מיעוט מפונק הורס את הקומדיה לכולנו

בשנה שעברה צוינו ארבעה עשורים ליציאתו לאקרנים של הסרט 'טיסה נעימה', הקומדיה אותה כתבתי וביימתי ביחד עם אחי ג'רי וידידנו הטוב ג'ים אברהמס. ממש לפני שהעולם כולו נסגר בשל התפרצות הקורונה, חברת פרמאונט ערכה הקרנה חגיגית בתיאטרון המצרי בהוליווד, ולאחריה מפגש עם הקהל. אחד מהצופים הציג שאלה שבימים עברו לא הייתה נשמעת: "האם הייתם יכולים לעשות את הסרט הזה גם היום?". תגובתי הייתה: "בוודאי שכן, רק בלי כל הבדיחות".

למרות שאנשים עדיין מספרים כל הזמן כמה הם אוהבים את 'טיסה נעימה', ולמרות שהסרט מדורג באופן קבוע בצמרת הקומדיות המצליחות, התנהלו בפרמאונט דיונים האם לדחות את ההפצה מחדש מחשש לזעם ציבורי על סצנות שכיום עלולות להיחשב "חסרות רגישות". אני מדבר על סצנות כמו זו בה שתי דמויות שחורות מדברות ביניהן בסלנג רחוב כל כך בלתי מובן עד שלא ניתן לתרגם אותו לכתוביות. הפסקתי כבר לספור כמה אנשים ניגשו אלי ואמרו: "היום לא הייתם יכולים לעשות סצנה כזאת". אך אני תמיד תוהה, למה לא? חצי מהבדיחות בקטע הזה בכלל מכוונות ללבנים, והסצנה כולה מסתיימת בכך שגברת לבנה מאוד מתערבת ומתווכת בין הדוברים.

אותו קטע היה מאוזן מכיוון שעשינו צחוק משני צדי המתרס. אף אחד לא נפגע מהסצנה הזו וכל סוגי הקהלים אהבו ועדיין אוהבים אותה. אך בשוק הבידור של היום, אם הייתי מספר לבכיר באולפנים על סרט בו גברת לבנה צריכה לתרגם זוג גברים שחורים, הוא היה עונה לי באולפנית: "זה פשוט נהדר! אנחנו כבר נתקשר אליך…".

בניגוד לכך, מייקל אייזנר שהיה נשיא פרמאונט ב-1979 לא חש צורך לצנזר, לערוך או להעיר על הבדיחות בתסריט של 'טיסה נעימה', אפילו בדיחות שלא הבין עד הסוף. אייזנר פשוט ידע שקומדיה דורשת מידה מסוימת של פזיזות, ושכותבים ובמאים צריכים להתנסות עד שהם מוצאים את הנקודה המושלמת בה בדיחה טובה מאירה זרקור על נושאים מביכים, דווקא בגלל שהיא מאפשרת לנו לצחוק עליהם.

כיום אנו עומדים בפני לחצים חברתיים ופוליטיים אשר קורעים לגזרים את ארצנו ואת משפחותינו. לא שאכפת היה לי להיפטר מכמה בני משפחה בכל מקרה, אך הנקודה היא שאנו חיים בתקופה הסוערת ביותר בהיסטוריה הקרובה, תקופה בה הצורך בהומור הוא דחוף ביותר, אך עדיין נראה שאנו מאבדים את היכולת לצחוק על עצמנו ועל העולם בכלל.

***

הומור מתרחש כאשר אתה הולך נגד המצופה ומפתיע אנשים עם דבר שלא ראו מגיע, כמו למשל ניצחון של קבוצת הניו-יורק ג'טס. אך כדי שההפתעה באמת תהיה מצחיקה, עלינו להיות מוכנים לדכא את הפירוש המילולי של הבדיחות. ב'טיסה נעימה' למשל, דמותו של לויד ברידג'ס מנסה להיגמל מעישון, שתיה ושימוש בסמים שונים. אם היינו לוקחים את ה"התמכרויות" האלו באופן מילולי, זה לא היה מצחיק בכלל. נראה כי רבים מבכירי תעשיית הקולנוע כיום מאמינים כי הקהל פשוט לא מסוגל לראות מעבר לפירוש המילולי של הבדיחות. במקום הרצון לבדר, החשש מתגובה זועמת הוא זה שמניע את ההחלטות שלהם.

