הסחרור האסטרטגי של ישראל

כמו במלחמת ההתשה והסכמי אוסלו, גם עכשיו מדינת ישראל פועלת באופן שמחזק את אויביה ומחליש את יכולתה לעמוד מול איומים

חמושים של כוח רצ'ואן באימון לקראת "יום השחרור". מקור: Tasnim News Agency

מתחילת מלחמת חרבות ברזל, רבים הצביעו על הדמיון בינה לבין מלחמת יום הכיפורים, שבה ישראל הופתעה על ידי מתקפת פתע בשל קונספציה שלא העריכה נכון את כוונות האויב. ההשוואה במקומה כאשר בוחנים את העיוורון שאפשר את ה-7.10, אך ההקבלה היותר רלוונטית לשאלות הגורליות אשר עומדות עוד לפנינו, נוגעת דווקא לסיום מלחמת ההתשה שלוש שנים קודם לכן. השאלה כאן אינה כיצד שגינו בהערכת כוונת האויב, אלא כיצד הגענו למצב שהיינו חשופים למתקפת פתע מצרית באופן שהיה תלוי בכוונת האויב בלבד ולא ביכולותיו. על מנת להשיב על שאלה זו יש לחזור ולהבין כיצד הסתיימה מלחמת ההתשה דאז, ומשם להפיק לקחים עבור מלחמת ההתשה הנוכחית, שניטשת זה חצי שנה בגבולנו הצפוני.

מלחמת התשה משמעותה עימות מזוין שבו כל צד חותר לגרום להפסדים מצטברים אצל הצד השני ע"י פגיעה בכוח אדם ובציוד, במטרה לשחוק את הרצון והיכולת של הצד השני להמשיך להילחם. כל זאת מבלי לפתוח במהלך התקפי כולל שחותר להכרעה מלאה. כך היה אופי המלחמה ביננו לבין מצרים החל ממרץ 1968 עד הפסקת האש ב-1970, וכך הוא אופי המלחמה הנוכחית מול חיזבאללה.

מקובל לומר שהכישלון ב-1973 נבע מכך שלא גייסו את המילואים בזמן, ושלא האמינו שמצרים תצא להתקפה לפני שתבנה את היכולת האווירית לתקוף בעומק שטח ישראל, וכי סוריה לא תצא למלחמה לבדה. אך הבמה שעליה התקיים הדיון סביב הקונספציה ב-1973, נבנתה למעשה כבר שלוש שנים קודם לכן. באוגוסט 1970 ישראל הסכימה להפסקת אש שסיימה את מלחמת ההתשה, כאשר תוך ימים ספורים מצרים קירבה את מערך הטילים נגד מטוסים (נ"מ) עד שפת תעלת סואץ, תוך הפרה בוטה של הסכם הפסקת האש. במקום להתעקש על עמידה מצרית בתנאי ההסכם ישראל השלימה עם המצב.

כך האויב המצרי שינה את מאזן הכוח וביטל את העליונות האווירית הישראלית באזור התעלה, וזה היה השורש שאפשר את המחדל של יום כיפור בו ישראל לא יכלה למנוע את חציית התעלה. ואם היום, כמו אז, תחת לחץ אמריקאי ובינלאומי, נסכים להפסקת אש שתותיר את האויב חיזבאללה על יכולותיו תוך הגבלת חופש הפעולה של ישראל להגיב להפרות הצפויות, אז אנחנו מכינים את השטח למתקפת הפתע הבאה.

במקום זאת, על ישראל לשבור את מעגל הנסיגות וההתגוננות הטכנולוגית ולחזור לדוקטרינה היוזמת וההתקפית של הבאת הלחימה אל שטח האויב; עליה להתמודד בנחישות עם האיום מצד חיזבאללה, גם אם זה יוביל למשבר ביחסים עם ממשל ביידן.

 

מי התיש את מי במלחמת ההתשה?

לאחר מלחמת ששת הימים, העולם הערבי בהובלת מצרים החליט להמשיך בדרך המלחמה במטרה לבטל את ההישגים של ישראל. מאחוריו עמדה ברית המועצות שהעבירה כמויות גדולות של אמל"ח כדי לחמש מחדש את מדינות ערב לאחר התבוסה של ששת הימים ואף לשדרג את יכולותיהם. נשיא מצרים, נאצר, הכריז שמכיוון שאינו יכול לכבוש את סיני בחזרה מיד, בכוונתו לפעול כדי להתיש את ישראל ולשבור את רוחה. כך שתכלית מלחמת ההתשה מצד מצרים הייתה להמשיך מתח מלחמתי מול ישראל, להסב לה אבדות ולשחוק את נכונותה לדבוק בכיבושי ששת הימים.

מצרים הפרה את הפסקת האש של סוף מלחמת ששת הימים והתחיל להמטיר אש ארטילרית מתמידה ומסיבית על קו בר-לב, כלומר על ביצורי צה"ל לאורך הצד המזרחי של תעלת סואץ, וכן לבצע פשיטות התאבדות של הקומנדו המצרי בצד המזרחי של התעלה. ישראל הייתה מחזירה אש בצורה מדודה נגד מטרות מצריות וביצעה גם היא פשיטות על העמדות המצריות. במקביל, התנהלה חזית נוספת של התשה נגד ישראל מצד צבא ירדן וארגוני הטרור הפלסטיניים שפעלו משטחה.

מצרים הסבה אבדות ונזק רב לישראל והוכיחה את אורך רוחה לסבול את מחיר התגובות הישראליות, שכן היא הייתה פחות רגישה לאבדות והחזיקה בכוח אדם עצום. כדי לשבור משוואה זו, בתחילת 1970 ישראל העלתה את חומרת התגובות שלה כשהתחילה בהפצצת מטרות ערכיות בעומק מצרים כדי להעלות את המחיר של המשך המלחמה עבור המצרים ולאלץ אותה להפסיק את האש. בעקבות כך פנה נאצר לבריה"מ לעזרה והרוסים לקחו על עצמם את האחראיות להגנה האווירית של מצרים, פרט לאזור התעלה.

נשלחו 3 טייסות קרב סובייטיות, וישראל צמצמה את פעילותה האווירית לאזור התעלה. הרוסים שיפרו את מערך הנ"מ של מצרים, והנוכחות הצבאית הרוסית במצרים גדלה משמעותית. חיילים רוסים הגיעו באלפים, קיבלו פיקוד על מערכי הנ"מ, ושולבו בכל מערכות הצבא המצרי. המצרים והרוסים התחילו לבנות הכנות לקליטת סוללות הנ"מ קרוב יותר לתעלה וישראל ניהלה קמפיין עיקש נגד תשתיות אלה.

בספטמבר 1969, ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, נסעה לארה"ב לפגוש את הנשיא ניקסון פנים אל פנים עם בקשה בידה, שארה"ב תמכור לישראל 25 מטוסי קרב מתקדמים מסוג פנטום ו-80 מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק, עם סיוע במימון בדמות הלוואות בריבית נמוכה שיוחזרו במהלך 5 שנים. בעקרון, הפגישה הייתה הצלחה וניקסון הסכים למכור את הציוד, אולם אספקת האמל"ח בפועל הפכה למנוף לחץ מרכזי על ישראל לכל השנה הקרובה.

בעיני מאיר, ישראל הייתה חייבת סיוע חיצוני זה כדי להתמודד מול המצרים שזכתה בגיבוי וחימוש סובייטי. מצד אחד היא עמדה בתוקף על כך שהמעצמות לא יכתיבו לישראל את המתווה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. אך מנגד, היא האמינה שישראל צריכה להתגמש מאוד כדי לבוא לקראת ההעדפות האמריקאיות סביב מלחמת ההתשה כדי שארה"ב תסכים לספק לה את האמל"ח בפועל ולא תישאר לבד במערכה.

גם בבית הלבן היה ברור שסוגיית המטוסים היא מרכזית עבור ישראל, אך מחלקת המדינה בראשות ויליאם רוג'רס הרימה מכשולים לאספקתם בכל הזדמנות. בעיני רוג'רס, צו השעה היה להגיע להפסקת אש מיידית ולכנס את כל הצדדים למשא ומתן על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242, לפי הפירוש הערבי שקוראת לישראל לסגת מכלל השטחים שנכבשו ב-67'.

ניקסון מצדו היה עסוק בשאיפותיו לכנס ועידה משותפת עם ברית המועצות כדי להוריד את גובה הלהבות במלחמה הקרה, לסיים את המלחמה בויאטנם, לפלוש לקמבודיה ושלל סוגיות פנים. לכן, פריסת אלפי חיילים סובייטיים במצרים נתפסה בוושינגטון כעליית מדרגה משמעותית שאיימה לגרור את ארה"ב לעוד זירת לחימה ולחתור תחת מדיניות הרגעת הרוחות מול בריה"מ, המכונה 'דטאנט'.

לפי מחלקת המדינה ושותפיה ב-CIA, אלו הפצצות העומק הישראליות שמשכו את הרוסים לזירה ולכן יש ללחוץ על ישראל להפסיק הפצצות עומק אלו. במרץ 1970 ניקסון הסכים ללחצי מחלקת המדינה ונתן הוראה להשהות את אספקת המטוסים לישראל עד להודעה חדשה. באופן זה, רוג'רס החזיק בעסקת המטוסים כמנוף לחץ על ישראל כדי שתסכים להצעתו להפסקת אש, תוך הבטחה שאם ישראל תסכים להפסקת האש, ארה"ב תתקדם עם אספקת המטוסים.

