שישה שקרים שמספרים לכם על עילת הסבירות

בשבועות האחרונים מתנהל קמפיין נגד ניסיונות הממשלה לשנות את עילת הסבירות. הציבור מוצף בחצאי אמיתות, פייק ניוז, בורות ושקרים. בשורות הבאות ננסה להפריך חלק מהבולטים שבהם.

עילת הסבירות היא רכיב דמוקרטי חיוני שמקובל במערב

להפך. בדמוקרטיות המערביות אין אח ורע ל"סבירות" שהתפתחה בישראל.

עילת הסבירות משמשת להתערבות שיפוטית בהחלטה מנהלית של הממשלה, שר או פקיד שהתקבלה כחוק ומבלי לפגוע בזכויות אדם, וזאת בהתבסס על עמדותיו של השופט. אם ההחלטה לוקה מבחינת פגיעה בזכויות אדם, פגם חוקי או פגם בתהליך – עילת ההתערבות תהיה שונה. למעשה, ההגדרה הטובה ביותר לעילת הסבירות היא התערבות שיפוטית ללא עילה משפטית.

עילת הסבירות הפכה את מערכת המשפט למעין ממשלה פריטטית מול הממשלה הנבחרת בכל התחומים. זוהי לקות חריגה בשיטת המשפט הישראלית ופגיעה אנושה בשלטון החוק, בדמוקרטיה ובזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל.

בשיטת המשפט הבריטית קיימת עילת סבירות למעלה ממאה שנה

לא מדויק. בשיטת המשפט הבריטית אותה ירשנו נוהגת עד היום עילת "חוסר סבירות קיצונית". כלומר, אם מתקבלת החלטה מנהלית שהיא כה מופרכת שלא ניתן להסביר אותה בכלים רציונליים אז בית המשפט מפרש שלמעשה אותו פקיד כלל לא הוסמך לקבל החלטה שכזו.

לדוגמה – ניתן להניח שבית המשפט יתערב בהחלטתו של פקיד עירוני להורות על צביעת כל מדרכות העיר, ללא יוצא מן הכלל, בסימוני אדום-לבן.

הפסיקה הישראלית רכבה על גב "חוסר הסבירות הקיצונית" ופיתחה אותה בעשורים האחרונים עד לכדי עילת התערבות כללית וחריגה בכל קנה מידה השוואתי. במסגרת "עילת הסבירות" הישראלית תתרחש הערבות שיפוטית כל אימת שהשופטים סוברים כי החלטת הממשלה, השר או עובד ציבור איננה "סבירה", כאשר ה"סבירות" החדשה מוגדרת בשלל ניסוחים עמומים כמו "שקילת השיקולים הרלוונטיים", "מתן משקל ראוי לשיקולים המתאימים" ועוד.

אלו מילים שמסוות מציאות פשוטה: "סבירות" היא עמדתו האינטואיטיבית, ערכית, אידאולוגית, מוסרית, פוליטית וסובייקטיבית של השופט.

עילת הסבירות נחוצה כדי לשמור על זכויות אדם

עוד בלבול ואי הבנה.

עילת הסבירות אינה עוסקת בזכויות אדם. אם החלטה מנהלית פוגעת בזכויות אדם, הרי שבית המשפט יבחן האם ישנה הסמכה חוקית להחלטה, ולאחר מכן גם יבחן את "מידתיות" הפגיעה.

מי יגן על האזרח הקטן מול הרשות המבצעת?

נבחר ציבור לעולם לא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. הממשלה, על זרועותיה, יכולות לעשות רק את מה שהיא הוסמכה לו בחוק במפורש.

במקום בו אכן קיימת הצדקה לכך, בית המשפט ימשיך לעשות שימוש בעילות הנוגעות לחוסר נסמכות, תקינות ההליך, שיקולים זרים, ניגוד עניינים, פגיעה בזכויות, אפליה ועמידה בדרישות חוקים מפורשים. אך אין לאפשר לבית המשפט, ללא כל בסיס שבדין, להחליף את שיקול הדעת שניתן בחוק לרשות המבצעת על ענפיה וזרועותיה.

חשוב לזכור – לכל שימוש בעילת הסבירות יש גם נפגעים. עליהם איש לא מגן כיום. בית המשפט גרם למשל במסגרת עילת הסבירות לקריסה של מדיניות ההגירה של ישראל. מי מגן על הנפגעים?

ההנחה לפיה הרחבת עילת הסבירות היא רק "הגנה" ללא נפגעים היא אי-הבנה של ההשלכות של מדיניות שיפוטית. ועל כך כמובן יש להוסיף את הפגיעה בזכויות הפוליטיות של האזרחים שביקשו לקדם מדיניות מסוימת באמצעות נבחריהם.

הפוליטיקאים ימנו את מי שהם רוצים

לכל מינוי בכיר יש תנאי סף מקצועיים וכן דרישה להליך תקין שדורש גם גילוי נאות אודות ניגודי עניינים. אך מעבר לכך, ליבת הדמוקרטיה היא סמכות המינוי שנתונה בידי הממשלה על מנת להוציא לפועל מדיניות.

סיכול מינויים, בין אם על ידי בית המשפט או על ידי יועצים משפטיים, היא למעשה זכות וטו של גורמים בלתי נבחרים על מינויים קריטיים ליישום מדיניות.

אין לרעיון של סבירות מינויים מקבילה בשום דמוקרטיה מוכרת. התוצאה היא שלא די שמערכת המשפט אוחזת בווטו על המינויים לשורותיה, אלא היא אוחזת בווטו גם על מינויים בכירים לרשות המבצעת.

אין שלטון חוק בלי סבירות

להפך. סבירות היא התערבות שיפוטית בהחלטות שהתקבלו בסמכות על פי חוק וללא כל פגם, על בסיס עמדות אישיות של ההרכב.

זה אינו עניין משפטי בשום מובן מקובל ומדובר גם בפתח רחב מאוד לסטנדרטים כפולים. למשל, ההגבלות על ממשלות מעבר הן כולן פרי עילת הסבירות. מה שמותר לזה אסור לזה, ומה שאסור לזה מותר לזה, כפי שמכיר היטב כל אזרח ישראל. אמור מעתה – אין שלטון חוק עם סבירות.

עו"ד דוד פטר הוא חוקר במחלקה המשפטית בפורום קהלת

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: