אם לא נשוב לדון באופן שקול ואמיתי, לא נוכל לטפל בהצלחה בבעיות הניצבות בפני המשטר בישראל
אנו מצויים בשלב בו ניתן לקבוע כי על כף המאזניים מונחת לא רק הרפורמה המשפטית (שחלקים שלמים ממנה נגנזו, בעוד אחרים מותנו באופן ניכר), אלא עצם חיוניות המשטר הדמוקרטי בישראל.
בעיני המתנגדים הקולניים לרפורמה, הממשלה הכריזה לא פחות ממלחמה על הדמוקרטיה. לפי הנרטיב המדוקלם בתקשורת, ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה' ועל ידי האופוזיציה, מטרת הרפורמה היא להסיר כל מגבלה מפני כוחו של השלטון. הרפורמה, כך נטען, תבטל למעשה את "שומרי הסף", תכפיף את בית המשפט לקואליציה, תסיים את הפרדת הרשויות ותמסד דיקטטורה. היות ומדובר בהכרזת מלחמה על הדמוקרטיה, כל צעדי המחאה כשרים כולל פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל.
ואולם מרוב קריאות "ד-מו-קרט-יה" נראה כי לא רואים עוד את היער. כיצד לטעון ברצינות כי רפורמה מרוככת עתידה לשים קץ למשטר הדמוקרטי בישראל? כדי לענות על כך עלינו לקחת צעד אחורה ולהיזכר במושכלות יסוד בתורת המשטר הדמוקרטי, ורק לאחר מכן נוכל לעמוד על תקפות טענות המוחים. מהי, אחרי הכל, דמוקרטיה?
בדומה לכתיבה על "ליברליזם", "סוציאליזם" ותמות אחרות במדע המדינה, הכתיבה העוסקת בדמוקרטיה מרובה אך לא תמיד מוצלחת. התמקדות בכתיבה אודות דמוקרטיה בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה עשויה לסייע לנו בכך, שכן בתקופה זו הדמוקרטיה לא הייתה מובנית מאליה והמצדדים בה נדרשו להתמודד אינטלקטואלית עם אידיאולוגיות מתחרות כמו קומוניזם, ופאשיזם, שהטילו ספק בעצם החוכמה, הצדק והתועלת שבדמוקרטיה. התמודדות זו אילצה את הדמוקרטים למיניהם לחדד, לתמצת וללטש את מה שהם תפסו כמהות המשטר הדמוקרטי.
אחד מהתיאורטיקנים החשובים בתקופה זו היה מדען המדינה והקלאסיקן האנגלי ארנסט ברקר (Barker). במאמר זה לא נוכל לספק תמונה מקיפה של הגותו אך ננסה לתאר בקצרה את האופן בו הבין ותיאר את עיקרי המשטר הדמוקרטי. תובנותיו יאפשרו לנו לאמוד ולפרש את הנעשה אצלנו בישראל.
המשטר הדמוקרטי, הדגיש ברקר, הוא משטר על דרך הדיון. מהות הדמוקרטיה מצויה בדיון הציבורי החופשי, שתכליתו החלפת רעיונות וביקורת על רעיונות, ובו הציבור משתתף באופן וולונטרי. אם נבחר לראות במשטר דמוקרטי ממשל המבוסס על הסכמת הנמשלים, הרי שהסכמה זו היא תולדה ותוצאה של התדיינות ציבורית חופשית. היכן שאין בנמצא התדיינות ציבורית חופשית, שם לא ניתן לומר שהסכמתם של הנמשלים ניתנה לממשל.
תנאי הכרחי לאותו דיון ציבורי חופשי הוא כמובן העדר איסורים וחסמים המונעים מן האזרח – הבודד או המאורגן – מלהביע את דעתו. דיון ציבורי חופשי מתקיים היכן שכל אזרח המעוניין להביע את דעתו בעניינים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ואחרים רשאי לעשות זאת מבלי כל חשש שיפגע, יירדף או יאוים על ידי אחרים ובפרט על ידי כוח השלטון.
על פי ברקר, הדיון הציבורי החופשי המהווה את מהות הדמוקרטיה מתרחש בארבעה מוקדים שונים בו-זמנית. המוקד הראשון הוא המפלגה הפוליטית. במשטרים דמוקרטים, אזרחים נהנים מהחופש להקים מפלגות, להיכנס ולצאת ממפלגות, כשם שבמפלגות מתקיים דיון ער בין חבריהן וכשם שניתנת למפלגות השונות האפשרות לנסות ולזכות בתמיכה ציבורית. המוקד השני הוא המרחב הציבורי שאינו מפלגתי. בין אם זה מעל דפי העיתונים או בתחנות הרדיו, בבתי הקפה, בבתי הכנסת או ברשתות החברתיות – הציבור צריך להיות חופשי להחליף דעות על אירועי השעה בשלל סוגיות.
המוקד השלישי בו מוכרח להתקיים דיון חופשי הוא הפרלמנט. שם מפלגות נדרשות להתדיין אחת עם השנייה הן בתוך הקואליציה והן עם האופוזיציה, במה שהם יחסי "תן וקח" בשלל נושאים, לצד התדיינות עם גורמי מקצוע וחברה אזרחית המעמידים לטובת נבחרי הציבור את ידיעתם ומומחיותם. המוקד הרביעי והאחרון נמצא בממשלה עצמה. דיון זה עוסק בעיקר, אך לא רק, בשאלה כיצד נכון להוציא אל הפועל החלטות מדיניות בגזרות שונות שעתידות להשפיע על האזרח.
ברקר מדגיש שני היבטים חשובים הנובעים מכך שדיון חופשי ניצב במרכז המשטר הדמוקרטי. הראשון נוגע להסכמה שלא להסכים. חילוקי דעות הם נקודת המוצא של המשחק הדמוקרטי ומצויים בכל שלב – בתוך המפלגה, בבית הנבחרים, בממשלה ובקרב הציבור. למעשה, אנחנו נדרשים לדיון הדמוקרטי אך ורק משום שאין הסכמה על סוגיות של מדיניות כלכלית וחברתית, יחסי חוץ, טיבן והיקפן של זכויות, מדיניות הגירה וכן הלאה. היכן שאין קונפליקטים, שם אין צורך בקיומו של מנגנון לא אלים שיעניק קול שווה לכל עמדה ודעה.
ההיבט השני אותו מדגיש ברקר בהקשר זה הוא ההיבט של הפשרה. כשם שהדמוקרטיה היא משטר של שיח, כך היא גם משטר של פשרות בו אף אחד לא מקבל אף פעם את כל מה שהוא רוצה. האזרח מתפשר על דברים אחדים כאשר הוא מצביע למפלגה אחת ולא למפלגה אחרת; חברי המפלגה מתפשרים בינם לבין עצמם; מפלגות מוותרות על משהו למפלגות אחרות כדי לזכות בתמיכתן בנושאים אחרים. למעשה, בדמוקרטיות פרלמנטריות הפשרה מובנית בתוך המבנה הקואליציוני, לא יותר משיתוף פעולה על דרך הפשרה בין מפלגות מיעוט. לבסוף, חברי ממשלה נדרשים להתפשר לנוכח אילוצים שונים, חלקם לא מתוכננים, כגון אילוצים תקציביים.
לישראלי בן-זמננו המעיין בהגות ברקר (והוגים דמוקרטים אחרים בני-זמנו) צפויה הפתעה רצינית, שכן הוא לא עתיד למצוא בה לא את מוסד היועץ המשפטי, לא את עילת הסבירות ולא את מוסד הביקורת השיפוטית כמאפייני ליבה דמוקרטיים. למעשה, הוא לא עתיד למצוא אותם כלל.
מוסדות אלו, שיכולים להיות טובים יותר או טובים פחות, פשוט לא היוו את עיקר השיטה הדמוקרטית, לא בעיניו של ברקר ולא בעיני התיאורטיקנים המובילים של הדמוקרטיה בשעה שזו עמדה מול אויביה הנחושים ביותר. עלינו להדגיש זאת דווקא כעת בשעה בה רבים משוכנעים כי מוסדות אלה הם-הם עיקרה של הדמוקרטיה הישראלית. הטענות לפיהן צמצום עילת הסבירות, הפיכת חוות הדעת של היועמ"שית ללא מחייבת וביטול הגירעון הדמוקרטי בוועדה לבחירת שופטים יהפכו את ישראל למדינה לא דמוקרטית, פשוט אינן עולה בקנה אחד עם האופן בו הובן עד עתה טיבו של המשטר הדמוקרטי.
הדיוקן הדמוקרטי אותו משרטט ברקר מאפשר לנו לקבוע אילו צעדים יהוו פגיעה בדמוקרטיה אשר מולה יש להתנגד בכל העוצמה האפשרית. בין הפרקטיקות השכיחות בהן נקטו ונוקטים משטרים לא דמוקרטים שונים ניתן למנות רדיפת מתנגדי משטר ועיתונאים וסיכול כל אופוזיציה שלטונית; השתלטות על התקשורת; הגבלת חופש הביטוי והזכות להפגין, כמו גם הצבת חסמים בפני התארגנות מפלגתית מתחרה; ואלימות פוליטית וזריעת אימה בקרב הציבור. באופן כללי נוכל לטעון כי כל צעד שעיקרו שלילת זכויות פוליטיות ואזרחיות ובפרט חבלה בחופש להתדיינות ציבורית ובאפשרות להוליד מדיון זה חלופה שלטונית, הוא צעד אנטי-דמוקרטי מולו הציבור כולו אמור להתנגד.
אם לא נשוב לדבר בצורה מדויקת על עיקרה של הדמוקרטיה, לא נוכל לטפל בהצלחה בבעיות הניצבות בפני המשטר בישראל. סילוף מכוון במשמעות מילים מאפשר למתנגדים לרפורמה לתאר את התומכים ברפורמה כמחריבי הדמוקרטיה. דיכוטומיה כוזבת זו אינה רק מגונה בפני עצמה, היא גם מסכלת כל אפשרות לקיומם שיח אמיתי ופורה שמטרתו להוציא את העגלה הישראלית מהבוץ.
עצם החיוניות של הפרלמנטריזם הישראלי מונחת על כף המאזניים. כדי להבטיח את הדמוקרטיה בישראל טוב נעשה לו ניזכר באופן בו הבינו את משטר זה מיטב מגיניו.
ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית בקרן תקווה.
הגדרה די קולעת, שבמיוחד טוב שהיא לא מבלבלת את המושג דמוקרטיה עם המושג ליברליזם. המושג דמוקרטיה קשור למישור האמצעים ולקבלת החלטות שהן ציבוריות ומשותפות- רק בנאדם אחד יכול להיות ראש ממשלה, אפשר או לבנות או לא לבנות את הגשר במקום מסוים אבל אף פעם אין כאן "גם וגם" וכדומה. הליברליזם לעומתו מתיחס לזכויות וחרויות בחיים האישיים והוא קשור למישור המטרות בדומה לשאלת זהותה של המדינה וכו'.
בכל זאת הערה קטנה : נטייה לפשרות יכולה מאד להיות פועל יוצא של הדמוקרטיה אך לעולם לא קריטריון אבחוני של התקיימותה. נכון שהמחבר ברקר אולי עוד לא התנסה במצבים שדמוקרטיה הוצגה כ"הולכת עם עוד משהו", אבל אנחנו וכמובן גם מחבר המאמר כבר נפלנו קורבן לכך שמאז 1977 או לכל המאוחר מאז 1982-1983 ניסו לספר לנו ש"דמוקרטיה זה הולך עם עוד משהו [=שהשמאל הוא שיקבע]"
לא הבנתי את הפיסקה השנייה של דבריך.
׳דמוקרטיה ועוד משהו׳ פירושה שיש קו אדום שאינו תנאי לקיום הדמוקרטיה(כגון חופש הדעה והביטוי) שאסור אפילו לרוב לאשר(עריצות המיעוט). אם ישנו קו כזה הרי שהמאמינים בו לא יסכימו להתפשר עליו.
לכן, זוהי דווקא דוגמה למקרה בו יש חוסר נטייה להתפשר וזה מעיד על חוסר דמוקרטיה(רואים כיום איך זה הוביל את השמאל לרמוס את הדמוקרטיה יותר ויותר).
כך שהקביעה שלך שנטייה לפשרנות לא יכולה להיות קריטריון אבחוני להתקיימות דמוקרטיה פשוט לא נכונה.
ימני
אז קודם כל הדעות הפוליטיות שלי הם כמו שלך. מגיב כאן לפעמים ולא רק כאן. מסכים מאד שהשמאל חוצה קווים אדומים. הגנה מעריצות הרוב מופיעה כבר בהגדרה בקטע שלפני "הנטייה לפשרות" בעצם כך שדעות והזכות לבטא אותן מוגנות מפני הפעלת כח אלים של אזרחים אחרים או של מי מהרשויות. אבל, הפשרות הן פועל יוצא ומתיחסות במאמר לתחום המטרות. זאת בעוד הדמוקרטיה היא סוג של אמצעי בו מטרות של בעלי דעות שונות (כמו בתחום הבטחון, הזהות של המדינה, הכלכלה וכו') מתחרות זו בזו. אם למשל הממשלה תספח את יהודה ושומרון, האם זה יהיה אנטי דמוקרטי רק משום שצד אחד קיבל כאן "עד הסוף" מה שרצה והצד השני במפה הפוליטית יהיה מאוכזב טוטלית? אני מתאר לעצמי שאתה מזדהה עם דבריי.
אז צריך להבדיל בין "פועל יוצא קרוב לודאי" לבין ההגדרה עצמה. אחרת ניפול להגדרה שדמוקרטיה זה הולך עם דברים שמעבר להגדרה שהובאה כאן (כאמור, בחלק שלפני "הנטייה לפשרות"). אני חוזר, מאז המהפך של 1977 ( שלא באמת היה) או לכל היותר 5-6 שנים אח"כ התחילו לנסות לשטוף את מוחנו כאילו כדי להיות דמוקרט לא מספיק רק להאמין בבחירות חופשיות ובזכות של דעות שונות להתבטא ללא חשש מאלימות פרטית או ממסדית או אפליה, אלא שכדי לזכות בתואר דמוקרט חייבים גם להאמין ב"דו קיום" ו"פשרה טריטוריאלית".
בספר לקסיכון לאזרחות של מרדכי קמחי שיצא לאור בשנות ה-1990, זכור לי לדוגמא כיצד בערך דמוקרטיה, זו הוצגה כ"הולכת עם רציונליזם". עבור כל הגדרה אפשרית למונח "רציונליזם" היה כאן נסיון להציג את הדמוקרטיה כ"הולכת עם עוד משהו" – משהו שהוא מעבר להגדרה, הטובה כאמור ביסודה, של ברקר. אם למשל הכוונה ברציונליזם היא העדר אמונה בכח על טבעי, אז האם זה תנאי הכרחי להיותו של אדם דמוקרט? ואם למשל זה ההפך מאמפריציזם, אז נטייה להסתמך על הנסיון המעשי ולא איך שדברים אמורים כביכול להיות הופכים את האדם לאויב הדמוקרטיה?
הטיעון המגוכח על מכסות מראה כמה היועמ״ש לא מבינה (או לא רטצה להבין) מה רוצים ממנה.
מי דיבר על מכסות מעצרים?
דיברו על כך שהמפגינים עכשיו חמורים בהרבה מכל מה שנעשה בהתנתקות(חסימות נתב״ג שלו אין אלטרנטיבה, העברתהשקעות לחו״ל מה שיוצר נזק כלכלי, קריאות לכוחות מחו״ל להתערב מה שפוגע ביחסי החוץ של המדינה וסרבנות מילואים הפוגעת בבטחון) אז איך זה מסתדר עם היד הרכה יותר של מערכת האכיפה והחוק?!
הממשלה צריכה להצביע על כשלים כאלה בדו״ח, להחזחרו ליועמ״ש ולדרוש שתגיש גירסא מתוקנת תוך זמן מוגדר.