במקביל, רוג'רס הודיע לשגריר הסובייטי שארה"ב מאוד חוששת מהפעילות רוסית 'באזור הלחימה של התעלה'. משמעות הודעה זו הייתה מתן יד חופשית לרוסים לבנות כוח ולפעול בכל שטח מצרים למעט כ-30 ק"מ מהתעלה. הרוסים התבססו בשטח והכינו את עצמם למצב שבו יוכלו להתקדם לקרבת התעלה ממש. נוכחות רוסית מוגברת זו הביאה גם לחיכוך ישיר עם ישראל ובסוף יולי 1970 חיל האוויר ישראלי הפיל חמישה מטוסי קרב שהוטסו על ידי טייסים רוסיים, תקרית שהעלתה את החשש להסלמה מול בריה"מ.

ואז, באופן מפתיע מצרים הביעה את הסכמתה ליוזמה האמריקאית להפסקת אש. ישראל הסתייגה מחלקים מהנוסח אך גולדה ושגריר ישראל בארה"ב דאז, יצחק רבין, סברו שהיא חייבת להסכים להפסקת האש כאשר ניסקון הבטיח שהוא לא יתמוך בפירוש הערבי של החלטה 242 במסגרת המו"מ שיבוא מייד עם עצירת הלחימה. קבלתה של ישראל את ההסכם הובילה ליציאתה של מנחם בגין ומפלגת חירות מממשלת האחדות שהייתה מאז מלחמת ששת הימים.

הסכם הפסקת האש הגדיר שתהיה הקפאה של המצב הצבאי בתוך 50 ק"מ מהתעלה, כולל איסור על הכנסת סוללות הנ"מ לאזור ואף על הכנת השטח לקליטתן. ולמרות זאת, תוך מספר שעות לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, המצרים הפרו אותה וקידמו סוללות נ"מ אל שפת התעלה. גולדה דרשה שיסולקו מייד, אך ממשל ניקסון התמהמה, הטיל ספק במודיעין ולבסוף דרש מישראל לא לתקוף את הסוללות. יחד עם זאת, ניקסון הבטיח שוושינגטון תעמוד לצד ישראל בעת מלחמה עתידית, והסכים להוסיף לעסקת האמל"ח טילי אוויר-קרקע מסוג 'שרייק' שיכלו להתביית על המק"מ של סוללות הנ"מ.

בסופו של דבר, ההעדפה של ניקסון הייתה לשמור על השקט ולמנוע משבר מול בריה"מ. ולכן תגובתו להצבת הטילים הייתה להימנע מעימות ישיר עם מצרים ובמקום זאת להגביר את הסיוע הצבאי לישראל. הוא אף רצה שישראל עדיין תשתתף בפסגת המו"מ שעמדה לצאת לפועל במסגרת העצרת הכללית של האו"ם באותו ספטמבר. בסוף, התגובה הישראלית להפרת ההסכם המצרי הסתכמה בכך שבתחילת ספטמבר היא הודיעה שלא תשתתף בשיחות אלה באו"ם.

 

"המכירה הגדולה"

ההשלכות הצבאיות היו ברורות, שכעת המצרים מסוגלים לבטל את החופש הפעולה האווירי של ישראל עד 10-15 קילומטר מזרחה מהתעלה. למפרע, התברר שכל ההסכמה של מצרים להפסקת האש הייתה תרמית כדי לקנות את השקט הדרוש כדי להציב את סוללות הנ"מ על שפת התעלה ואז להמשיך להתעצם לקראת מתקפת הפתע. ההשלמה הישראלית עם המצב הייתה בעוכריה כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, שכן סוללות נ"מ אלו הפילו רבים ממטוסינו, וכתוצאה מכך חייל האוויר לא היה מסוגל לעצור את המצרים מלחצות את התעלה.

ראש אגף המצבעים במהלך המלחמה ולימים נשיא המדינה, עזר ויצמן מעיד בספרו מ-1975:

"מלחמת אוקטובר 1973 התחילה באוגוסט 1970, כאשר ישראל השלימה, כביכול בלית ברירה, עם קידום מערך הטילים המצרי אל תעלת סואץ – תוך הפרת הסכם הפסקת האש במפורש – והסתפקה בהבטחות אמריקניות, במקום לנתץ את המערך הזה ולא להותיר ממנו זכר!"

ומה עם טענת גולדה שאחרת לא היינו מקבלים את מטוסי הקרב המתקדמים מהאמריקאים? ויצמן גם מביע ביקורת קשה על הלך מחשבה זה, הסובר שלא נוכל לפעול צבאית בגלל חוסר בטכנולוגיה מסויימת. לדבריו, ייאוש כזה הוא גזר-דין מוות למדינת היהודים, והוא כותב:

"זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ישראל וצה"ל, שתירצו אי-יכולת להכריע מלחמה ולהשיג הישג שאינו מוטל בספק, בגלל מגבלות טכנולוגיות ומחסור בכלי-מלחמה זה או אחר. אין אני מהסס להגיד, כי אילו היו אלה השיקולים המנחים את הדרג הצבאי והמדיני הבכיר בראשית 1948 – היה גורלה של ישראל נחרץ לשבט, עוד לפני שהצבאות הערביים היו יורים ירייה ראשונה – ישראל לא הייתה קמה כלל!"

כלומר, מבחינת ויצמן, שמירה על יציבה התקפית ויוזמת יותר חשובה מיתרון טכנולוגי מסוים. עובדה היא שהסבנו נזקים אדירים למצרים ולתשתיות של הסוללות באמצעות המטוסים שהיו בידינו כבר. כן היה במלחמת העצמאות, במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כאשר ישראל פעלה מתוך יוזמה והתקפיות וללא אור ירוק מצד ארה"ב.

ככלל, האמריקאים מסכימים למכור אמל"ח לישראל בגלל שהיא נתפסת כשחקן מצליח שיודע להפעיל את עוצמתו, ולא בגלל שהיא נתפסת כשחקן שמתכנסת לתוך עצמה ומוותרת על היציבה ההתקפית שלה תמורת הבטחות ו-'בצע טייסת'. ולפי ויצמן ישראל מצליחה לא בזכות היתרון הטכנולוגי אלא בזכות איכות הלוחמים, יתרון הרוח, האמונה בצדקת הדרך, התושייה, העורמה והשכל.

גולדה טוענת בספרה, שלולא היינו מקבלים את מטוסי הפנטום, מצבנו במלחמת יום הכיפורים היה קשה עוד יותר. התשובה לטענה זו היא שלולא היינו מוותרים על היוזמה ההתקפית נגד המצרים, לא הייתה פורצת מלחמת יום הכיפורים, ובוודאי לא מהעמדה הנחותה שבה חסרה לנו עליונות אווירית על התעלה.

ושוב מכה ויצמן בקובעו ש:

[דווקא] " בריצה אל האמריקנים, נזרעו זריעה של התלות המוחלטת ברצונה של ארה"ב, ואז החלה גם ה-'מכירה הגדולה': אנחנו נשב בשקט ונניח למערך המצרי לחסות תחת המטרייה הנוחה של הפסקת-האש, אם תתנו לנו כך וכך מטוסים. …ישראל "מקופלת" אכולת חששות, שצעדיה הססניים ומדודים לפי אמות מידה חסרות תעוזה, הייתה מאז ומתמיד משאת נפשם של הערבים. …כאשר נכנענו להנחה, כי לא נוכל להתגבר על מערך הטילים המצריים, ללא פתרון טכנולוגי המצוי בידי האמריקנים ואינו ניתן לנו – קבענו את העיקרון: מאותו רגע ואילך חדלנו להיות מדינה עצמאית, החורצת את גורלה לפי שיקוליה, ונעשינו מדינת-תלות."

 

ממדבר מצרים עד גבול הלבנון

דברי ויצמן צועקים עלינו מהעבר, אך יכלו להיכתב היום.

כי שוב אנו במלחמת התשה, והפעם מול אויב מר יותר אף ממצרים של נאצר וסאדאת. חיזבאללה קיבלה החלטה להשאיר את התקיפות עלינו תחומות לאזור מסוים ולא להפעיל את כלל מעריך הטילים שהוא מחזיק נגדנו מתוך הבנה שהעת עדיין לא בשלה לפעולה רחבת היקף נגדנו. ובכל זאת, היא מסבה לישראל נזק רב והצליחה לגרש כ-80,000 ישראלים מבתיהם ולמעשה לייצור רצועת ביטחון בתוך שטח מדינת ישראל.

גם אנחנו מגבילים את התגובות שלנו ובכל זאת מסיבים לחיזבאללה נזק רב בחיילים ושרשרת הפיקוד. אך בעיקר עוצמתו הצבאית לא פגענו, ואיום הטילים האסטרטגיים ומאות אלפי הרקטות עדיין עומד וכן היכולת לפלוש לישראל.

ושוב, האמריקאים שמים כמטרתם האסטרטגית העליונה את מניעת ההסלמה ומבקשים לקדם הפסקת אש בתנאים גרועים מאוד לישראל שרק יחלישו אותה בסבב הלחימה הבאה. כל זאת, שוב בהקשר שבו הממשל האמריקאי מבקש להרגיע את הרוחות ולהגיע להבנות עם הפטרון של זה שנלחם בנו ישירות, הפעם איראן.

וביידן אינו נשיא אנטי-ישראלי, כמו שניקסון לא היה אנטי-ישראלי. פשוט לארה"ב יש את סדר היום משלה, ואת סדרי העדיפויות משלה וכמעט תמיד המשמעות היא שוושינגטון מעדיפה שישראל תדחה את הלחימה לזמן אחר, תרסן את עצמה, ותסיים את הלחימה בטרם הכריעה את האויב.

ושוב אסור לנו להסתמך על הערכת כוונות האויב, אלא להסיר את היכולות של חיזבאללה לאיים עלינו.

ייתכן שכשהלחימה בעזה תרד מתחת לרף מסוים, חיזבאללה יחליט באופן חד-צדדי לנצור את האש. לחיזבאללה יהיה הרבה ממה להרוויח ומעט ממה להפסיד מתרחיש זה, שכן היא יכולה להציג את פינוי תושבי הצפון לצד הנזק העצום שהסב לרכושם כניצחון גדול. אולם מאותה סיבה בדיוק, אסור לישראל לאפשר תרחיש זה להתממש. רבים מתושבי הצפון לא יהיו מוכנים לחזור לבתיהם ולהמשיך לגור כברווזים הממתינים לטבח הבא, וכן חיזבאללה יתכונן לסבב הבא מעמדה משופרת.

בטווח הארוך, אם הביטחון לא יוחזר לתושבי הצפון, המשמעות היא ויתור על נתח גדול מאזור המיושב, מוקדי התיירות ושטח החקלאי של מדינת ישראל, וערי הצפון תהפוכנה לערי רפאים. התושבים יחפשו לעבור לאזורים אחרים והכלכלה המקומית תיכנס לסחרור. ככל שמצב זה יימשך, כך הוא יהיה הרסני יותר לא רק עבור הצפון אלא עבור המדינה כולה.

מתחילת המלחמה ארה"ב פועלת, בהובלת השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין, לרקום הסכם לפיו חיזבאללה יסיג את כוחותיו מספר קילומטרים מהגבול, ובתמורה ישראל תוותר על שליטתה בחלקי שטח שונים לאורך הגבול, כולל בהר-דב. זאת למרות שהגבול הנוכחי, "הקו הכחול", הוא תוצר של ועדת האו"ם בשנת 2000, שהגיעה למסקנה שללבנון אין כל טענה על השטחים הללו.

שוב, אסור לישראל לקבל עסקה בזויה זו שבה היא משלמת במשאבים קונקרטיים של שטח אסטרטגי תמורת הישגים טקטיים הפיכים של הסגת חיזבאללה כמה קילומטרים. ולא פחות גרוע היא שהסכם כזה גם יחסום את יכולתה של ישראל לפעול כשחיזבאללה יפר את התנאים, ואפשר לסמוך עליה שתפר אותם בהזדמנות הראשונה.

הרי גם אם חיזבאללה יסכים על הנייר לנסיגה צפונה, אין שום שחקן שמסוגל להבטיח שהנסיגה תבוצע. חיזבאללה ינהג בדיוק כפי שנהג לאחר מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בהחלטת מועצת הביטחון 1701, המחייבת את סילוקו מכל האזור שמדרום לליטני. צבירת הנשק האדירה של חיזבאללה כבר התרחשה מתחת לאפם של כוח יוניפי"ל וצבא לבנון שאמורים היו לפקח על ביצוע ההחלטה ולפרק את חיזבאללה מנשקו. וגם עם תבוצע הנסיגה, היא רק תסיר את האיום המידי של פלישה, אך לא את איום הטילים והמל"טים שיכולים לפגוע בישראל גם מצפון לליטני.

עסקה כזו בתיווך ארה"ב תעלה את המחיר של כל פעולה ישראלית נגד כל הפרה, ועצם קיום ההסכם יטיל על ישראל את חובת ההוכחה לכל הפרה. גם בחודש אוגוסט 1970, כאשר ישראל זיהתה מיד את התזוזות המצריות, בתחילה המודיעין האמריקאי הטיל ספק וטען שהוא לא רואה את זה במקורות שלו. רק לאחר כמה שבועות הממסד האמריקאי בסוף הודה שאכן היו הפרות בוטות של ההסכם וגם אז, כפי שרוג'רס טען כלפי קיסינג'ר שניסה לשכנע שנדרשת תגובה משמעותית על ההפרות ,שקיסינג'ר "מבקש לחולל משבר בכך שהוא מתעקש על הפרות הפסקת האש".

 

קריסת הקונספציה:  מנסיגות והתגוננות ליוזמה והתקפיות

הסיום של מלחמת ההתשה הייתה הפעם הראשונה שבה ישראל ויתרה על מה שהיה עד אז עקרון יסוד בדוקטרינת ביטחון הלאומי שלה: העברת הלחימה לשטח האויב ע"י פעולות יזומות והתקפיות. אבל זו לא הייתה הפעם האחרונה שהיא הזניחה עקרון זה. מאז סיום מלחמת לבנון הראשונה, ישראל נמצאת במעין סחרור אסטרטגי שבו התקווה לשלום עם אויבנו הובילה לנסיגה, שהובילה לאובדן הרתעה שנתן זריקת עידוד לאויב, מה שהוביל לחידוש ההתקפות עלינו, מה שהוביל בתורו ללחץ לעשות משהו ולבצע נסיגות נוספות, ולעודד עוד יותר את האויב. הסוף הצפוי של סחרור זה הגיע במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות ישראל באוקטובר האחרון.

סחרור זה התחיל בעסקת ג'יבריל ב-1985 שבה ישראל שחררה למעלה מאלף מחבלים מבתי הכלא בתמורה לשלושה חיילים שהוחזקו בלבנון. רבים מהמחבלים הפלסטינים ששוחררו בהסכם זה היוו את שדרת ההנהגה שחוללה את האינתיפאדה הראשונה, שנים בודדות לאחר שחרורם לשטח. ביניהם היה גם אחמד יאסין, מנהיג האחים המוסלמים בעזה שלאחר שחרורו ייסד את תנועת החמאס.

האינתיפאדה הראשונה הייתה אחת האירועים ששכנעו את אדריכלי הסכמי אוסלו שישראל חייבת להחזיר את יאסר ערפאת מגלותו בטוניסיה כדי להציב את אש"ף כישות השלטונית על האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. היה זה במסגרת הסכמי אוסלו שישראל ויתרה על השליטה הביטחונית בשטחי A מתוך תקווה שאש"ף יפעל למניעת הטרור באזורים אלו. במקום זאת, אש"ף פתח במלחמת טרור שהייתה, יחד עם חלומות השווא לשלום של אהוד ברק, תמריץ ליזום את הנסיגה החד-צדדית מלבנון בשנת 2000.

הנסיגה מלבנון מצדה עודדה את ערפאת לפתוח בגל מחודש של התקפות טרור, המכונה האינתיפאדה השנייה, חמישה חודשים בלבד לאחר הנסיגה. ובכן האינתיפאדה השנייה תרמה להחלטתו של אריאל שרון לסגת מעזה ב-2004.

בכל שלושת הנסיגות הללו, שטחי A, דרום לבנון ועזה, ממשלות ישראל תיארו לעצמן שהן פועלות על פי אסטרטגיה מתוחכמת שבה ישראל תתכנס מאחורי הגבול החדש, תבנה חומות וגדרות חכמות, ותפתח טכנולוגיות הגנתיות מתקדמות. וכל זאת תוך שהיא שומרת עדיין על הזכות להגיב בעוצמה על כל התגרות מהצד השני ושתזכה ללגיטימציה בינלאומית מכוון שהיא כבר לא תהיה 'כובשת' את השטח.

אבל מאחורי ההיגיון האסטרטגי הזה, עמדה התקווה שהנסיגה הטריטוריאלית תתרום איכשהו לעידן השלום הבלתי נמנע, תחילה עם הפלסטינים, ולאחר מכן יתפשט החוצה אל סוריה ומעבר. רבין, פרס וברק אף קיוו שאחרי השלום עם המעגל הפנימי של הפלסטינים, סוריה ולבנון, כולם יפעלו יחד עם ישראל נגד 'המעגל החיצוני' של איראן ועיראק.

במקביל, בשנות ה-90' וה-2000 התגבשה דוקטרינה חדשה בקרב גורמים מובילים במערכת הביטחון לפיה האיום של פלישת צבאות קונבנציונליים לישראל כמעט ואינו קיים עוד. על כן, על צה"ל להפוך ל-"צבא קטן וחכם" ע"י התמקדות בטכנולוגיות מתקדמות, מערכות פיקוד ובקרה וירטואליות, הגנה מפני טילים בליסטיים והסתמכות רבה על חיל האוויר והשימוש בטילים מונחים מדויקים, תוך ביטול הצורך בכוח יבשתי גדול ומתמרן. דוקטרינה זו הלכה יד ביד עם רעיון הנסיגות. ביחד, קו החשיבה הזה מהווה ליבה של ה"קונספציה החדשה" שהתפוצץ בפנינו ב-7 באוקטובר.

יש לציין כי כל שלושת הנסיגות הללו בוצעו ללא מנדט ציבורי ברור. הסכמי אוסלו הוכנו בחשאי מאחורי הקלעים ועברו בכנסת רק בתמיכת המפלגות הערביות. אהוד ברק נבחר לאחר שהבטיח לסגת מלבנון במסגרת הסכם שלום עם סוריה ולבנון, ולא באופן חד-צדדי שיפקיר את השטח לחיזבאללה. שרון נבחר לראשות הממשלה בשל המוניטין שלו כתומך בהתיישבות וכמתנגד לנסיגות טריטוריאליות, רק כדי לעשות פניית פרסה לאחר כניסתו לתפקיד.

ישראל החלה בתהליך של עצירת הסחרור הזה אך נראה שבכל פעם היא חייבת לסבול שפיכות דמים רבה לפני שהיא מוכנה לעשות מעשה. היא התחילה לבטל את הנסיגה הראשונה משטחי A במרץ 2002 במבצע 'חומת מגן' שבא בעקבות מאות הנרצחים הישראלים בגל הטרור שקדם לו.

כך חזרה ישראל לשטחים אלו כדי לעקור את תשתיות הטרור שהתבססו שם מאז העברת השליטה לידי אש"ף. תהליך זה לקח קרוב לשלוש שנים להשלמתו, והוא עדיין מתוחזק כל הזמן, אך הצליח לשים קץ לאיום היומיומי של פיגועי טרור ברחבי הארץ.

נדרש היה טבח של 1,200 ישראלים ונפילה לשבי של מאות נוספים כדי לשכנע את ישראל שהיא חייבת לבטל את אסון הנסיגה מעזה. כיום החברה הישראלית מחויבת לניצחון מכריע מול החמאס. הנסיגה האחרונה, שבעקבותיה התבסס הארגון חיזבאללה והפך מארגון גרילה שמציב איום טקטי לצבא מחבלים שמהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל, היא כמובן מדרום לבנון.