אני מודה שהפחד מפני תגובה זועמת מצד הקהל אינו בלתי-מוצדק לחלוטין. ישנו חלק קולני מאוד (אם כי לא גדול) של האוכלוסייה שפשוט לא מצליח להבדיל בין בדיחות על התמכרות להסנפת דבק לבין הבעיה עצמה. אלה האנשים מהם בכירי האולפנים חוששים כאשר הם חושבים פעמיים על הפצה מחדש של 'טיסה נעימה' לכבוד יום השנה הארבעים, כאשר הם מוסיפים הסברים ואזהרות לפני שידור של 'אוכפים לוהטים' בטלוויזיה, או כאשר הם לוחצים על תסריטאים להסיר בדיחות פוגעניות.

כתוצאה מן ההחלטות האלו המבוססות על פחד, כמה ממוחות הקומדיה הטובים ביותר שלנו נוטשים את הניסיון להצחיק לטובת פרויקטים רציניים בהרבה כמו 'ג'וקר' של הבמאי טוד פיליפס או הסדרה 'צ'רנוביל' שנכתבה על ידי קרייג מאזין. הצמד הזה היה בעבר שותף ליצירת שניים מסדרת סרטי 'בדרך לחתונה' שהיו הצלחה קופתית ענקית. פיליפס סיכם את מצבו של כותב הקומדיה כיום כאשר אמר: "קשה מאוד להתווכח עם 30 מיליון איש בטוויטר. זה פשוט בלתי אפשרי, אז אתה אומר לעצמך – אני בחוץ".

ישנם כאלה המביטים בבריחת הקומיקאים ההמונית וטוענים כי הקומדיה ודאי מתה. זו אינה האמת. הקומדיה לא מתה, היא פשוט מפחדת וכאשר אתה מפחד אתה מחפש מסתור. אני מעריץ את הכותבים שמסוגלים להשתמש ביצירתיות ובכישרון שלהם לטובת פרויקטים שאינם הומוריסטיים. בשונה מחלק מעמיתיי, המתעלים את הזעם למיזמים מקובלים יותר מבחינה חברתית, לי עצמי אין כישורים מיוחדים מעבר ליצירת בדיחות. בתור נער מתבגר, פוטרתי ביום השני לעבודה כמוכר בבית מרקחת מכיוון שלא הייתי מסוגל למלא את שתי דרישות התפקיד הבסיסיות: לספור עודף ולמצוא דברים.

אך עדיין מדובר בבעיה. חיי היו פשוטים הרבה יותר אילו הייתה לי היכולת לזנוח את ההומור בזמנים המסוכנים האלה, אך במקרה כזה לא הייתי מוצא שום נתיב אחר. עבורי קומדיה אינה עבודה. אני לא מחתים כרטיס ומתחיל להיות מצחיק ואז מחתים אותו שוב ביציאה בסוף היום. תהא הסיבה אשר תהא, זו הדרך בה אני חי. זהו הנתיב המגוחך בו בחרתי, בכוונה או לא בכוונה.

פרנק דרבין, הבלש אותו גילם לזלי נילסן בסדרת סרטי 'האקדח מת מצחוק', לא היה סתם דמות יצירת הדמיון. פרנק הוא אני. אני הבחור שמצבר המכונית החשמלית שלו אזל באמצע נסיעת מבחן לפני שלושים שנה, כשבמושב הנוסע לצדי נמצא כתב מעיתון גדול. עצרנו במלונית הקרובה ומיהרתי לחבר את הרכב לשקע הראשון שנקרה בדרכי, מה שמיד החשיך את הבניין כולו. האורחים הכועסים זרמו החוצה מן החדרים בצרחות, וה'לוס אנג'לס טיימס' הרוויח סיפור מעניין לגיליון של מחר.

