מבצע רוטב: הסיפור המדהים על הסיוע הישראלי לתימן בשנות השישים

המוטו הרשמי של התנועה התימנית "אנסאר אללה", המכונה החות'ים, הוא "אללה הוא הגדול מכול, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם".

החות'ים, שנקראים כך על שם מייסדם חוסיין אל-חות'י שהכריז על עצמו כאימאם, הם ממשיכיה הרעיוניים של האימאמות הזיידית שהתקיימה בצפון תימן במשך כאלף שנים עם הפסקות קצרות. אבל בניגוד למוטו של היום, היחסים בין האימאם לישראל לא תמיד היו כאלה.

משחקי הכס

ב-19 בספטמבר 1962 נפטר אחמד בן יחיא חמיד אל-דין, ראש הממלכה המותוואכלית בצפון תימן, ובנו מוחמד אל-בדר הוכרז כמלך ואימאם. אך שלטונו היה קצר: שבוע לאחר מכן, הקולונל עבדאללה אל סלאל, שבדיוק מונה לרמטכ"ל, ביצע הפיכה צבאית והכריז על הרפובליקה הערבית התימנית.

בעבר היו שני ניסיונות הפיכה דומים, ב-1948 וב-1955: בניסיון הראשון נרצח האימאם יחיא אך בנו אחמד, בסיוע שבטי הצפון, החזיר את השלטון תוך שלושה שבועות והפך לאימאם. הניסיון השני כוון נגד אחמד עצמו אך בנו אל-בדר השיב את השלטון לאביו, שוב בסיוע אותם שבטים. עתה אל-באדר נמלט מארמונו המופגז לכיוון הגבול הסעודי, שם החל לאסוף את השבטים הזיידים הנאמנים לו, בתקווה לשחזר את מה שקרה בניסיונות ההפיכה הקודמים.

אך הפעם הונח על שולחנו של אל-בדר קלף חדש: נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הגיש סיוע צבאי לרפובליקה החדשה ולסלאל. ערב הסעודית מצדה החליטה לתמוך באל-בדר.

ניתן לחשוב שבחירת הצדדים מובנת מאליה, אבל בפועל העניין היה מורכב. האימאם אחמד, למרות היותו "ריאקציונר" במדיניות פנים, התקרב לנאצר עד כדי כך שאחרי כינון הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ) ב-1958 צירף אליה את תימן, במקביל להתקרבותו לגוש הקומוניסטי.

בתימן עבדו מומחים ופועלים סובייטיים וסיניים שסללו כבישים והקימו מפעלים ונמל חדש בעיר חודיידה. בארגוני ביון מערביים כונה אל-בדר "הנסיך האדום", והיו מחשבות שמא כדאי להיפטר ממנו ומאביו כדי ולהמליך תחתיהם את דודו של אל-בדר, חסן, שנחשב לפרו-מערבי. גם התפרקותה של רע"מ לא שינתה כהוא זה את מעמדו של אל-בדר כגורם פרו-נאצריסטי.

לאחר הפיכת ספטמבר 62 הגנרל המורד סלאל הכריז כי אל-בדר נהרג בהשתלטות על הארמון וחסן ששהה בחו"ל הכריז על עצמו כאימאם. רק לאחר מספר שבועות העולם קיבל הוכחה שאל-בדר חי, אוסף נאמנים ומתכוון לכבוש את תימן בחזרה בכוח. עד אז הגייסות המצריים נחתו במדינה ותמיכתם הייתה נתונה לסלאל.

אם היה נודע מוקדם יותר כי אל-בדר עדיין בין החיים, יתכן כי הייתה לכך השפעה על עמדת נאצר; או שאולי הנשיא המצרי תכנן מראש לתמוך בסלאל. בכל מקרה זה כבר לא היה משנה. עבור נאצר הייתה זו הזדמנות להניף שוב את הדגל הפאן-ערבי ולהמשיך בהתפשטות. ברה"מ לה היו כאמור קשרים ענפים עם המשטר הישן, הכירה מיד ברע"ת והמשיכה לסייע בתחומים אזרחיים וצבאיים. גם ארה"ב החליטה לא להתווכח עם העובדות בשטח ובדצמבר 1962 הכירה ברפובליקה החדשה. על רקע משבר הטילים בקובה שבדיוק הסתיים, ההסכמה בין שתי המעצמות הייתה מראה נדיר.

היו  כאלו שפחות אהבו את דהירת נאצר לעזרת סלאל, ואת הכרזת שניהם על מטרתם להוביל מהפכה בחצי-האי ערב. ירדן סייעה בהתחלה למלוכנים אך הפסיקה תוך זמן קצר והכירה ברפובליקה. איראן התמהמה עם סיוע ממשי למרות שצידדה באימאם, אך סעודיה לא הייתה יכולה להסכים לאיום כזה בגבולה. מאותה סיבה לא יכלה להסכים גם בריטניה: התערבות נאצר בתימן איימה באופן ישיר על המושבה שלה בעדן ועל שטחי החסות הבריטיים בדרום תימן. בניגוד לסעודים, הממשלה הבריטית גילתה היסוס אופייני. משרד החוץ, משרד המושבות, ראש הממשלה ושרים ופקידים אחרים משכו לכיוונים שונים ולבסוף הוחלט על פשרה: אי-הכרה ברפובליקה ואי-התערבות רשמית במלחמה. אבל רק רשמית.

צלו של לורנס איש ערב

מובילי ההתערבות הבריטית הבלתי-רשמית בתימן היו קצינים פעילים וקצינים בדימוס מיחידות SAS ומודיעין וגם קבוצת פוליטיקאים שחוץ מהצורך להגן על עדן ראו במהלך סיבוב נוסף במלחמה נגד נאצר והזדמנות לנקום בו על הכישלון של משבר סואץ.

הגרעין הזה כלל כמה אנשי כוחות מיוחדים כמקים יחידת ה-SAS דייוויד סטרלינג, מספר קצינים בכירים ביחידה, וכן פוליטיקאים כמו חבר הפרלמנט השמרן ניל (בילי) מקלין, שר האווירייה ג'וליאן אמרי ושר המושבות דנקן סאנדס. ראש הממשלה הרולד מקמילן ומחליפו אלק דאגלס-יום לא היו חלק מהיוזמה, אבל היו בסוד העניינים, כמו הרבה אנשי ביון, מושלים ופקידים שהגישו סיוע בלתי רשמי. היה זה מבצע בריטי מאוד בסגנון ובביצוע.

