סוף עידן הדה-יורה

החיים בישראל מתקיימים במקביל בשני עולמות שכמעט לעולם אינם נפגשים. מצד אחד קיים (בתודעת חלק מאיתנו) עולם שלם אותו נכנה "דֵה-יוּרֶה" – עולם של חוקים, הסכמים משפטיים, נימוסים ומנהגים השייכים לדמוקרטיות מערביות.

זהו עולם אידיאלי בו הדברים מסודרים ומתויגים על פי "האופן הנכון" בו הם צריכים להתקיים. הדבר החמור ביותר שיכול להתרחש היא "עברה על החוק"; או אז באמצעות החוק ומכוחו כל פורע ישלם חובו לחברה, כמובן לאחר שנשפט כדין. אך בעולם המקביל (המתרחש במציאות הפיזית שסביבנו) קיים ערך אחר על פיו יישק דבר: כוח טהור, נכנה אותו " דֵה-פַקְטוֹ". כדי להסביר את הפער בין העולמות, ברצוני לספר סיפור קצר מחיי הפרטיים.

ליד ביתי ישנו פארק בו לבלבו עצי כנף גדולים, עד אשר יום אחד החליטו כמה עובדי עירייה לכרות אותם. אינני יודע האם בכלל ועם מי הם התייעצו אך כריתת העצים שצמחו באין מפריע במשך עשרות שנים לקחה רגע אחד. אני, אזרח שומר חוק, חובב עצים ותושב ותיק, גיליתי את ההשחתה באיחור של כמה דקות. כעת עמדה בפני הברירה האם להתעלם ממה שאירע או לנהל מאבק נגד מעשה העוולה והאחראים לו. אבל דבר אחד הבנתי מיד – אף חוק, קנס, בירור או עונש לא ישנו את העובדה שהעצים הללו פשוט נכרתו וחסל. את מעשהו הנחרץ של מסור חשמלי אחד גם אלף עורכי דין לא יצליחו לתקן. זוהי מציאות דה-פקטו וכל תקנות העיר והמדינה לא עמדו לעצים להגנה.

בדמוקרטיות מערביות בכלל ובישראל בפרט גובר הבלבול בין שני העולמות: עורכי דין, משפטנים, אנשי חוק ורגולציה סבורים כי באמצעות החוקים הם יכולים לנהל את העולם האמיתי. תפיסה זו נשענת על אמת מוגבלת הקיימת בתודעת משתתפים אחרים המקבלים על עצמם את כללי המשחק הללו בתוך המדינה הדמוקרטית. אך היא מתנפצת מול מגבלותיה שלה ברגע שהיא פוגשת שחקן שאיננו פועל לפי אותם הכללים.

ולמען האמת, במציאות סביבנו ישנן קבוצות שלמות הפועלות על פי עקרונות עולם הדה-פקטו, עד בוז ממש לאידיאל עולם הדה-יורה. ניקח למשל את סוגיית השימוש (או אי-השימוש) בשב"כ בכל הקשור למאבק בפשיעה הערבית, כמו גם סוגיות משפטיות אחרות הקשורות בהפעלת כוח דומה. הדיון הציבורי סביב סוגיה זו הוא דוגמה מובהקת לבלבול.

המחשבה הנפוצה אצל החשים עצמם כפופים לחוק או מתפרנסים ממנו, כמו אנשי רשויות המשפט וכוחות הביטחון, גורסת כי קיים גבול בין מעשים פליליים הקשורים בנשיאת נשק בלתי-חוקי למשל לבין מעשים לאומניים הקשורים בטרור, ולכן ניתן להבחין בין מקרה אחד למשנהו. זהו כשל לוגי הנובע מחיבור מעוות בין העולמות שהזכרתי, ומתעלם לחלוטין מרקע אתני ודתי, מערכים ותפיסות.

בעולם ללא חוקים כמו זה בו חיים למשל הבדואים בדרום או בגליל, "עוצמת החוק" זהה אך ורק לשרירים המתלווים אליו. ובמקום בו לחוק אין יד חזקה המסוגלת לאכוף אותו, אין לו קיום. לא רק כיוון שהחברה אינה מכירה בכוחם של חוקים אלא גם כי החוק מהווה נציג של ישות אליה החברה אינה חשה מחויבת אליה בשום צורה, אינה חפצה בטובתה במקרה הטוב או שואפת להילחם בה במקרה הרע.

חוסר ההבנה או קבלת המציאות לפיה קיימים כאן שני עולמות שאינם נפגשים גורם למדינת ישראל המודרנית, הליברלית והדמוקרטית להמשיך לדבר בשפת החוק גם במקומות בהם היא אינה נשמעת ואינה מובנת. מקומות בהם השפה המדוברת היא שפה של ערכים כמו כוח טהור, כבוד ונאמנות. בדיון האם לשתף או לא לשתף את השב"כ בסוגיות שהן לכאורה פליליות, עולים שיקולים שנשמעים לבן תרבות כזו דמיוניים לחלוטין.

מבחינתו מדינת ישראל היא ישות אחת. היכולת שלה למשול אחודה ואין שום משמעות עבורו לשאלה האם המשטרה, השב"כ, צה"ל או רשות שמורות הטבע הוא הארגון אשר אמור לאכוף את החוק, לגבש חומרי חקירה ולהביא למעצר במקרה של עברה. הזלזול שהוא מפגין כלפי נציגי המדינה גורף וכולל את כל מערכות החוק והשלטון ואת כל סמליה. וכך בעוד אנו דנים על קוצו של יוד ועוסקים בפלפולי עניות דה-יורה, אזורים שלמים הופכים לשטחי הפקר בהם שולטות כנופיות פשע דה-פקטו.