אני הבחור ששאג בסט הצילומים "מי חוסם את המצלמה? אני לא רואה את המסך!". עוזר הבמאי השיב: "זה אתה אדוני. אתה עומד מול המצלמה". אני הבחור שבאותו הסט ממש ניסה למצוא את שירותי הגברים במבוך מסדרונות האולפנים, עבר בפתח הלא נכון ומצא עצמו בלב רחוב סואן ומול דלת נעולה. נאלצתי לפלס דרכי בחזרה לשערי האולפן ביחד עם קבוצת תיירים, בעוד אנשי ההפקה תוהים כולם לאן נעלם הבמאי שלהם.

התרחשויות כאלו הן דבר יומיומי בחיים שלי, לא רק משום שאני שלומיאל באופן כללי אלא גם משום שנדמה שהן פשוט מוצאות אותי. במהלך המגפה הגדולה של 2020, הצלחתי איכשהו להיכנס לבידוד ביחד עם חבורה שכללה את בן זוגה הנוכחי של גרושתי, חברה לשעבר שכיום מלמדת מדיטציה, הגיטריסט מלהקת הרוק 'ראט' ומלכת היופי הנוכחית של יוטה. החיים שלי היו יכולים בקלות להפוך לסדרה קומית, רק שאף צופה לא היה מאמין שזה אמיתי.

יתכן שאני מושך לעצמי מצבים כאלה משום שאני ילד סנדוויץ' וזקוק לתשומת לב תמידית, או אולי זה בגלל שאני אדם מתוסכל שמתעצבן מהשעמום הרגיל אותו כולם מקבלים בקלות כזאת. יש בי זעם כלפי מתינות, כלפי זהירות וכלפי תקינות פוליטית. וכדי להפוך את העניינים לגרועים אף יותר, מעולם לא חששתי לומר דברים שערורייתיים בפומבי או בפרטיות. בדיחות הן ההגנה שלי נגד הנורמליות ובתור כותב קומדיות, אם אני לא הולך על הסף של להעליב מישהו, אז אני פשוט לא עושה את העבודה שלי. כאשר קומיקאים מתחילים לקחת את עצמם ברצינות רבה מדי זה מתכון בטוח לכישלון יצירתי.

מנגד, כאשר אדם מוכן לצחוק ומוכן שיצחקו עליו יש בכך את הכוח להעיר אנשים אחרים מאדישותם. העובדה שהסרטים שיצרתי עדיין אהובים ומצוטטים אחרי כל כך הרבה שנים אומרת לי שאולי אני לא היחיד שנהנה מלזעזע קצת את העניינים. אני חושב שאולי עמוק בפנים כולנו קצת משועממים מהחיים שלנו. ללא שעמום וכעס, האם בכלל הייתה קיימת קומדיה? באופן אישי, קשה לי מאוד לצנזר או לעדן את הבדיחות שלי. הן חסרות טעם באותה מידה כאשר אני מספר אותן מול אולם מלא במאות אנשים או מול ילדיי בסלון הבית.

כאשר בני צ'ארלס היה בן 14 וביקש ללכת למסיבה לבדו, אישתי ביקשה לדעת האם יהיו נוכחים בה הורים אחרים. "אתה לא עומד להשתמש בסמים או אלכוהול, נכון?", היא שאלה. "את יודעת", הגיעה תשובתו, "יכול להיות שיהיה שם לחץ חברתי". לא יכולתי להתאפק והתפרצתי מייד לשיחה. "צ'ארלס, נניח שאתה במסיבה וכולם שם מבצעים מין אוראלי. מה אתה הולך לעשות? אתה חייב לעמוד בפיתוי". הוא צחק, אמו נענעה בראשה ואני מצאתי דרך לא להיות משועמם.

