההורים. במפגש הכשרה למורים שנערך בוויסקונסין לפני מספר חודשים, נטען כי הורים "אינם זכאים לדעת" את הזהות המגדרית בה ילדיהם משתמשים בבית הספר. "את הידע הזה יש להרוויח", כך נאמר למורים – דוגמה נוספת להתרחקות מערכת החינוך הציבורית ממשימתה והתנכרותה לאנשים המממנים אותה.

כל עוד ימשך זרם התקריות מן הסוג הזה, נחזה ביותר ויותר הורים כועסים, והרבה יותר מהם יגיעו למשל לישיבת מועצת בית הספר לבושים בחולצות עם המוטו שהפך חביב על פעילים:

I don’t co-parent with the government"

המאמר ראה אור לראשונה בגיליון ספטמבר 2022 של כתב העת 'קומנטרי'.

עקבו אחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות: