הניצחון המוחלט לפי לידל הארט

סר באזיל הנרי לידל הארט היה היסטוריון ותאורטיקן צבאי ממוצא בריטי שנולד בסוף המאה ה-19. הוא נודע בזכות אסטרטגיית הגישה העקיפה אותה הגה, שלה יש תפקיד מכריע בתפיסת המערכה עד ימינו. ההגות הצבאית שקדמה ללידל הארט הושפעה רבות מקרל פון קלאוזביץ', אחד מחשובי ההוגים הצבאיים במאה ה19, שהדגיש את חשיבות הכרעת מרכז הכובד של האויב בקרב, ולפי תפיסתו גם המילים הרכות של הדיפלומטיה נאמרות כאשר ברקע מונף הנבוט הגדול של יכולת ההכרעה הצבאית.

בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, התנגשו כוחות עצומים זה בזה בניסיון ליצור הכרעה בקרב, דבר שגרם למיליוני הרוגים בכל קרב וכמעט בלי הישגים טריטוריאליים במלחמת חפירות עקובה מדם. מה שהכריע בסופו של דבר את "המלחמה הגדולה" לא היה ניצחון מוחץ בשדה הקרב, אלא דווקא העמידות של מדינות ההסכמה בעזרת העוצמה הימית והכלכלית שלהם היא שהביאה את גרמניה לרדת על ברכיה ב-1918.

חוסר התוחלת של שדה הקטל, יחד עם המצאת הטנק והמטוס, הביאו ההוגים צבאיים בין שתי המלחמות לפתח תורות לחימה חדשות שמשלבות טכנולוגיה, אסטרטגיה ותפיסות עולם שונות. רבים מההוגים שאלו את עצמם כיצד ניתן להכריע את שדה הקרב, אולם לידל הארט הליברל (או אפילו הפוסט מודרני) לא דגל בהכרעה צבאית ישירה בשדה הקרב שתביא לנזק כלכלי ולהרס עצום בסופה. בגישתו הוא ניסה לפתח מודל מלחמתי שבו אפשר להגיע לניצחון בדרך פסיכולוגית – שבירת הרצון של האויב להילחם.

על פי לידל הארט, קרב הכרעה ישיר והפעלת לחץ על האויב גורמת לו להיות נואש יותר, עקשן יותר וקרוב יותר גיאוגרפית לקווי האספקה שלו, דווקא ההליכה סחור סחור דווקא יכולה להיות הדרך הקצרה ביותר להשגת הניצחון. במקום שבירת מרכז הכובד של האויב, עקיפת מרכז הכובד של האויב וחדירה לעומק שטח האויב בנתיב ההתנגדות הפחותה ונתיב הציפיה הפחותה. נתיב הציפיה הפחותה זה המקום בו האויב הכי פחות מצפה להתקפה, מרכז הכובד אגב, הוא כנראה המקום הצפוי ביותר. נתיב ההתנגדות הפחותה זה המקום בו הכוחות שלו הכי חלשים. אם כן חדירה ללב ארץ האויב לעורף שלו וריסוק מערכות הפיקוד, השליטה והמודיעין שלו וערעור כל המערך. באופן אירוני, דווקא הצבא הגרמני הפאשיסטי עשה שימוש מאוד יעיל בתיאוריה שלו.

בניגוד לקלאוזביץ', לידל הארט האמין שלהיסטוריה של המלחמה יש מה ללמד על המלחמה של ימינו, ולכן כאשר הוא ניגש לפתח תורת לחימה עבור כוחות השריון החדשים הוא קישר בין כלי המתכת המודרניים לבין הפרשים בתקופה העתיקה, שניהם כוחות ניידים, כבדים שיכולים לחדור לעומק האויב וליצור הלם. אם במלחמת העולם הראשונה היה היחס לשריון ככוח שמגן על החי"ר ומלווה אותו, במלחמת העולם השנייה כבר נודע לשריון תפקיד מכריע ביצירת "פאנצר-שרק" (פחד שריון) ובהכרעת קרבות רבים.

הקרב על צרפת ב-1940 החל בהתקפת הסחה גרמנית אל עבר ארצות השפלה שנראתה כשכפול של תכנית שליפן מ-1914. על פי תכנית ההגנה נעו כוחות בנות הברית לקו הגנה בתוך שטח בלגיה כדי למנוע מהגרמנים להגיע לצרפת גופא, אולם כעת האגף הימני שלהם נותר חשוף בנקודה לא צפויה ודלילה – יער הארדנים בצפון צרפת, אזור גבעות מיוער ומועט בדרכים, שנחשב כמעט בלתי עביר. הגרמנים תקפו דרך הארדנים בכוחות שריון גדולים שיצרו הלם בעורף הצרפתי והגיעו לחוף תוך כמה ימים. הניתוק של הכוחות הבריטים והצרפתים האיכותיים ביותר בתוך בלגיה הוביל למבצע פינוי הרואי מחוף דנקרק ולפריסת שטיח אדום עבור הוורמאכט כל הדרך לשאנז אליזה ולהכרעת הקרב על צרפת.

דוגמאות רבות לגישה העקיפה יש במלחמות רבות בעולם, אם זה בקרב אל-עלמיין השני, במלחמת השחרור או במלחמת האזרחים ברואנדה. גם הרצון לפתוח בהתקפה צפונה ביום החמישי למלחמה הנוכחית היה ניסיון לתקוף בנתיב הציפיה הפחותה, ואין לדעת לאן הדברים יכלו להתפתח.

עקבו אחרי הפודקאסט 'על המשמעות', בספוטיפיי, באזזספראוט, ויוטיוב. תמכו בתמיר וקחו חלק בהצלחה של פודקאסט מעמיק ומרתק באמצעות מנוי באתר מידה.