לא רק ידידתנו הגדולה ביותר

***

ישראלים אוהבים להיאחז בפנטזיות על אמריקה. עוצמת התקווה עומדת בדרך כלל ביחס הפוך לעומק הידיעה, ואפילו למידת הסקרנות לגבי הצד האמריקני במשוואה.

עיתונאים ישראלים, המתנגדים בכל ליבם לממשלות ימין, וחולמים מזה שנים לחזור למסלול פתרון שתי המדינות או לפחות "לסיים את הכיבוש", מייחלים שאמריקה "תציל אותנו מעצמנו". אבל הם לא נוטים לעצור לרגע ולשאול מהם האינטרסים האמריקנים ומהן האסטרטגיות ליישומם, באילו מושגים חושבים האמריקנים ומבעד לאלו משקפיים הם מביטים בנו.

לפרשני הכורסא של סוף השבוע נוח פשוט להניח שאמריקה דואגת וחרדה לשלומנו, בגלל ידידות עמוקה ושיתוף ערכים. ההנחות האלו לא תמיד מופרכות אבל הן אף פעם לא העיקר. אמריקה היא מעצמה. יש לה תפיסה לגבי האינטרסים שלה והיא מקדמת אותם, במקרה הצורך גם מאחורי צעיף של רטוריקה מטעה. לא ייתכן שעיתונאים נרגשים יתעלפו למרגלות בכירים מוושינגטון שאולי העניקו להם שיחת רקע או אפילו ראיון, מבלי לעצור ולחשוב.

גל ההתרגשות שסחף את ישראל כאשר הנשיא ביידן נחת כאן בראשית המלחמה עם צרור נאומים שאמרו לציבור בדיוק את מה שרצה לשמוע, הספיק לפרשנים בשביל להפסיק לעשות את עבודתם, ולהצטרף בעיניים לחות: הנה בא ג'ו להציל את ישראל, ואולי באותה הזדמנות גם יציל אותה מעצמה, כלומר מנתניהו. אבל לממשל ביידן יש אסטרטגיה במזרח התיכון. הוא מכנה אותה בשם "אינטגרציה אזורית", והמלחמה הנוכחית מאיימת עליה. ביידן התייצב בזריזות כדי להציל את האסטרטגיה, לא פחות מכפי שהוא בא להתייצב לצד ישראל.

וכך זה נמשך. מה שהאמריקנים עושים כעת הוא המשך האסטרטגיה. בימים הראשונים למלחמה האינטרסים הישראלים השתלבו באסטרטגיה הזו, אבל לאחר מכן הראשונים היא החלה להתנגש יותר ויותר באינטרסים היסודיים ביותר של ישראל. התמכרות למשאלות ליבנו לא תעזור כאן.

אפשר להתחיל בשליח המיוחד של ביידן, הישראלי לשעבר עמוס הוכשטיין, שמקורב לנשיא אישית וכבר היה שותף לכפיית הסכם הגבול הימי מול לבנון, שלא היה בו שום יתרון לישראל. בסיבוב העכשווי בחזית הצפונית, הוכשטיין חזר כדי להציע לישראל "פתרון דיפלומטי": ישראל תעניק  ל"לבנון" דבר מוחשי – שטח בחוות שבעא – ובתמורה תקבל התחייבות עתידית ומאוד לא מוחשית: חיזבאללה יבטיח כי כוח רדואן יורחק חמישה קילומטר צפונה.

זו כלל לא עסקה. זו דרישה לכניעה. המהות שלה נמצאת במקום אחר: ישראל תוותר על שטח ובתמורה תקבל מגבלה בלתי נסבלת: חסות אמריקנית על הסדר שאוסר עליה לתקוף את חיזבאללה. זו משמעות "הפתרון הדיפלומטי" אותו היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן מכר ליונית לוי בראיון בלעדי ומלטף.

הוכשטיין דיבר לאחרונה על המלחמה באירוע של מכון המחקר Atlantic Council, שם אמר כי הסכסוך הנוכחי צריך להזכיר לנו כמה חשוב לקדם את "אינטגרציה אזורית" שהיא האלטרנטיבה למלחמות. לא נתקלתי עדיין בעיתונות שלנו בשום דיון בשאלות מהי אותה "אינטגרציה אזורית", את מי בדיוק היא אמורה לשלב ובאיזו מתכונת. התשובה היא שהגורם אשר לדעת האמריקנים אמור להיות איכשהו משולב, היא איראן. והדרך בה הם חושבים לעשות זאת היא באמצעות הכלה (תגובות קלושות להתקפות על כוחות ארה"ב באזור בידי שליחי טהרן) ופייסנות (מניעת בידוד דיפלומטי, הקלת סנקציות ומשא ומתן). ממשל ביידן ממשיך לשחרר כספים לאיראן גם מאז השבעה באוקטובר.