הצבא הרפובליקני של סלאל כמעט לא היה שונה מאוסף הלוחמים השבטי של המלוכנים מבחינת אמל"ח והכשרה, ומבחינת הסד"כ פיגר אחריו בהרבה, לכן העול העיקרי של המלחמה בתימן נפל על חיל המשלוח המצרי שכבר בתחילת 1963 גדל ל-20 אלף איש. המצרים שלטו בבירה צנעא וערים גדולות אחרות, בכבישים, ברצועת החוף ובדרום המדינה, ובהרים בצפון וצפון מזרח שלטו המלוכנים. מצב זה תאם את תמיכת החלקים השונים של האוכלוסייה בצדדים הלוחמים: השיעים-זיידים הצפוניים תמכו בעיקר באימאם הזיידי שלהם, הסונים-שאפעים הדרומיים תמכו בעיקר ברפובליקה, תושבי הערים המודרניים יותר גם נטו יותר לרפובליקה, ומעת לעת עברו שבטים וחמולות מצד לצד משיקולים אישיים של ראשיהם או בתמורה לשוחד. חשוב להדגיש שקו פרשת המים לא עבר לפי הבדלי שיעים או סונים. גם סלאל גם מנהיגים רפובליקניים אחרים היו זיידים, ההבדל היה בין הסדר הפיאודלי הישן לסדר מודרני חדש. לכן המלוכנים הצניעו את האלמנט המשטרי בתעמולה שלהם והעדיפו לקרוא לעצמם לויאליסטים תוך דגש על מאבק למען תימן חופשית מכיבוש מצרי.

החי"ר המצרי לא היה מוכן למלחמה הררית, והשריון והארטילריה עזרו רק במידה מוגבלת, לכן הכוח העיקרי באזורים הצפוניים היה חיל האוויר המצרי, שלמלוכנים לא היו שום אמצעים נגדו ויכלו רק להסתתר מפניו במערות. מצב זה חייב את המלוכנים להשתמש בלחימת גרילה: מיקוש דרכים, פשיטות, צליפות, כיתור מוצבים, התשה והקזת דם מהמצרים וניצול הצלחה במקרה של שאלו נסוגים. הבריטים שמו לעצמם למטרה לסייע בביצוע המשימות האלה בדיוק: קבוצות של שכירי חרב נשלחו להדריך את המלוכנים בשימוש בנשק הכבד שברשותם, ללמד אותם פעולות חבלה ומיקוש, להקים רשת קשר לתיאום פעילות היחידות באזורים שונים ולספק מודיעין.

את המימון של כל המבצע הזה לקחה על עצמה ערב הסעודית. היא שילמה על עבודת שכירי החרב, הזרימה נשק דרך הגבול שלה ודרך עדן, וגם סיפקה סכומי כסף לאימאם עצמו לצורך תחזוקת צבאו. כאשר שטרות נדחו, התשלום היה במטבע קשה מזהב וכסף. התעמולה המצרית דיברה על מאות שכירי חרב שלחמו לצד המלוכנים, כאשר במציאות בשנים הבאות פעלו בתימן רק כמה עשרות שכירי חרב, בעיקר בריטיים, וגם צרפתים ובלגים. הצרפתים, שביניהם היו דמויות מפורסמות כמו רוז'ה פולק ובוב דנאר, פעלו בסיוע בלתי רשמי של הביון הצרפתי: צרפת לא אהבה בלשון המעטה את נוכחותו של נאצר ליד ג'יבוטי.

המלחמה התנהלה עם הצלחות מזדמנות לשני הצדדים, מתקפות נענו במתקפות נגד, מפעם לפעם היו הפוגות ומשא ומתן בין מצרים וערב הסעודית על הוצאת הכוחות והפסקת התמיכה בצדדים ונערכו וועידות של גורמים מלוכניים ורפובליקניים בניסיון להגיע לפשרה, ששוב התחלפו בקרבות עזים. כתוצאה מכך הנוכחות הצבאית המצרית בתימן נמשכה חמש שנים והגיעה לפעמים כמעט עד 70 אלף חיילים, כמעט שליש מהסד"כ המצרי דאז, ומניין ההרוגים המצריים מנה כ-20 אלף איש. המלחמה לא התאפיינה בהומניות: מצרים השתמשה בין היתר בנשק כימי נגד אזרחים, והמלוכנים הנהיגו "חיוך נאצר": כריתת אוזניים, אף ושפתיים לשבויים המצריים ושליחתם חזרה לחבריהם במצבם המר. ההכרעה לא הושגה, ותימן הפכה לווייטנאם הפרטית של נאצר ולגורם לשמחה לאיד של כל אויביו.

בחזית רחוקה

אויבו הגדול של נאצר הייתה מדינת ישראל. בגבול ישראל-מצרים עצמו אחרי מלחמת סיני בשנת 1956 בדרך כלל שרר שקט, אבל ההתפשטות המדינית העקבית של נאצר במזרח התיכון, הקמת רע"ם וניסיונותיו להחיות אותה, פיתוח טילים ונשק כימי ותעמולה אנטי-ישראלית בלתי פוסקת הפכו את נאצר לדמות שבן-גוריון חשש ממנה. עוד בנובמבר 1948 כתב בן גוריון ביומנו: "ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? האם לא יתכן מוצטפא כמאל ערבי?"

לכן ישראל ראתה בפלישה של נאצר לתימן גם סכנה וגם הזדמנות: איום מצרי על מיצרי באב אל-מנדב בעל חשיבות אסטרטגית לישראל, נפילה אפשרית של ממלכות חצי האי ערב ותפיסת מאגרי הנפט שלהן על ידי מצרים מצד אחד, והזדמנות לריתוק של נאצר בחזית רחוקה מישראל להקזת דם מתמשכת של צבאו מצד שני. חפיפה זאת בין אינטרסים ישראליים ובריטיים הובילה במהרה לשיתוף פעולה מעשי.

נשק ותחמושת הגיעו למלוכנים מערב הסעודית ומעדן בדרכי יבשה ארוכות, ובקטעים רבים אמצעי תובלה יחיד היה הגמל. תעבורה באמצעי זה הייתה מוגבלת, ובנוסף השבטים המקומיים דרשו מס בכסף ונשק עבור הזכות לעבור בשטחם. לפעמים הדרכים היו ממוקשות, ולפעמים השיירות ספגו התקפות וצליפות מצריות. ואם באזורי ספר ההספקה על ידי שיירות גמלים איטיות ומסורבלות הייתה נסבלת, באזורים יותר מרכזיים היה צורך בשיטות אחרות. שיטה אידיאלית הייתה הצנחה מהאוויר, אבל כל המשתתפים שהייתה להם היכולת לכך – בריטניה, צרפת, ערב הסעודית ואיראן – סירבו לעשות זאת מסיבות פוליטיות. לכן הבריטים פנו לישראל, שזמן לא רב קודם לכן הסבה מטוסי "בואינג 377 סטרטוקרוזר" אזרחיים משומשים למטוסי תובלה עם טווח טיסה גדול בהרבה ממה שהיה לחיל האוויר קודם לכן.

"מוכן לקבל נשק מכל אחד"

הקמתה של טייסת התובלה 120 התרחשה בדיוק בשעה שהאינטרסים הבריטיים והישראליים השיקו זה לזה בנושא המלחמה בתימן. הבריטים קיבלו מהמלוכנים מסר שיהיו מוכנים לקבל נשק מכל אחד, ומסר זה הועבר לנספח צה"ל בלונדון אל"מ דן חירם. לאחר מכן נערכו מפגשים שונים בין פקידים וגורמי ביון ישראלים ומלוכניים, הבכיר שבהם היה שר החצר חירסי. חירסי הצהיר בפני הישראלים כי לארצו אין עוינות כלפיהם, וכי בתמורה לתמיכה צבאית והשתדלות בפני האמריקנים, וכן לחימה ישראלית נגד מצרים, תכיר ארצו בישראל, אך נמנע מהבטחת יחסים רשמיים בין המדינות.

הגורמים הישראליים הבכירים במגעים, יעקב הרצוג ומאיר עמית המליצו לתפוס את ההזדמנות בידיים, ולאחר הסכמה עקרונית מצד ישראל הוסכם על השתדלות ישראלית למען המלוכנים באירופה וארצות והברית ותמיכה צבאית. בהמשך הציג חירסי מכתב רשמי מהאימאם אל-בדר ובו אשרור של כל ההסכמים, והמגעים הועברו באופן מלא למוסד, שמטעמו מונה כמתאם נחום אדמוני, לימים ראש הארגון. בתחילת 1964 התנהלו מגעים קדחתניים בין הבריטים לשלטונות בישראל, ומונה מתאם מיוחד מן הצד הבריטי שהכיר את השטח מקרוב.

מטוסים לפני הכול

במקביל לתיאום הפרטים עם הבריטים חיל האוויר קידם הכנות משלו. ראשית שלח עזר ויצמן את סא"ל זאב לירון שעבר הכשרה לשם כך במוסד לבדוק מקרוב את השטח בתימן ולחוות את דעתו בפני ויצמן דרך מאיר עמית. לאחר מכן הורה ויצמן למפקד טייסת 120 רס"ן אריה עוז להתכונן לנשיאת שישה טונות של ציוד בטיסה הלוך ושוב ללא חניה, בלילה, ובגובה נמוך. את נקודת ההצנחה המשוערת הראה ויצמן באטלס בית ספר של הבן שלו.

המבצע היה סודי ביותר, לכן נאסר על הנווט משה ברטוב לפנות ליחידת החיזוי של חיל האוויר, והוא ניגש על אזרחי בתור סטודנט למכון המטאורולוגי בבית-דגן ולספריה של האוניברסיטה העברית בחיפוש אחרי כל מידע האפשרי על האקלים ומזג האוויר בתימן, תוך שמירה על סודיות.

אחרי זה התחילו להתאמן בניווט לפי כוכבים בעזרת סקסטנט וערכו מספר טיסות אימון מעל הים התיכון בטווחים שמדמים טיסה לתימן. בגלל שהטיסות יהיו בלילה, אבל הנמכה להצנחה ומשיכה למעלה לאחר מכן יהיו בהרים, הוחלט שהמבצע יערך בליל ירח מלא כדי שהטייסים יזהו טוב יותר את הנוף. המראה לפני השקיעה, הצנחה בסביבות חצות, החזרה בבוקר, כך שכמעט כל הטיסה מעל האזורים המסוכנים מתבצעת בשעות חושך, וכך תכננו את נתיב הטיסה. מבחינת הניווט הכול היה מוכן. כמו שאמר משה ברטוב: "למרות שעברתי בהמשך השירות שלי בחיל-האוויר למערך הקרב, הייתי נווט פאנטום והשתתפתי במבצעים רבים, הרי שאני יכול להגיד כי בניית הנתיב הזה לתימן והניווט בו, הייתה האתגר הגדול ביותר בחיי כנווט".

בשל אופיים הבעייתי של המטוסים (אופי שבגינו כונה הסטרטוקרוזר "המטוס התלת מנועי הטוב ביותר" שכן כמעט תמיד אחד מארבעת מנועיו שבק), נדרש פיקוח טכני הדוק, שקבע באילו מנועים ובאיזה מטוס יש להשתמש בטיסות. לאחר מכן החלו האימונים. ויצמן תמך בקיום המבצע, אבל חשש מתחבולה בריטית. על כן שלח את עוז לתל אביב ביחד עם טוני בויל, שהיה איש הקשר הבריטי, במטרה לדלות ממנו מידע בשיחות חולין. בויל לא פלט אף מידע בעייתי, ועזר ויצמן התעקש על כך שהקשר עם שכירי החרב ינוהל דרכו מהמטוס עצמו. שם המבצע בישראל היה "רוטב", בעוד שהבריטים הדביקו לישראלים את הכינוי "וולשים" כדי להסתיר את מוצאם.

טיסה של אלפיים ק"מ כשמצד אחד ניצבת ערב הסעודית ומצרים מצד שני, הצנחה בהרים קרוב לעמדות מצריות בתימן והדרך חזרה היו דבר מסוכן גם מבחינה צבאית גם מבחינה טכנית, ולכן נבחרו שני שדות תעופה למקרי חירום: בישופטו, הבסיס הראשי של חיל האוויר האתיופי, וג'יבוטי. שני שדות התעופה האלה היו מוכרים היטב לטייסים ישראלים ולאריה עוז בפרט: הוא תדלק בעבר בג'יבוטי, ובבישופטו הוא שירת כמדריך טיסה. במקרה חירום הפקודה הייתה לזרוק את מטען הנשק לים. נחיתת חירום בתימן הייתה אסורה. במקרי קיצון מותר היה לנחות ברצועת החוף של ערב הסעודית, משם צוות חילוץ יאסוף אותם בדרך אוויר או ים. כל סימני הזיהוי של ה"סטרטוקרוזר" נמחקו, הצוות קיבל סיפור כיסוי של חברת תעופה דרום אמריקאית, כולם היו על אזרחי – טוני בויל קנה בשבילם גרדרובה מתאימה ב"מרקס אנד ספנסר" בלונדון.

ב-20 במרץ 1964 טוני בויל ליווה לעדן שני סוכני מוסד, אחד מהם נשאר במפקדה עורפית של שכירי החרב בנוקוב, השני המשיך לתימן למשימת מעקב. ב-25 במרץ בויל טס לישראל, והחלו בהכנות אחרונות. בשלב זה ג'וני קופר, לוחם ה-SAS האגדי שאמור היה לקבל את המשלוח הראשון התחיל להתעקש על החלפת הצנחה באזור חאולן, 12 מיל הצידה מנקודת "אבוקדו" לנקודת "תפוז": היא הייתה יותר קרובה לכוחות של הנסיך עבדאללה בן חסן, מפקד הארמיה הלאומית השנייה, אחרת לא כל הנשק יגיע אליהם, והיא גם הייתה יותר רחוקה מהעמדות המצריות ומההרים. הישראלים ממש לא רצו להחליף לנקודה בלתי מוכרת שלא התקבלו ממנה צילומים מראש, אבל אחרי כמה ימים של שיחות רדיו אינטנסיביות בויל שכנע אותם תוך הדגשת המוניטין של קופר: הוא קיבל לאורך הקריירה שלו הרבה מטענים מהאוויר בארצות רבות, ואפשר היה לסמוך עליו.

ממריאים

מבצע "רוטב" יצא לדרך בערב 31 במרץ 1964. בשל מורכבותה של המשימה, הצוות של עוז היה מורחב באופן חריג.  אחרי ההמראה מבסיס תל נוף פנו דרומה, הכול היה רגוע, חוץ מהעובדה שכל אינדיקציה  על מוכנות הצוות המקבל מיאנה להגיע והתקבלה רק 15 דקות לפני המועד האחרון, רגע לפני שהמטוס סב על עקבותיו. אלחוטני המבצע תודרכו שמצרים יכולה ליירט את שדרי מורס שאורכים יותר מעשרים שניות, ועל כן דיווחו על התקדמותם על ידי תקתוק אחד פעם בחצי שעה.

40 מייל לפני חודיידה פנה המטוס מזרחה, טיפסו ל-15 אלף רגל, עברו מדרום לאורות הבוהקים של צנעא, התקרבו לנקודת ההצנחה, ואז החלו להנמיך וביקשו איתות. רקטת סימון הופיעה בדיוק על אף המטוס, על הקרקע נדלק סימן "טי" עשוי מפחיות עם סולר, המטענים שוחררו, עוז משך לגובה והמטענים נדחפו החוצה על ידי הצוות. מהקרקע דווח: "הצנחה מעולה. בדיוק במטרה. רק נר אחד" – כלומר רק מצנח אחד לא נפתח.

ב-12 הארגזים שהוצנחו היו 180 רובים, 34 אלף כדורים 7.92 מ"מ, 17 אלף כדורים 0.303, 72 פגזים לתותח 6 ליטראות, 150 פאונד חומר נפץ פלסטי, דואר לשכירי החרב, עיתונים אנגליים ובקבוק וויסקי. קופר שלא שתה כבר שנה משקה חריף גמר מיד את הבקבוק עם שני חבריו. לוחמי השבטים העבירו במהרה את הנשק למחסות, וההצנחה הביאה להתרוממות רוח אדירה בין הגייסות. הכמויות לא היו גדולות, אבל להצנחה עצמה היה אפקט מחשמל: הופעה נראית בעין של בעל ברית עוצמתי ששולח סיוע מהשמיים. לדברי קופר המצנחים בכלל היו יכולים להיות ריקים, זה לא היה מוריד מההתלהבות. רק האימאם וסביבתו הקרובה היו בסוד העניינים וידעו מי הצניח את הנשק. כל סימני הזיהוי הישראלים נמחקו, המצנחים היו איטלקיים ואפילו שבבי עץ לאריזה היו מקפריסין.

בזמן שקופר וחיילי הנסיך עבדאללה התלהבו ממה שקיבלו, ה"סטרטוקרוזר" המשיך בדרכו חזרה לישראל. בסביבות ג'דה האלחוטנים קיבלו הודעה ממפקדת חיל האוויר שהארץ מכוסה ערפל סמיך ושלא יוכלו לנחות באף שדה. למרות זאת, עוז הצליח להנחית את המטוס בתל-נוף במזל רב ועל טיפות הדלק האחרונות. זמן הטיסה הסופי – 14 שעות ו-15 דקות.

כך הסתיימה הטיסה הדרמטית הראשונה של מבצע "רוטב", והוחל בהכנות לטיסה הבאה. האימאם אל-בדר החליט שהפעם יש להצניח את הנשק ליד מפקדתו באל-קרה: הוא רצה לאסוף את כל השיח'ים המקומיים כדי שיראו במו עיניהם את ההצנחה, מה שירים גם את קרנו של האימאם בעיניהם וגם את הרוח הכללית והאמונה בניצחון. הבעיה הייתה בנקודה שהאימאם בחר: משטח צר גבוה בהרים, מעין "קן הנשרים" מוקף צוקים, שבו פספוס קטן אחד והארגזים יפלו למטה מההר. לא היה טעם להתווכח עם האימאם, לכן עוז ביקש שעות אימונים נוספות.

ב-26 במאי 1964 התבצע "רוטב 2". הקברניט שוב היה אריה עוז. הפעם טוני בויל לא נכח – הוא הכין אישית את שטח ההנחתה ליד המפקדה של האימאם. הפעם הטיסה עצמה עברה ללא בעיות, המטען הוצנח בדיוק רב, עם סטייה קלה. ארגז אחד חדר בניין של שתי קומות, השני נפל במסגד, השלישי עטף במצנח שלו את אחד הנוכחים, אבל איש לא נהרג ושום דבר מהמטען לא הלך לאיבוד. השיח'ים התרשמו מאוד.

נכנסים לשגרה

מכאן הפכו ההצנחות לשגרה. תאריכי הטיסות הבאות נבחרו בהתאם לנסיבות השונות, ומשך הטיסה היה בדרך כלל 6 שעות הלוך, 15 דקות מעל המטרה, ו-5 שעות חזור. עיכובים קריטיים וחוסר בדלק, שהיו בטיסה הראשונה, לא חזרו יותר, גם לא צצו בעיות טכניות. בגלל החשיבות האסטרטגית של המבצע חוץ מהתחקיר אצל ויצמן אחרי כל טיסה עוז בא גם לשיחה עם הרמטכ"ל רבין. עוז חשש שרבין יעצור את הטיסות בגלל הסיכון, והמעיט בתיאורי הביצוע.

הסכנה העיקרית הייתה מצד חיל האוויר המצרי בתימן בקטע הדרומי של הנתיב, וממטוסי יירוט אל-ראות MIG-17PF עם מכ"ם "איזומרוד" בבסיס המצרי בע'רדקה בקטע הצפוני. אבל למעט שני מקרים בהם נדרש המטוס לברוח ממיירטים מצריים למרחב האווירי הסעודי, ושאש מהקרקע הסיטה את הטיסה, הכל עבר בלי בעיות. לא היה חשש מיוחד מהסעודיים, שכן אלה קיבלו הוראה מהבריטים להתעלם מטיסות לא שגרתיות. הסעודים ידעו שהבריטים מצניחים ציוד, אבל לא ידעו על תפקידה של ישראל.

אולי גם נפציץ

בטיסת "רוטב 6" עוז סטה קצת מהנתיב ועבר מעל שדה התעופה של צנעא כדי לצפות בשורות של מיגים מצריים לשם איסוף מודיעין: הטיסות הקודמות הביאו את בויל למחשבה שיש להרחיב את הפעילות הישראלית בתימן ולהפציץ את שדה התעופה. הישראלים היו אמורים לתקוף, ואת האחריות הרשמית ייקחו על עצמם המלוכנים. כמו שכתב בויל במזכר פנימי: "הניסיון הראה שחדירה אווירית עמוקה לתימן יכולה להתבצע עם סיכון מינימלי, ומטען למבצע כזה אפשר לארגן כך שייראה כאילו הוכן באופן לא מקצועי, כדי להוליך את המצרים שולל  וייחסו את התקיפה למלוכנים".

ויצמן הגיב בחיוב, אבל רבין היה סקפטי, וראש הממשלה לוי אשכול סירב לרעיון. מטרת המבצע הישראלי בתימן מלכתחילה הייתה לרתק את נאצר בחזית רחוקה ולא להילחם איתו בעצמנו, כך שההפצצה סתרה את האסטרטגיה. מלבד זאת, בהפצצה היה סיכון גדול ל"סטרטוקרוזר" ובמקרה של כישלון התוצאות הצבאיות והמדיניות היו חמורות ביותר. ואפילו במקרה של הצלחה ההפצצה בוודאות הייתה מפריעה להמשך ההצנחות.

אריה עוז אמר על זה בדיעבד: "זה היה יכול להיות קלי קלות. בכמה שניות אפשר היה להשמיד 30 מיגים ואולי 200 טייסים. זה היה משנה לגמרי את מהלך המלחמה. זה היה משנה גם את מלחמת ששת הימים. האימאם בטוח היה מנצח כי זה היה מחסל את המצרים". אמירה זאת צריכה להילקח עם גרם של מלח, שכן תקיפה כזאת הייתה עלולה לגרום למצרים לשנות את גישת ההגנה האווירית שלהם וכך להפריע למבצע מוקד. כך או כך, ישראל לא הפציצה את המצרים בתימן.

"לא ראיתי הצנחה טובה יותר"

ההצנחות נמשכו. שם המבצע שונה מ"רוטב" ל"דורבן". ב-24 באוגוסט 1965 מצרים וערב הסעודית חתמו בג'דה על "הסכם להגדרה עצמית של תימן", שקבע הפסקת אש, ומשאל עם בתימן לגבי משטר המדינה העתידי. מצרים הסכימה להוצאת כוחותיה לפי לוח זמנים מוסכם, וערב הסעודית הייתה אמורה להפסיק את תמיכתה במלוכנים. זה גרם גם להפסקה במבצעי ההצנחה הישראליים. עם זאת, בתחילת 1966 המלחמה התחדשה ואיתה התחדש גם המבצע "דורבן". ההצנחה האחרונה התרחשה במאי 1966, במבצע "דורבן 5", והיא הייתה האחרונה ממספר סיבות:

ראשית, באוקטובר 1964 עלה לשלטון הרולד וילסון ממפלגת הלייבור, ולאור משבר פיננסי חמור ממשלתו החליטה בשנת 1966 לקצץ בחדות בהוצאות הביטחון, ולהעניק עצמאות לפדרציה של דרום ערב כחלק מחיסול נוכחותה הצבאית שם. בפדרציה התנהלה לחימה אנטי בריטית עזה בתמיכתו של נאצר החל מסוף 1963. ההכרזה על חיסול הנוכחות הבריטית רק דרבנה את המורדים, והשפיעה גם על המשך הנוכחות הצבאית המצרית ברע"ת: "אם הבריטים עוזבים את עדן ב-1968, אנחנו נישאר בתימן עד 1968", אמר נאצר. כל עוד המצרים נשארו בתימן, המבצע של שכירי החרב נמשך, אבל איבד לאט-לאט את התועלת המדינית של הגנת עדן, וממשלת בריטניה אותתה בערוצים בלתי רשמיים שהמשך שיתוף פעולה הישראלי-בריטי בסוגייה הזאת אינו רצוי. בנוסף, באפריל 1966 המוסד מסר שהמצרים יודעים שהצנחות הנשק למלוכנים מתבצעות על ידי מטוס ישראלי, והם מתכוננים ליירט אותו בעזרת מסוקים.

אבל אלה היו הסיבות הרשמיות. סיבה נוספת הייתה שינוי פרסונלי בצמרת חיל האוויר, עם העברת הפיקוד על חיל האוויר מעזר ויצמן למוטי הוד ב-1966. הוד התנגד למבצעים בתימן מן הרגע הראשון. הוא חשב שהסיכון גדול מדי והתועלת מפוקפקת. כל עוד הוד היה מספר שתיים, הוא יכול היה רק להתנגד, אך כשהפך למפקד, הוא אישר רק עוד הצנחה אחת שכבר סיכמו לגביה, ואסר להמשיך. כך הסתיים סיפורם בן שנתיים של מבצעי "רוטב" ו"דורבן".

את הרמה המקצועית של המבצעים אפשר לסכם במחמאה שנתן אחד הקצינים הבריטיים לטייס יעקב רומן: "הייתי ביותר ממאה הצנחות, מנורבגיה הארקטית עד הג'ונגלים של מלזיה, מעולם לא ראיתי הצנחה טובה יותר".

רובים ורווחים

במהלך 14 טיסות הוצנחו 2 תותחי נ"מ "היספנו-סואיזה" 20 מ"מ, 1,526 רובים "לי אנפילד" 0.303, 40 רובי "מאוזר" 7.92 מ"מ, 118 מקלעי "ברן", 8 מקלעי "בראונינג" 0.3, 20 תמ"ק "סטן", 20 בזוקות, 23 אקדחים, 597,632 כדורי 0.303, 182,355 כדורי 7.92 מ"מ, 20,000 כדורי 0.5, 7,450 כדורי 9 מ"מ, 2,500 כדורי 0.38, 1,516 פגזים 20 מ"מ, 72 פגזים לתותח 6 ליטראות, 150 פצצות מרגמה 81 מ"מ, 400 רקטות לבזוקה, 672 מוקשי נ"ט, 100 מוקשים נ"א, 9,700 לבנות חבלה, 3,100 מטר פתיל ביטחון, 400 מטר פתיל רועם, חומר נפץ פלסטי, מאות מצתים, נפצים, מאיצים ובנוסף תרופות וציוד רפואי, דלק, וציוד קשר.

לשנתיים של מלחמה, אפילו עם הפסקות, זה לא הרבה, אבל התועלת של ההצנחות הישראליות הייתה לא בהספקה הכללית, אלא בפתרון נקודתי לבעיות נקודתיות, במיוחד באזורים לא נגישים. זאת הסיבה שבגללה הן אורגנו, ולכן גם הבריטים וגם המלוכנים התעקשו על המשך ההצנחות ותמיד חיכו למשלוחים הבאים. לפחות פעמיים המטענים הישראלים הצילו יחידות מרוחקות במצב קריטי מפני השמדה, וגם במקרים אחרים הם היו משענת חשובה. וחוץ מהספקה חומרית ההצנחות תרמו לרוח הקרב של המלוכנים שראו בה עזרה ממשית מהעולם שבחוץ,  נקודה שהודגשה הן על ידי הבריטים והן על ידי שר החוץ אחמד אל-שאמי שהמוסד הקים עימו ערוץ קשר ישיר.

התועלת שצמחה למדינת ישראל מהמבצע הייתה במישורים שונים. התקוות להכרה מצד תימן אחרי הניצחון לא היו גדולות מלכתחילה, שכן ההישג הריאלי המקסימלי במקרה של ניצחון האימאם היה המשך שיתוף פעולה צבאי-מודיעיני חשאי, וזה היה חשוב בפני עצמו. אבל זה אחרי הניצחון, ובינתיים הדבר העיקרי היה להבטיח ריתוק של נאצר בתימן, רחוק מישראל, והוא רותק שם לאורך כל המבצע ועוד שנה אחרי זה, תוך ספיגת אבדות כואבות.

בנוסף ישראל קיבלה מהשותפים הבריטיים באופן סדיר מידע מודיעיני על המבנה והסד"כ המצרי, בנוסף למידע על טקטיקה, אמל"ח, ומורל, וגם נעזרה בבריטים להחדרת סוכנים ישראלים לתימן. השת"פ הזה עם הבריטים סלל גם דרך לקשירת קשרים חשאיים וארוכי טווח עם עומאן.

בנוסף נצבר גם ניסיון מבצעי חשוב, וטייסת 120 סיפקה בהמשך נשק לכורדים בעיראק דרך טהרן, למורדי דרום סודן בהצנחה מהאוויר, ולמדינות אפריקניות נוספות והפכה ל"יד הארוכה" של ישראל וצה"ל, על פני דורות של מטוסי תובלה. הכישורים שאפשרו את הנחיתה באנטבה, נלמדו במבצע "רוטב".

גם לאיש הקשר הבריטי טוני בויל הייתה תועלת מסוימת. הוא השתתף ב-12 מתוך 14 טיסות ולמד בהן לשחק שש-בש. הוא העביר במשחק הזה שעות רבות בדרך לתימן וחזרה, והטייסים הישראלים העניקו לו במתנה לוח שש-בש עשוי מעץ זית. בויל גם "נהנה" מטקס קבוע: כל פעם שהתקרבו לכור הגרעיני בדימונה הוא התבקש לעבור לשבת בצד של המטוס שרחוק מהמתקן החשאי.

מחזית רחוקה לקרב פנים אל פנים

אחרי חידוש הלחימה בתימן ב-1966 נאצר ערך מתקפה רבתית ואז עבר למגננה אסטרטגית: הצבא המצרי הגן בעיקר על המשולש חודיידה-צנעא-תעז, ומחוץ לגבולותיו עשה שימוש מוגבר בחיל האוויר, כולל בנשק כימי. נאצר המתין לפינוי הבריטי מעדן כדי להיכנס לשם על כתפי המורדים שבהם תמך. מניתוח של האסטרטגיה המצרית, אמ"ן העריך שגם בעתיד כל עוד חיל המשלוח המצרי נמצא בתימן, נאצר לא יפנה לעימות רציני מול ישראל, כמו שנאצר עצמו הסביר לנציגי אש"ף ב-1965: "האם אפשר לעלות על הדעת שאני אתקוף את ישראל כל עוד 50 אלף חיילים מצרים נמצאים בתימן?" זאת הייתה אחת הסיבות למה ישראל הרשתה לעצמה להחריף התגובה לפעולות הסורים בגבול הצפוני: ההערכה הייתה שאין סכנה רצינית מדרום.

