שאול טשרניחובסקי, משורר הגעש

לכבוד יום ההולדת השישים של שאול טשרניחובסקי, שחל בשנת תרצ"ו (1936), ערכה בית"ר נשף לכבוד המשורר באולם 'אוהל-שם' בתל-אביב, והמשורר כיבד את הנשף בנוכחתו. ראש בית"ר שלח מלונדון לנשף זה את ברכתו לחתן היובל.

הטקסט הובא לראשונה בעיתון 'המשקיף' בנובמבר 1942.

***

– לונדון, שבט תרצ"ו

צר לי, ברגע זה אולי יותר מאשר בכלל, על האיסור הסוגר לפני את פתח ארצנו. לא אקח חלק בפגישתכם את שאול טשרניחובסקי. אנא למסור לו את הכרתי.

בימי נעורי, כאשר נתגלו לעיני אוצרות השירה העברית החדשה, מצאתי הבדל מכריע בין שירה זו ובין שירתם של יתר העמים ביחס ל"מקום בחיים". כי אצל אומות כבר לא תפסה השירה בימים האלה שום "מקום בחיים": כבר הספיקה לרדת עד למדרגת חומר לקריאה ולא יותר.

אך אצלנו, לתמהוני הגדול, מצאתי ויכוח ציבורי מסביב לדברי משוררים, ואף סימני השפעה ישירה ומכרעת של דבריהם על מעשי הציבור.

שתי מגמות עיקריות הובלטו באותה השפעה: לאחת אקרא נא "זעם, לשניה "געש". ביאליק סחפנו בזעמו, לימדנו את הערך הבונה והחיובי של תופעות "שליליות" כגון "בכי", "יאוש", "בוז", "חרפה"; לימדנו לשנוא את היהודי השפל – למען נאהב את העברי הנשגב.

אבל "הגעש" הוא העקרון החיובי שבטבע, כוח גולמי והיולי, הנוטה להתפרץ תמיד ובכל התנאים, לא תמיד לשם איזו מטרה מסוימת, על פי רוב דווקא בלי מטרה, "פשוט ככה": משחק, תיאבון, הלצה, תעוזה, שיר.

היהודי השפל, אותו ראינו בעינינו על פינת הסמטה, נראה לנו כצנום ויבש ומחוסר אף ניצוץ של "געש". אין זאת אומרת כי נכון "ראינו": הן ידוע גם לחכמים וגם לבור כמוני כי רק את אשר ציפה לראות ברנש "תראינה" עיניו. לשאול טשרניחובסקי ניתן מלמעלה אותו שי הפלא, אשר – לפי דברי ברנרד שאו – לא יזכה לו אלא אחד מכמה רבבות: כישרון הראיה הנורמלית.

הביט לאותו היהודי השפל וגילה בו מטמוני "געש". גילה כי מלבד כל מיני "געגועים" – געגועים לתפארת שלא ישיגנה – רותח בדמו של אותו היהודי המסכן גם "תאבון" ממשי ומעשי לתפארת שאפשר להשיג, וצריך להשיג, וגם כדאי להשיג, והבה נשיגנה!

אמנם נתאכזבנו קצת ביחס לראשונה משתי המגמות. אולי תזכרו את ה"פיקוויק פייפרס"[i]: ביטוי אחד היה לגיבורי הספר הזה – "פיקוויקיאן סאנס", המובן הפיקוויקאי – שבעזרתו אפשר להפוך קללה לברכה וגידוף לשבח. מדי צאת מפי איזו מילה חריפה, די שאוסיף – "אבל אמרתי את זה במובן הפיקוויקאי" – ונגמר, ומעז יצא מתוק מתוקתק.

כאותו הנס קרה גם לשירת הזעם: לנוער, שדווקא מצלצוליה שאב את תורתו תורת המרד, אמרו פתע פתאום כי שירים בכלל אינם אלא אגדה. זאת אומרת – אין להם "מקום בחיים". בחחים ההלכה תמשול אשר דרכיה אינם דרכי מרד, והמילה מרד היא פסבדונים פיקוויקאי.

אני מזכיר את האכזבה לא מפני שהסכמנו לה. להיפך, לא הסכמנו ולא נסכים. את שירת הזעם זכור נזכור. את תורת המרד שבה שמור נשמור, ואת הפירוש הבלה שכוח נשכח. אבל נעים ונאה לי, במכתב התודות הזה, להבליט כי ביחס למגמה השניה לא נתאכזבנו.

גם מזמרת הגעש הלא שאבנו תורת מרידה, אך לא אמרו לנו עדיין שזו איננה גם מליצה, ובטוחני כי גם בעתיד כזאת לא נשמע.

הנני מברך, יחד עם כולכם, את מורנו הנאמן, על סף הזקנה, לאמונת שחרותו.

[i] 'רשומות מועדון הפיקוויקים' – הרומן הראשון מאת צ'רלס דיקנס, ראה אור ב-1836