 

ישראל לבדה אחראית להישרדותה

ישראל חייבת לבצע פעולה התקפית ויזומה להסרת האיום של חיזבאללה. אין ספק שפעולה כזו תהיה כרוכה במלחמה בקנה מידה גדול יותר מהמלחמה בעזה, וכל המדינה תהיה חשופה לטילי חיזבאללה. ולמרות זאת, אין מדינה בעולם שיכולה להרשות לחלקים גדולים משטחה להתרוקן בשל איום ביטחוני חיצוני לאורך זמן ולהמשיך לשגשג. אם חפצי חיים אנחנו, מלחמה זו היא בלתי נמנעת.

אם כן, מה צריכה להיות מטרת הפעולה הישראלית בלבנון? מבחינה מדינית, המטרה צריכה להיות יישום החלטת מועב"ט 1701 שכוללת איסור על פעילות של חיזבאללה בדרום לבנון ופירוק כל המיליציות בשטח מנשקם, וכן הסרת האיום של חיזבאללה, שתוקף את ישראל באופן נרחב למעלה מחצי שנה.

מבחינה אופרטיבית, עדיף אם ישראל תגדיר כמטרה את ההשמדה הטוטלית של הארגון חיזבאללה, על יכולותיו הצבאיות ועל שרשרת הפיקוד. וזאת בניגוד למלחמת לבנון השנייה ומבצעי שנות ה-90' דין וחשבון וענבי זעם, בהם ישראל התמקדה בהרס תשתיות רחב בלבנון במטרה ליצור לחץ על ממשלת לבנון. יש להפנים שכיום ממשלת לבנון נמצאת תחת דומיננטיות של חיזבאללה ותומכיו ולכן אין תוחלת בניסיונות להשפיע על מערך שיקוליו המדיניים. השחקן הפוליטי המוביל בלבנון הוא חיזבאללה בעצמו ואם יש תקווה לשינוי בפוליטיקה הלבנונית בעתיד היא על ידי פגיעה אנושה בארגון, שמאיים להפוך את לבנון כולה לרפובליקה אסלאמית בת-חסות של איראן.

אך, ייתכן שבמצב הנוכחי של לחצים מדיניים נגד כל פעולה ישראלית ומצב קשה של מוכנות צה"ל ללחימה עצימה, ישראל תצטרך להסתפק במטרה מצומצמת יותר של פגיעה ביכולת הצבאית של חיזבאללה עד כדי כך שלא יוכל עוד להמשיך להרתיע את ישראל מלפעול בשטח לבנון ולמנוע את התעצמותו מחדש בשנים הקרובות. גם מטרה זו, שהיא לכאורה צנועה יותר, תחייב את ישראל בפעולה אווירית רחבת היקף ובפלישה קרקעית לדרום לבנון. קיים סיכוי לא קטן שלאחר הפלישה, דינמיקת המלחמה תחייב את ישראל להרחיב את המטרה, בייחוד אם טילי חיזבאללה יפגעו באתרים אסטרטגיים ואזרחיים בכל הארץ כפי שחיזבאללה מתכוון.

ממשלת ישראל תצטרך לעמוד מול לחצים כבדים מצד ארה"ב ומדינות רבות אחרות בעולם לקבל הפסקת אש שתותיר את חיזבאללה על גבולנו על יכולותיו ועל הישגיו מחצי השנה האחרונה. ולמרות הלחץ מממשל ביידן לקבל הפסקת אש מבישה, פעולה ישראלית מוצלחת נגד חיזבאללה תשרת בסופו של דבר גם את האינטרסים של ארה"ב ושל מדינות הסכמי אברהם.

ניצחון ישראלי על חיזבאללה, יחזק את מעמדה של ארה"ב הן במזרח התיכון והן בעולם. במזה"ת, שכן פגיעה עמוקה בחיזבאללה תהווה פגיעה עמוקה באיראן; ובעולם כי מעצמות היריב של ארה"ב שהן סין ורוסיה תפרשנה ניצחון ישראל כהוכחה שארה"ב מוכנה ומסוגלת לתמוך בבעלות הברית שלה בכל העולם. פגיעה משמעותית בחיזבאללה תשפיע גם על כלל הדינאמיקה האזורית מכוון שהיא תחתוך את הזרוע העיקרית של התמנון האיראני ועשויה להוביל להפיכת המגמה של איראן ליצירת רצף שליטה משטחה עד הים התיכון.