אבל במאי 1967 הקונספציה הזאת הפסיקה לעבוד: נאצר יצא להגנת סוריה, הכניס צבא לסיני, גירש את כוחות האו"ם וחסם את מיצרי טיראן, בידיעה שזה "קזוס בלי" לישראל. יש לכך הרבה הסברים: השקרים של פילדמרשל עאמר ששכנע את נאצר שמצרים מספיק חזקה בשביל צעד שכזה, גם הרצון של נאצר עצמו לצבור נקודות פוליטיות על רקע החרפת היחסים בין ישראל לסוריה, גם אמונה בתעמולה שלו עצמו, וגם סתם פזיזות שסתרה את אופיו המחושב. ההסברים לפעמים סותרים אחד את השני, אבל לצורכי המאמר הזה אינם חשובים. העובדה היא שהמלחמה בתימן הפסיקה להרתיע את מצרים.

בשלושת השבועות של "תקופת ההמתנה" יחידות מצריות רבות הועברו מתימן למצרים, אבל עד לרגע תחילת מלחמת ששת הימים עדיין נשארו בתימן לפחות 20 אלף חיילים, והיחידות שהועברו לא תמיד התברגו בצורה מיטבית בסד"כ והיו החלפות תכופות של מפקדים ותנועות תזזיתיות אחרות. לכן למרות שההרתעה קרסה, ההתערבות בתימן עדיין השפיעה בצורה שלילית על הצבא המצרי. ולגבי השפעה חיובית בדמות צבירת ניסון קרבי היה זה בעיקר ניסיון בלוחמה נגד גרילה, תוך שליטה מוחלטת באוויר, מה שממש לא התאים למלחמה נגד ישראל.

יומיים אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים נחום אדמוני הזמין את ג'ים ג'ונסון וטוני בויל, שותפיו הבריטיים למבצע "רוטב" לישראל. בערב הראשון הביאו אותם לביתו של שר הביטחון משה דיין שפגש אותם במילים: "הייתי רוצה לברך אתכם". ג'ונסון התפלא: "אותנו? אנחנו אלה שבאנו לברך אתכם על הניצחון המזהיר". דיין השיב: "לא. אתם כל כך הפחדתם את החיילים המצרים עם מה שעשיתם להם בתימן, שרבים מהם נכנעו".

זאת הייתה הגזמה כמובן, אבל דיין רצה בצורה כזאת להביע תודה לשותפים. אדמוני גם ערך להם סיור בשדות הקרב של המלחמה, הם טסו במטוס קל מעל סיני, ראו בעצמם את שיירות הרכבים המצריים השרופים, אחרי זה טסו לחזית הירדנית וגם הצטלמו שם למזכרת ליד טנק ירדני שנפל שלל בסביבות שכם. אחרי זה דיין שוב הזמין אותם למשרדו ושוב הודה להם על כל העזרה שלהם לישראל. הבריטים סברו שהם אלה שצריכים להודות לישראל על מבצעי ההצנחה, ותודת דיין הייתה נעימה להם במיוחד, כי לדבריהם זאת הייתה ההכרה היחידה שהם בכלל קיבלו.

מפלה בסוף הדרך  

הניצחון המוחץ של ישראל תוך שישה ימים על שלוש מדינות ערב ובראשן מצרים יצר במזרח התיכון מציאות חדשה. ההשפעה ניכרה מיד, גם בסוגיית תימן. בוועידת חרטום באוגוסט 1967 נאצר והמלך פייסל סיכמו שערב הסעודית, מתוך סולידריות ערבית תפצה את מצרים על ההפסדים בגלל אבדן תעלת סואץ ותפסיק לתמוך במלוכנים, ונאצר במהרה יפנה את כוחותיו מתימן. תימן בכלל וסלאל בפרט הפכו למעמסה מיותרת עבור נאצר והוא מיהר להיפטר מהם. באוקטובר 1967 נאצר שחרר שרים תימניים שהיו במאסר במצרים מאז ספטמבר 1966, בתוכם את עבד אל רחמן אל אריאני, חסן אל אמרי ואחמד נומן, מנהיגי "הכוח השלישי", פלג רפובליקני מתון שהתנגד לסלאל והיה יותר פרו-סובייטי מאשר פרו-מצרי. סלאל טס לבגדד ב-5 בנובמבר ושם קיבל הודעה ש"הכוח השלישי" ביצע הפיכה ללא שפיכות דמים, ולא כדאי לו לחזור. אריאני הפך לנשיא של רע"ת.

החיילים המצרים נשארו אז רק בחודיידה ושבו הביתה בקצב מהיר. גם חיל האוויר המצרי חזר הביתה ולראשונה זה חמש שנים לא איים יותר על המלוכנים. הגיע הרגע למתקפה מכרעת. הנסיך מוחמד בן חוסיין, מפקד הארמיה הלאומית הראשונה והמפקד הכללי בפועל של כל כוחות המלוכנים, הביס את הצבא הרפובליקני במספר קרבות, ניתק את הכביש צנעא-חודיידה ובסוף נובמבר כיתר את צנעא. זאת הייתה יכולה להיות שעת הכושר של המלוכנים אחרי מלחמה ארוכה ואימאם אל-בדר יכול היה לחזור כמנצח לבירתו, אבל ההיסטוריה החליטה אחרת.

ערב הסעודית הפסיקה את תמיכתה במלוכנים לפי ההסכם עם מצרים (גם שכירי החרב הבריטים הפסיקו את עבודתם ב-1 בנובמבר כשנגמר התשלום), לכן ללא המשך הספקה של נשק ותחמושת הזמן פעל לרעתם, והיה צריך לפעול במהירות ולנצל את העדיפות המספרית שלהם. בשורות הרפובליקנים שררה פאניקה, חצי מהממשלה ברחה, כולל הנשיא אריאני. אבל מוחמד בן חוסיין במקום להסתער מיד על צנעא למרות האבדות האפשריות, הטיל עליה מצור והציג אולטימטום אחרי אולטימטום בדרישה לכניעה. בנוסף, ב-3 בדצמבר התחיל חודש הרמדאן וחלק גדול מהחיילים ומפקדי השדה סירבו להילחם, בנוסף למחלוקות עם הפיקוד הבכיר.