בכל הנוגע להעלבת הקהל, אני מאמין בשוויון הזדמנויות ובכך ששום דבר אינו מחוץ לתחום, אפילו לא בני משפחה. כאשר בתי שרה הייתה בת 13, הסעתי אותה ועוד שלוש חברות בחזרה מהקניון. הן התלחשו במושב האחורי וצחקקו על בנים, מבלי משים לכך שאני שם ושומע כל מילה. לבסוף נמאס לי. "תנו לי לספר לכן משהו על בנים", קטעתי אותן. הן השתתקו, ממתינות לדברי החוכמה של אבא. "בנים רק מתעניינים בשכל שלכן", אמרתי. "אתן צריכות להזכיר להם שיש לכן גם גוף".

הן המשיכו לצחקק כל הדרך הביתה ולאחר מכן אחת החברות שאלה את שרה, "אבא שלך באמת אמר את זה?". היא הנידה בראשה לחיוב. היא כבר הייתה רגילה. ההורים של היום עשויים להזדעזע אם ישמעו מישהו מדבר ככה לילדים שלהם, אבל אני לא מצנזר בדיחות אפילו מול ילדיי שלי מכיוון שאני יודע שקומדיה אמורה להיות מסוכנת. בדומה לאמרתו המפורסמת של האלטר-אגו שלי פרנק דרבין: "אתה לוקח סיכון כשאתה יוצא בבוקר מהמיטה, חוצה את הרחוב או דוחף את הפרצוף לתוך מאוורר".

אבל בעולמנו בשנת 2021 המעניש מספרי בדיחות בגלל שלקחו את הסיכון הזה, חוסר פחד עשוי להפוך למעמסה, ולמרבה הצער גם לחסל קריירות. אני למשל תומך ותיק מאוד בתנועה למען שמירת איכות הסביבה, ואף משמש מזה מספר עשורים כחבר הנהלה באחד הארגונים הגדולים בתחום. בסתיו 2018, בשיאה של תנועת MeToo, התבקשתי להעניק פרס באירוע הגאלה השנתי שלנו. לפני שעליתי לבמה נמסר בידי נאום קצר משובץ בכמה בדיחות חלשות שהיו יכולות להיות מביכות עוד יותר ממה שהתכוונתי לומר.

"אממ… הם ביקשו ממני להציג את הפרס הזה", פתחתי, "מכיוון שהם חשבו שאני בחירה נוחה. אחרי הכל, אין סיכוי שתראו עשרים נשים נחשפות ומאשימות אותי בהטרדה מינית. אמנם יש כחצי תריסר נערים עם האשמות דומות כלפיי, אבל כולם שקרנים!". בבוקר המחרת, הכותרת בעיתון Hollywood Reporter דיווחה כי "במאי הסרט 'טיסה נעימה' דיוויד צוקר התבדח על כך שנשים לא מאשימות אותו בהטרדה".

האירוניה הייתה שאני עצמי נמצאתי באותה עת בלבה של תביעה משפטית בה אחד משותפיי לעסקים הואשם בהטרדה מינית, אך בכותרות שדיווחו על כך הופיע רק שמי ונשמטה העובדה שהתלונות נשמעו נגד אחד משותפיי, וכמו כן שהמתלוננות דווקא הביעו הערכה לייעוץ שסיפקתי להן בעניין. למרות כל זאת, מצאתי את עצמי פעם נוספת עושה בדיוק את מה שפרנק דרבין היה עושה – מתבדח על הטרדה מינית בשיאה של תביעה על הטרדה מינית.

כתוצאה מאותו נאום, הסוכן שלי ומנהל העסקים שלי מהססים מאוד כיום לשים אותי על במה כלשהי, מהחשש שאולי אומר משהו לא נעים. אני לא מאשים אותם. הם רואים מול עיניהם רק את טובתי האישית, דבר שאני עצמי מעולם לא עשיתי. בסרטם של האחים מרקס 'נוצות הסוס', הארפו רץ עם כדור הפוטבול במהלך משחק, ומשליך לאחור קליפות בננה כדי להכשיל את רודפיו. כאשר הוא עומד לחצות את קו השער, הוא זורק בננה אחת דווקא במסלול ריצתו, ומחליק עליה ממש לפני הקו. אני תמיד מתפתה לזרוק את קליפת הבננה מולי. זה בטח יהיה ממש מצחיק, אז למי אכפת מתוצאת המשחק?