מנקודת מבטו של הממשל האמריקני המערכה בעזה היא בעיה. אם תתלקח למלחמה אזורית, כל מדיניות החוץ של הממשלים הדמוקרטיים עוד מימי אובמה, תתרסק ותעלה בלהבות.

לכן המשימה הדחופה של הבית הלבן היא הגבלת המלחמה למערב הנגב ומסגורה כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא כחלק מהמאבק הישראלי נגד החתירה האיראנית להגמוניה אזורית. מהרגע הראשון, ממשל ביידן פעל בנחישות כדי למנוע התלקחות בצפון. לרגע אחד, דרמטי וחשוב, זה היה גם אינטרס ישראלי. נושאת המטוסים שנשלחה לים התיכון כדי להרגיע את החזית הצפונית אפשרה לישראל לרכז את רוב כוחותיה בדרום, ונתנה לצה"ל זמן להתארגן גם בצפון. במובן זה הרתעת החיזבאללה היתה קריטית בחלון הזמן המדובר.

לנו היה ברור שביידן משגר אזהרה כלפי חיזבאללה (על אף שהכחיש שהתחייב בפני ישראל להשתמש בכוחות אמריקנים אם חיזבאללה אכן יתקוף). כאשר נשא את נאום ה-"Don't" שלו, ביידן כוון אותו במפורש לחיזבאללה ולא רק לאיראן.

"לכל מדינה, לכל אירגון, לכל מי שחושב לנצל את המצב," אמר ביידן, "יש לי מילה אחת: אל!" המושג "ארגון" יכול לכלול כל מיני ארגוני פרוקסי, אבל לכל הפחות מכוון גם לחיזבאללה. המושג "מדינה" הובן כאן כמכוון לאיראן, וזה נכון. אבל לא רק לאיראן. מה שלא רצינו לשמוע, וביידן הבהיר בביקורו, היא העובדה שב"מדינה" הוא מתכוון גם לישראל. ישראל הוזהרה לבל תנצל הזדמנות להנחית מכת מנע על חיזבאללה.

כבר אז היה צריך להיות ברור לכולם, וגם לעיתונאי ישראל לו היו עוצרים לשאול שאלות, שקצת הלאה בהמשך הדרך, אחרי ההרתעה הראשונה, האינטרסים הקיומיים שלנו והאסטרטגיה האמריקנית מתנגשים: אם אנחנו רוצים שהגליל ישוקם וישגשג נצטרך להסיר את האיום, הגדול שבעתיים מחמאס, מגבולנו הצפוני.

הסדרה "דיפלומטית" בצפון בחסות אמריקנית, פירושה שארה"ב מתנהלת מול איראן מעל לראשינו, כפי שעשתה גם בהסכם הגבול הימי. כחלק ממדיניות הפייסנות כלפי איראן – "האינטגרציה האזורית" – ארה"ב מגוננת על הפרוקסי האימתני השולט בלבנון מפני התקפה ישראלית.

יכולתה של העיתונות להחזיק באשליית הרמוניה בין האינטרס הישראלי לזה האמריקני עומדת למבחן נוסף בדרום. ארה"ב רוצה לסיים את המלחמה על ידי שיקום אחיזת הרש"פ (אחרי שתעבור "רענון" – Revitalization) גם בעזה, במטרה ליצור הנהגה משותפת שתוכל להעלות שוב על מסלול המוביל לפתרון שתי המדינות.

חלק מן האליטה הישראלית עוד חולמת על כך. חלק גדול מהממסד הביטחוני שקיבל חינוך אמריקני ואולף לציית לאמריקנים ישתף פעולה. חלק מהפוליטיקאים מקבלים את הרעיון. ועוד יספרו לנו שרק נתניהו עומד בדרכו ועקשנותו תוביל לקרע עם ארה"ב – ולכן יש למהר ולקבל את המלצת האמריקנים להחליף את הממשלה "הקיצונית" (כלומר הימנית) בממשלה "מתונה" (כלומר שמאלית).

אבל לא נתניהו עומד בדרכו של פתרון שתי המדינות. הציבור הישראלי הוא שעומד בדרכו. וכל מפלגה שתשתף פעולה עם הממשל האמריקני בנושא הזה, תמצא את עצמה ללא בוחרים.