כנגד הבלגן וחוסר הסדר הזה מצד המלוכנים, הגנרל הרפובליקני חסן אל אמרי שהפך לראש הממשלה הפגין כושר ארגון וניהול בלתי צפויים. הוא גייס מיליציה עממית תוך חלוקת נשק לתושבי העיר, קרא לשאפעים הדרומיים ולמורדי דרום תימן שרע"ת תמכה בהם כנגד בריטניה ושעכשיו באו לעזרתה, ובעיקר – ביקש וקיבל סיוע סובייטי דחוף. בריה"מ העבירה לתימן כמה אלפי טון של נשק, תחמושת ומזון, וגם טייסת מיג-17 וטייסת איל-28 שמיד נכנסו לקרב: בהתחלה הטיסו אותם טייסים סובייטיים וסוריים, אחרי זה פרחי טיס תימנים שסיימו הכשרה מזורזת בבריה"מ.

כתוצאה מכך המצור על צנעא שנמשך 70 יום נכשל והמלוכנים ספגו מפלה. לאמיתו של דבר הייתה זאת מפלה מכרעת במלחמה כולה, למרות שקרבות מקומיים נמשכו גם ב-1968 וב-1969. בשנת 1970 הצדדים הגיעו לפשרה בדמות הרחקה מהשלטון של משפחת חמיד א-דין וצירוף לממשלה של גורמים מתונים מקרב המלוכנים. ערב הסעודית הכירה ברע"ת, ואימאם אל-בדר קרא לפיוס לאומי של התימנים ויצא לגלות בבריטניה. כשהוא הגיש בקשה להתאזרחות, הערבים שלו היו דייוויד סמיילי, ג'וליאן אמרי וניל מקלין, שותפיו הבריטים ללחימה.

"הכול מסובך"

במקביל למצור על צנעא בצפון תימן נפתרה גם סוגיית דרום תימן. ממשלת הרולד וילסון הקדימה את הפינוי, וב-29 בנובמבר 1967 החייל הבריטי האחרון הפליג מעדן. למחרת "החזית לשחרור לאומי" הכריזה על הרפובליקה העממית של דרום תימן. ב-8 בדצמבר האונייה המצרית האחרונה יצאה מחודיידה, כך שבריטניה ומצרים שניהלו קרב עיקש על דרום חצי האי ערב עזבו אותה כמעט בו זמנית, בצפון ובדרום. דרום תימן גלשה במהירות שמאלה, ב-1970 החליפה את שמה לרפובליקת תימן הדמוקרטית העממית, הפכה למדינה הערבית היחידה שהלכה במסלול קומוניסטי, ובעלות בריתה הקרובות היו בריה"מ, מזרח גרמניה וקובה. צפון תימן (רע"ת) גלשה במהרה לכיוון הפוך, שיפרה את יחסיה עם המערב והתחילה לקבל סיוע כספי קבוע מערב הסעודית שראתה בה חוצץ חלקי נגד דרום תימן הקומוניסטית.

צפון תימן ודרום תימן ניהלו ביניהן מלחמות קצרות וסבבי משא ומתן ארוכים על איחוד, במקביל להפיכות וניסיונות הפיכה בצפון ובדרום, והתאחדו לרפובליקה התימנית ב-1990. גם אחרי זה שרר בתימן אי שקט. ב-2004 פרץ מרד החות'ים, ערב הסעודית התחילה לפעול נגדם, ארה"ב פעלה בתימן נגד אל-קאעידה, ב-2011 במסגרת "האביב הערבי" הודח הנשיא עלי עבדאללה סאלח, שכיהן כנשיא תימן המאוחדת מ-1990 ולפני זה כנשיא של צפון תימן מ-1978, וגם לקח חלק בהפיכה של 1962 והמצור על צנעא ב-1967.

התחיל שלב חדש במלחמה. ב-2014 החות'ים נכנסו לצנעא, אחרי זה התרחשו תהליכים מסובכים שונים, התערבות של קואליציה בינלאומית בראשות ערב הסעודית ומלחמה של פלגים רבים בינם לבין עצמם, כולל ברית של הנשיא לשעבר סאלח עם החות'ים, פירוק הברית ורציחתו על ידי החות'ים. עכשיו החות'ים בתמיכת איראן נלחמים בעיקר נגד ערב הסעודית, תוך מעבר בין משא ומתן לחידוש הלחימה כמיטב המסורת. כך יוצא שהאויב העיקרי של הזיידים כיום הוא בעל בריתם העיקרי בשנות ה-60. כך יצאו הקלפים.

אפילוג

וכאן אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה – החות'ים מכריזים "מוות לישראל", "מוות ליהודים", מגרשים מתימן את אחרוני היהודים התימנים שחיו שם יותר מאלפיים שנה ועכשיו גם משגרים על ישראל טילים וכטב"מים ותופסים אוניות החשודות כישראליות.

והרקע הזה נותן זווית מיוחדת לסיפור הבא:

באפריל 1965 העיתונאי האמריקאי ג'ון רוי קרלסון ביקר אצל נספח צה"ל בטהרן אל"מ יעקב נמרודי. הוא בילה לפני זה מספר שבועות בערב הסעודית ובתימן, ביקר במחנות המלוכנים וסיפר שישראל זוכה אצלם להערצה רבה, והוא ראה איך פעם בזמן האזנה לשידורי "קול ישראל" בערבית חייל אחד צעק בהתלהבות: "איפה אתה, הו ישראלי, בוא ואנשק את פאותיך!" הוא חשב שכל הישראלים נראים כמו היהודים התימנים המוכרים לו, עם פאות ארוכות ומסולסלות. לחייל הספיק שישראל היא אויב של נאצר שנגדו הוא נלחם, וזה שהוא אולי נלחם עם הנשק שישראל שלחה? את זה היה אסור לו לדעת.

אז עוד נראה האם מצב העניינים בין ישראל לתימן ישתנה מתישהו לכיוון אחר. כמו שראינו, לפעמים זה אפשרי.

דוד גנדלמן הוא היסטוריון צבאי