מאות שנים אחרי המהפכה הדמוקרטית במערב, רוסיה מעולם לא הצליחה לפתח ממשל מתפקד ויציב
מצד אחד, האירועים שהתרחשו ברוסיה בסוף השבוע האחרון היו מהממים – מנהיג של קבוצת שכירי חרב המכריז על מרד נגד ההנהגה הצבאית של המדינה, ובמשך 24 שעות לפחות עושה את דרכו בראש שיירת חיילים לכיוון מוסקבה. מן הצד השני, אירועים אלו היו פחות או יותר מה שלמדנו לצפות מרוסיה, ארץ אשר במשך מאות שנות קיומה מעולם לא הצליחה להעמיד סטנדרטים שלטוניים הדומים למה שנהוג במערב.
כל מה שצריך לדעת על רוסיה הובהר היטב על ידי הפלישה הבריונית, הצינית והשלומיאלית בה פתחה נגד אוקראינה. המרד החמוש הקצר בהובלת יבגני פריגוז'ין וקבוצת ואגנר, שהיה למעשה תולדה של אותה פלישה, משלים היטב את התמונה.
מהפכות, ניסיונות למרד, התנקשויות והפיכות צבאיות מעטרות בשפע את הנוף ההיסטורי הרוסי. זה אינו דבר יוצא דופן בקרב אומות ותיקות. מה שהופך את רוסיה לשונה זו העובדה שהיא עדיין מתמודדת איתן בימים אלה. באנגליה למשל פרצה מלחמת חורמה בין המלך לבין הפרלמנט… לפני יותר מ-350 שנהץ בוריס ילצין ניהל קרב מול הפרלמנט כולל הפגזת בניין בית הנבחרים באמצעות טנקים… בשנת 1993. אם פריגוז'ין לא היה בוחר לבסוף לפנות לאחור, יתכן כי היינו חוזים שוב בטנקים רוסיים נלחמים ברחובות מוסקבה.
"להגיע לדנמרק" הוא ביטוי בו משתמשים חוקרי מדעי החברה כמייצג את השאיפה להשיג סטנדרט מודרני של ממשל. "עבור אנשים במדינות מתפתחות", כתב פרנסיס פוקויאמה, "דנמרק היא מקום אגדי הידוע באיכות מוסדותיו הפוליטיים והכלכליים: הוא יציב, דמוקרטי, שוחר שלום, משגשג, מכליל ובעל רמות נמוכות במיוחד של שחיתות. כולם רוצים לגלות איך אפשר להפוך למשל את סומליה, האיטי, ניגריה, עיראק או אפגניסטן לדנמרק". גם רוסיה מעולם לא הצליחה להגיע לדנמרק, למרות שאם אי פעם תצליח להשתלט בכוח מחודש על המדינות הבלטיות, היא לפחות תתקרב קצת מבחינה גיאוגרפית.
המרחק הרוסי מן הסטנדרטים המערביים הוא הסיבה מדוע מדינה החברה במועצת הביטחון של האו"ם ובמועדון G-20 ורואה בעצמה מעצמה, עדיין מתמודדת עם משברים המאפיינים את העולם השלישי. מנהיג צבאי שאפתן שמוביל את חסידיו למאבק על השלטון הוא דבר שהיינו מצפים לראות במדינות כמו פרגוואי, אקוודור או הונדורס, רק שלאף אחת מהן אין ראשי קרב גרעיניים. רוסיה מחזיקה ב-6,000 כאלו.
ההצלחה למסד את מנהג העברת השלטון השלווה היא אחד ההישגים המשמעותיים של המערב המודרני. ללא המוסכמה הזו, כך ההיסטוריה מספרת לנו, יריבים המתחרים על עמדות כוח יקטלו אחד בשני ויזרעו חורבן בחברה כולה. הדוגמה הקיצונית ביותר היא האימפריה הרומית אשר בזבזה אינספור משאבים בסכסוכים פנימיים בלתי-פוסקים, ובכך הניחה את היסודות לנפילתה שלה.
רמאות, קונספירציות, בוגדנות ושקרים הם חלק מטבע האדם, ומכל תהליך פוליטי. אך המערב הדמוקרטי מצליח לרוב להגביל אותם במידת מה באמצעות ממשלה המעניקה דין וחשבון לאזרח, שלטון החוק וכללים של שקיפות. ברוסיה המצב שונה. יתכן שיחלוף זמן עד שנדע את כל הפרטים לגבי ניסיון המרד של פריגוז'ין, אם בכלל.
בנאום שנשא בשנה שעברה, ולדימיר פוטין יצא נגד מה שהגדיר כ"שליטה בלתי-מעורערת של המערב" בענייני העולם, תוך שהוא מדכא לכאורה "תרבויות נחותות" אחרות. תחושת המגננה שבהצהרה כזו עשויה להיות מובנת. כאלפיים שנה לאחר אתונה וכמה מאות שנים אחרי המהפכה הדמוקרטית המודרנית, ברוסיה עדיין שולט בפועל צאר. כאשר אנחנו קוראים בספרי ההיסטוריה על שליטים אשר הרעילו יריבים בימי הביניים, ברוסיה זה עדיין מתרחש כיום. אם הוא מתכוון לשמור על תחושה של שליטה, פוטין לא צריך להביס את פריגוז'ין בבחירות או אפילו לא לפטר אותו. הוא יצטרך לחסל אותו.
המערב אולי תמים, חלש, פזיז ובעל יצר הרס עצמי, אך המודל שהוא מציע לממשל אחראי, דמוקרטי ויציב מהווה קפיצה גדולה בהתקדמות הרווחה האנושית. בלעדיו, אתה מקבל שליטים כמו פוטין הנמלטים בפחד מעיר הבירה, ודמויות כמו יבגני פריגוז'ין, שבקרוב עשוי לחוות תאונה לא נעימה שקשורה לחלון בבניין גבוה.
בסופו של דבר, המקסימום שרוסיה הצליחה להגיע אליו הוא רוסיה, וזה בהחלט ניכר.
הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'
לדבר יש סיבות גאופוליטיות. מציע לראות את ערוץ לאומנות ביוטיוב של רמי רחמיאל.