האמת היא שאני עדיין לא מבין מה בדיוק הבעיה בלספר בדיחה מצחיקה, אפילו אם היא קצת פוגענית. מדוע להיכנע למיעוט שזועם בזמן ששאר הקהל עדיין נהנה לצחוק? האם ישנה דרך לקבוע מהו בדיוק מספר האמריקנים שמתעקשים לקלקל לכולם את המסיבה? האם מדובר באחוז אחד או עשרה אחוזים, שלושה מיליון או שלושים? מכיוון שלא הצלחתי למצוא דרך כזו, הבה נלך עם הערכתו של טוד פיליפס לגבי "30 מיליון משתמשי טוויטר", המהווים כתשעה אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב.

לעתים קרובות אני תוהה מדוע בכירי תעשיית הקולנוע חשים שהם חייבים לספק דווקא את תשעת האחוזים האלה. אם נהיה כנים, זהו לא בדיוק פלח חדש באוכלוסייה. הם חיו בקרבנו תמיד. ההבדל בין אז להיום הוא שהרשת החברתית מעצימה גם את הקולות של תת-הקבוצות הקטנות ביותר, בעוד האנונימיות שהיא מאפשרת יוצרת מצב של אפס השלכות.

המשמעות היא שאנשי תשעת האחוזים של ימינו יכולים להסתתר מאחורי מסכים ושמות משתמש מזויפים, בעודם תוקפים כל אדם אחר ברשת שהבדיחות שלו נראות פוגעניות בעיניהם. לפני ארבעים שנה, אותם אנשים היו צריכים לחשוב פעמיים לגבי הדעות אותן הם חולקים בפומבי, מכיוון שבסופן של יום היה עליהם לחתום בשמם ולהתמודד עם התגובות. ללא הסוג הזה של אחריות, הרבה יותר קל להם לתקוף ולבייש קומיקאים ולגרום להם לנטוש את הז'אנר.

***

קומדיה אינה יכולה לפרוח במצב של פחד. עבורי, כמו עבור קומיקאים רבים אחרים, הצורך להצחיק גדול יותר מהסיכון של להיפגע מכך. אין זה אומר שלאנשים מצחיקים יש סיבולת גבוהה יותר לכאב או שהם אינם נפגעים ממה שאחרים אומרים. להפך, אנשים בתחום הקומדיה מבלים את מרבית זמנם בהכאה עצמית על בדיחות שנכשלו או לא נלקחו ברצינות. מה שחלק ניכר מאנשי התשעה-אחוזים אינם מבינים זה שאין צורך במאמץ מיוחד לבייש קומיקאים או לגרום להם לחוש חסרי ערך. בתחום בו חשיפה ותחושת פגיעות הן חלק מהתפקיד, חוסר ביטחון הוא רק עוד סכנה מקצועית – כמו דלקת מפרקים עבור נגן גיטרה או ניאוף עבור פוליטיקאים.

אין פלא שמרבית הקומיקאים מתמודדים עם סוג כזה או אחר של דיכאון. עבור כותב קומדיה אין דבר חשוב, מפחיד ומסוכן יותר מאשר הרצון לגרום לקהל לצחוק. אנחנו משליכים קליפות בננה (ולפעמים גם רימוני יד) לכל הכיוונים, מכיוון שאין תענוג גדול יותר מאשר לראות חדר מלא באנשים המניחים בצד את המחלוקות ביניהם ונהנים מצחוק משותף.