לפחות לכאורה, התוכנית האמריקנית, אף שאינה בת-מימוש, מתיישבת גם היא בטווח הקצר עם אינטרס ישראלי. גם היא מותנית בעקירת חמאס, שהיא מטרת המלחמה הראשית של ישראל. אבל בפועל, צריך לעצום עיניים חזק בשביל לא לראות שביד השנייה ארה"ב מונעת מאיתנו להגשים את אותה מטרה ממש.

כל בכירי הממשל הנוכחי, בזה אחר זה, נזפו בישראל ודרשו ממנה לציית למגבלות שלא יאפשרו לה להשמיד את חמאס. בלינקן הבהיר זאת לקבינט בלשון פשוטה: בדרום, אמר, לא תוכלו לעשות מה שעשיתם בצפון. יש להיזהר יותר מפני פגיעה באוכלוסייה, ובמקום שלא ניתן להגן עליה, אין לתקוף. אין להזיז מסות של אזרחים ממקום מגוריהם. אין לפגוע במתקני האו"ם (שחמאס מתבצר בהם ואוגר בהם נשק), יש להגביר את זרם הסיוע ה"הומניטרי" (כולל דלק) ומעל הכל, יש לסיים את עיקר המלחמה בתוך שבועות.

כמה כותבי טורים ניסו ליישב את האידיליה המדומיינת יחד עם המגבלות המוחשיות, ועם הידיעות המתרבות על קיצוב החימוש. אבל זו אינה הסתירה החשובה. היא נמצאת, לכאורה, במדיניות האמריקנית עצמה: אם בוושינגטון מעוניינים להמליך את הרשות על עזה, הרי שהם שותפים לרצון הישראלי לעקור את חמאס מהשורש.

ברמה התיאורטית זה כנראה נכון, ואת התיאוריה הזו ישראל צריכה למנף ככל יכולתה כדי להגדיל את מרחב התמרון. בפועל, הלחץ מאגף שמאל האנטי-ישראלי במפלגה הדמוקרטית גובר, ויחד איתו הסחף בדעת הקהל לה העיתונות העולמית מספקת שטף תמונות מזעזעות מעזה, המקשה עוד יותר על הממשל לעמוד מאחורי המאמץ הישראלי.

מגמה זו מתחברת להערכה המתבססת בארה"ב (ובוקעת מפי עיתונאים בישראל שהאמריקנים מטפחים ומתדרכים), לפיה עקירה מוחלטת של חמאס אינה אפשרית, ודאי לא במסגרת הזמן בה ארה"ב תחוש בנוח לגונן על ישראל. לכן יש לחתור לסיום סמלי כלשהו של המלחמה, ולמשהו שאפשר להחשיב כניצחון. לאחר שיוכרז ניצחון – או "ניצחון" – אפשר יהיה להתחיל במלאכת הרכבת השלטון המשותף ליו"ש ועזה. יתכן כי יהיה צורך, כך מעריכים בוושינגטון, לקרוא למה שיישאר מחמאס בשם אחר, ולהכפיף אותו לגרסה ה"מרועננת" של הרש"פ אותה הם מדמיינים.

בינתיים כדאי לשים לב לעובדה כי לפנטזיה העתידית על הרש"פ יש יתרונות מוחשיים שניתן לממש מראש, בהווה, במסגרת תקוותם-תוכניתם להפלת ממשלת נתניהו. גובר הרושם לפיו יש החושבים בצד האמריקני כי לחץ לכיוון שתי מדינות לשני עמים יסייע לפירוק הקואליציה.

הרי אם ארה"ב תייצר "משבר" מול הממשלה הנוכחית, היא תאפשר למי שרוצים להחליף אותה, לרבות גנץ ואייזנקוט, לצייר את נתניהו כמי שמסכן את האינטרסים החיוניים של ישראל בשל קרע שהוא יוצר עם האמריקנים בעיקשותו. השגריר האמריקני לשעבר מרטין אינדיק דוחף קו חריף כזה נגד נתניהו בציוציו, ויש להניח שגם מבלי שיחזיק בתפקיד רשמי הוא מייצג  (אולי אפילו ביתר חופשיות) עמדה המתגלגלת במסדרונות מחלקת המדינה, הפנטגון או הבית הלבן, או בשלושתם.

אבל גם הניסיון להנדס את הפוליטיקה הישראלית מתבסס על מה שנראה כאשליה, משום שאין אפשרות אמיתית לרכב לראשות הממשלה על אג'נדה של החזרת הרש"פ לעזה ופתרון שתי המדינות. כל פוליטיקאי ישראלי יודע, כפי שמעידה התחמקות גנץ ולפיד משאלות בנושא, שהכזרת תמיכה במדינה פלסטינית אחרי 7 באוקטובר משולה להתאבדות פוליטית. לכן "משבר" מלאכותי עם נתניהו בגלל "עקשנותו" בנושא המדינה הפלסטינית לא יחליש את הקואליציה שלו. הוא יחזק אותה.