אזרחי ישראל הערבים אינם אזרחים שווים. אלו לא זכויות שנמנעות מהם (המדינה משקיעה מאמצים ותקציבים רבים בשילוב), אלא סוגיה אחרת פשוטה אותה גורמים ממשלתיים ופרטיים שונים נוטים להסתיר והיא מידת הזיקה והנאמנות. פרופ' סמי סמוחה אשר חוקר את החברה הערבית בישראל הציג בשנים האחרונות נתונים מהם עולה כי חלק מהערבים בישראל מתבדלים מהמדינה הציונית, אינם רואים בה את מדינתם, עוינים את עצם קיומה ומשוועים לסופה ואף מדברים בגלוי על מוכנות להפעלת אלימות.

הם חשים כי ישראל היא מעין הרפתקה ציונית חולפת, בדרך לחזרתה להיות מדינה ערבית-מוסלמית במרחב ערבי-מוסלמי, טענות אשר מתכתבות עם השאיפות הפלסטיניות. הם אינם מעוניינים להשתלב כאזרחים שווי זכויות, אלא להחליף את העם היושב בציון. לכן הבידול בין פעולות הנתפסות כ"פליליות" לבין פעולות מאחוריהן "רקע לאומני" אינו קיים כמעט בעולם הדה-פקטו.

בשנת 2007 הזהיר השב"כ את ראש הממשלה אולמרט מן המתרחש בחברה הערבית. ראשי שירות הביטחון המכירים את עולם הדה-פקטו התריעו אז מפני "הזדהות הולכת ופוחתת עם המדינה", "עליית גורמים חתרניים" ו"הסכנות הגלומות בכך". אלא שההמלצות שהם סיפקו לאור אותן סכנות היו שייכות לגמרי לעולם הדה-יורה: "פעולה אמיתית למען השוואת תנאי האוכלוסייה הערבית עם אלה של הרוב היהודי", יחד עם הפסקת "האפליה המתמשכת של הערבים בישראל בכל הקשור להשקעה בתשתיות, בחינוך ובתשומות נוספות".

השיח המבלבל על זכויות אדם חירויות ושוויון הפך את ישראל ממדינה דמוקרטית וליברלית בעלת רשויות היודעות לפעול נגד איומים, לדמוקרטיה התאבדותית בה דיונים משפטיים מכסים על המתרחש בעולם האמיתי. נדמיין נא (ואין צורך להפליג רחוק מדי בדמיון) מציאות בה ציר חיוני למעבר כוחות צה"ל במלחמה הבאה נחסם על ידי המון ערבי-ישראלי. המפקד בשטח יצטרך להכריע בין שני העולמות: העולם החוקי-משפטי יציב בפניו "אמיתות" שאליהן אולי התרגל אך לא בלבד שהן לא יועילו לו במצב הנוכחי אלא אף עלולות לסכן אותו, את חייליו, את המשימה ובסופו של דבר את המדינה.

רבים, כולל מחבר שורות אלו, היו רוצים לחשוב כי בשעת מבחן כזו יגבר הצד המעשי על שפת המשפט והחוק הדמיונית, ושאותו נציג חוק או מערכת הביטחון שיעמוד מול האיום ידע לפעול בשפת הכוח שהמציאות תציב בפניו. יש לקוות שלא ינהג כחיה שהושמה בכלוב זמן רב מדי עד שאיבדה את יצר ההישרדות, ויכשיל את עצמו ואותנו בשפת הדה-יורה.

אם ישראל חפצת חיים בעולם המעשי ולא בעולם המשפט הדמיוני, עליה לשוב במהירות להיות דמוקרטיה שפויה ומתגוננת, אשר מעניקה זכויות לפרט ומגנה על חירותו, אך יודעת גם לזהות גורמים עוינים ולמנוע מהם את שאיפתם לפגוע בעצם הדמוקרטיה.

סיבה מרכזית לצלילה לשפת המשפט נובעת מתחושת ביטחון מופרזת וסברה שגויה לפיה ישראל מוגנת ויציבה, שחלפו ימי האיומים והמלחמות הגדולות ולכן תם עידן דאגות הדה-פקטו ואפשר לשכשך בהנאה בעולם דה-יורה אידיאלי. בשנותיה הראשונות, כאשר קיומה טרם הובטח, ישראל ידעה היטב להפעיל כוח נגד העוינים אותה. אלא שבעשורים האחרונים תחושת הביטחון המופרז והאדישות הנלוות לה הפכו להיות איומים בפני עצמם.

במציאות, ישראל בשנת 2023 עדיין מאוימת הן מצד אויבים חיצוניים משחרים לטרף, והן בשל העובדה שצבאה קוצץ לבלי היכר וסורס על ידי חלומות דה-יורה. האיום משתקף כאמור גם מבית ומתגלם באותם ערביי ישראל, פלסטינים או בדואים החיים בתוך שטח המדינה אך רואים בה אויב. קריאה זו מיועדת להקיץ משנתו את אחרון השאננים, ולהזכיר שעלינו לשוב ולדבר בשפה שכבר שכחנו, שפת הדה-פקטו והכוח אשר בלעדיה לא יכון לא מוסר, לא צדק וגם לא שלום.

את הערכים הללו נוכל לקדם רק אם נתפס כחזקים. אריה השולט ביד חזקה ביער יכול ברצונו להיות שליט צודק, נדיב ואצילי. אך אבוי לנו אם נבחר להיות כבשים פועות בתמימות בג׳ונגל הפרוע מילות שלום, צדק, חוק ומשפט, מול חיות הטרף הסובבות אותנו במעגלים הולכים וקטנים, הולכים ומתקרבים.