ועדיין, אפילו שאין דבר שאני אוהב יותר מאשר בדיחות (ואין דבר אחר שאני מוכשר לעשותו), כנראה שלא הייתי מצליח להשיג הצלחה ככותב קומדיה אילו הייתי מתחיל את הקריירה כיום. סרט כמו 'טיסה נעימה' כנראה שלא היה נעשה כיום, וסדרת טלוויזיה כמו 'יחידה משטרתית' (שעל בסיסה הופקו בהמשך סרטי 'האקדח מת מצחוק') כנראה הייתה מבוטלת אחרי שני פרקים. כאשר שומרי הסף המחזיקים ביכולת למממן, להפיק ולקדם מיזמי קומדיה מתחילים להיכנע לתשעת האחוזים, אנו מוצאים עצמנו בעולם בו קומדיה נמצאת תחת צנזורה, המיעוט שולט ושאר 91 האחוזים באוכלוסייה שבאמת מבינים את הבדיחות כבר לא נהנים כל כך לצחוק ואפילו מהססים לעשות זאת.

שורש הבעיה טמון באובדן האמון הדרוש לקיומה של כל קומדיה. קהל האורחים באותו אירוע למען איכות הסביבה צחק מהבדיחה שלי מכיוון שידעו שלא באמת הטרדתי נערים צעירים. הילדים שלי צוחקים מהבדיחות מכיוון שהם אוהבים אותי, ויודעים שיחטפו מכות קשות אם לא יצחקו. ללא האמון הבסיסי הזה, הקהל עשוי להטיל ספק בכוונה מאחורי כל בדיחה, לפרש אותן באופן מילולי ולהתחיל להשתמש בקולו המשותף כדי לאיים על קומיקאים וללחוץ על אולפנים שיחששו לקחת את הסיכון הדרוש לעשיית קומדיה.

לאחרונה סיימתי לחבר תסריט חדש, פרודיה על ז'אנר סרטי הריגול, ובו מככבת דמות נשית יוצאת מן הכלל. כאשר היא מספרת על ההכשרה שעברה, היא אומרת: "הפכתי את עצמי למכונת הרג. עברתי ניתוח להקטנת חזה כדי שאוכל ללבוש אפוד חסין כדורים". זו כמובן בדיחה חלבית למדי, אך היא הספיקה כדי להדליק נורות אדומות בקרב הביישנים בחליפות. אחת ממנהלות האולפנים שקראה אותה אמרה כי היא "לא בטוחה שסוג כזה של קומדיה יעבוד בשוק היום". אם הייתי נאלץ לציית לפחדנות כזו בימי 'טיסה נעימה', כנראה שרוב הבדיחות באותו סרט לא היו מוצאות את דרכן אל המסך. אך כיום, זו הדרך בה מתקבלות החלטות לגבי גורלם של סרטים ושל יוצריהם.

אנחנו נמצאים במצב חירום קומי. אם נמשיך בדרך הזו שום רופא אמיתי או דמיוני לא יוכל להציל אותנו. מושג ההומור ירודד לכדי תמונות משעשעות המופצות באינטרנט, והקומדיה הקולנועית תהפוך לתפלה ופשטנית. רגע, זו בדיוק הנקודה בה אנו נמצאים כיום.

הקומדיה צריכה להפסיק להתחבא, כך שביום השנה החמישים ל'טיסה נעימה' נוכל לדבר גם על קומדיות עכשוויות המתחרות בו. אך כיצד? ובכן, בהיותי קומיקאי טיפוסי ורגזן, האינסטינקט המיידי שלי הוא להוציא להורג כל אחד מאנשי תשעת האחוזים. אבל באופן מעשי יותר, אנחנו יכולים להשתמש בחוש ההומור שלנו ככלי נשק, ולצחוק חזק כל כך עד שנרעיד את נשמתה המנומנמת של המדינה, ונבין שכולנו מין אנושי אחד, מאוחד בצחוק.

מן הסתם אני לא ממש מאמין בכל זה. יהיה הרבה יותר קל פשוט להרוג את כולם.

דיוויד צוקר הוא תסריטאי ובמאי. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.