ויכוח על היום שאחרי. בניגוד לעמדת נתניהו, היועץ לביטחון לאומי של ארה״ב @jakejsullivan אומר לנו שהרשות הפלסטינית תהיה בעזה: ״השלטון על הגדה ועל עזה יהיה מאוחד״ pic.twitter.com/vtl3e9TZfe

— Yonit Levi (@LeviYonit) December 14, 2023

למרות ההכרות האינטימית בין ירושלים לוושינגטון, לא רק אצלנו לא מבינים את הצד השני. גם אצלם לא ממש מבינים אותנו, מפני שהם מדמיינים את ישראל בדמות אותם חלקים בממסד שחונכו אצל האמריקנים וחושבים כמוהם, אבל חסרי משקל אלקטורלי.

אבל העדר ידע לא מוביל לצניעות וראוי לשים לב לפטרונות בה האמריקנים מתייחסים אלינו גם ברגעים אלה. מופע הרפיסות של חלק נרחב בצמרת הישראלית, הקשקוש בזנב מול ידידתנו הגדולה, במקום עמידה על אינטרסים (כפי שעשו בעבר בין היתר בן-גוריון, בגין או נתניהו בימי אובמה), הרגילה גם את האמריקנים לחשוב עלינו כמדינת חסות ולא בת-ברית עצמאית.

הפומביות בה גורמים בבית הלבן חברו לתנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שחוזרת כעת בדרישת ביידן לשנות את הרכב הממשלה, מעידה על זלזול מדאיג. כך מרטין אינדיק מרשה לעצמו להכריז בנזיפה כי שיקולי הממשלה הם פוליטיקה קטנה, אבל למזלנו – למזלה של ישראל – האמריקנים הם המבוגר האחראי שבחדר.

כך למדו גם פרשנינו לדבר, אחרי שנים שניסו להנדס את תודעת הישראלים במקום להקשיב להם. אחרי שהרגילו את עצמם לקוות שאמריקה תאלץ את ישראל לעשות מה שהם לא הצליחו לשכנע את הבוחרים להסכים לו.

ציוץ של יונית לוי עם חלק מן הראיון עם היועץ סאליבן נוסח כך: "ויכוח על היום שאחרי. בניגוד לעמדת נתניהו, היועץ לביטחון לאומי של ארה״ב, ג'ק סאליבן אומר לנו שהרשות הפלסטינית תהיה בעזה: 'השלטון על הגדה ועל עזה יהיה מאוחד'". לראש ממשלת ישראל, כך משתמע, יש דעה. אבל סאליבן מודיע לנו מה יקרה, בניגוד לאותה דעה. סאליבן נבון דיו כדי להגיד מדי פעם שהוא לא בא להכתיב, על אף שזה מה שהוא בפירוש בא לעשות. אבל לעיתונאים ישראלים אין רגישות לניואנס הזה.

עד כדי כך הם בטוחים שטוב לנו להפקיד את האינטרסים החיוניים שלנו בידי אחרים, לא בידי כל השרים מהמודעות בשחור וצהוב, שהעיתונות לא כל כך מבקרת אותם כמו שהיא מוציאה את דיבתם רעה וכותבת כל מה שהיא חושבת שיסייע להחליפם, כולל הטענה שאין לממשלה מושג מה היא עושים. אלא שיש לה מושג טוב בהרבה מזה שיש לאמריקנים, הממשיכים להטיח את הראש בקיר פתרון שתי המדינות שאין לו שום קונים בצד הפלסטיני, ומעטים מאד בקרב הציבור הישראלי.

מה שקרה הוא שאליטה ישראלית הבזה לדמוקרטיה פגשה בממשל אמריקני יהיר, שכמו בכל מקום על פני הגלובוס משוכנע שהוא יודע טוב יותר מהילידים מה עדיף עבורם. מה יש בציוץ של אינדיק אם לא זלזול גמור בדמוקרטיה הישראלית ובדעות הבוחר? זה המשותף לו ולאליטה הכנועה של ישראל בצבא, בעיתונות ובמערכות האחרות. היא שחצנית כלפי הישראלים ודעותיהם, כשם שהיא מתרפסת בפני האמריקנים והאינטרסים שלהם, גם כשאלו חולמים בהקיץ על מזרח תיכון שמדיניותם הכושלת החלה להעלות באש ממש כעת. וזו רק ההתחלה.