ואין שחר בחשש שעימות עם חיזבאללה תתפתח לכדי מלחמת עולם שלישית. האינטרס העיקרי של רוסיה באזור הוא בשמירה על משטר אסד בסוריה. אין למוסקבה כל מחויבות לחיזבאללה והיא לא תסתכן במלחמה עם ארה"ב עבור ארגון הטרור הלבנוני. סין עשויה לכל היותר לקרוא להפסקת אש ולהציע לתווך. גם לה אין אינטרס לעורר סכסוך עם ארצות הברית בעבור חיזבאללה ולא עבור איראן. לעומת זאת, אם ארה"ב תאפשר לבעלת בריתה החשובה ביותר במזרח התיכון, ישראל, להידרס על ידי שלוח איראני, בכך היא תבטיח שבייג'ינג תתפוס את וושינגטון כחלשה מכדי להתמודד עם אויביה שלה.

ישראל תמיד תצטרך להתחשב בשיקולים ובאינטרסים המובהקים של ארה"ב, אך בסופו של דבר ישראל לבדה אחראית להישרדותה. כעת אין לה אפשרויות לפעולה שאינן כרוכות בסיכונים חמורים אך דבר אחד ברור: אסור לישראל לחזור לנקודת ה-6 באוקטובר בצפון, כפי שאסור לה לחזור למצב שהיה ערב מלחמת יום הכיפורים שבו תלינו את תקוותינו בכוונות האויב בלבד והבטחות אמריקאיות שיהיה בסדר. על ישראל לשבור את מעגל הנסיגות וההתגוננות הטכנולוגית ולחזור לדוקטרינה היוזמת וההתקפית של הבאת הלחימה אל שטח האויב. לשם כך עליה להתמודד בנחישות עם האיום מצד חיזבאללה, והפעם לפני ש – כדברי ירמיהו – "מצפון תיפתח הרעה".

 

ד"ר רפאל בן לוי הינו עמית במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, רס"ן (מיל'), וראש תוכנית צ'רצ'יל לאסטרטגיה מדינית וביטחונית במכון ארגמן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. אם לא מייהדים את עזה – משטחים את כל השטח שהצבא כבש- מסדרים אותו. בונים בו שיכונים לזוגות צעירים. בתי כנסת. מקוואות. סופר. קניונים. הכול. הופכים את השטח למקום ליהודים בלבד. ובמילים פשוטות יותר – מייהדים כל מקום שכובשים – כאילו לא עשיתם כלום
    שמעתם ?
    לא עשיתם כלום
    לא משנה כמה מחבלים חיסלתם
    לא משנה כמה מקומות מחקתם
    לא משנה כמה פגזים יריתם
    לא משנה כמה תקיפות מוצלחות עשיתם
    לא משנה כמה מפקדים בכירים חיסלתם
    כלום לא משנה
    כלום
    ברגע שחיילים עוזבים את המקום ולא מייהדים אותו
    כאילו לא עשיתם כלום
    כל החיילים נפלו נהרגו לחינם
    כי דקה אחרי שאתם יוצאים משם
    זרע עמלק נכנס בחזרה, וקיני הטרור משקמים את עצמם במהירות שיא עם כסף קטארי שמוזרם ללא הגבלה והמקום חוזר להפוך לקן טרור ליצוא פיגועים
    מתי כבר תלמדו את זה ?
    כמה עוד שנים ודורות הילדים והנכדים והנינים שלנו יצטרכו לצאת להלחם בטרור ולקפח את חייהם לחינם
    בגלל הטמטום שלכם
    גנץ, אייזנקוט, ביבי, הכול אותו שיט. כולם מהימין המדומה ועד לשמאל כל החנטרישים כולם שם מסרבים לייהד שטח שנכבש
    וזה אומר – שכל החיילים שנשלחים לחזית – נשלחים לחינם !!!
    אבות ובנים הורים וילדים מכל המדינה מכל הסקטורים צריכים לשלוח לחבורת הזבל ששולטת כעת מכתב אחד פשוט שאומר: עד שאתם לא מתחייבים לייהד שטח שהבנים שלנו בצבא כבשו – לא נשלח את הילדים שלנו למות לחינם במלחמה חסרת כל ערך !
    בלי לייהד שטח שנכבש – הכול לחינם – הטרור יחזור לשם ולא משנה באיזה תחפושת.
    או שאתם מייהדים או שהילדים לא הולכים לצבא !

  2. תודה רבה על מאמר מאלף ומחכים שמביא את הבסיס ההיסטורי למצב כיום…

    המאמר הזה בעצם משלים את מאמרו של דיוויד וורמסר שפורסם באתר וחושף את נכלוליות מחלקת המדינה האנטי יהודית לדורותיה.

    טוב תעשה מדינת ישראל אם תתנתק מהעטין האמריקקי החולה ותתחיל לפתח עצמאות .
    אבל קודם כל עלינו לפעול בנחישות כנגד שלל ה'סוכנים' אצלנו שמתעדפים את האינטרס האמריקקי על פני האינטרס היהודי.

    וזה אומר שיש לבצע טיהור רעיוני במערכת הבטחון שלנו.
    לא ייתכן שישנם קצינים בכירים וזוטרים שתומכים בשאיפות הלאומיות של האויב ומוכנים לתת לו מדינה.
    זה ממש לא דעה פוליטית כמו שהם אוהבים לטעון אלא פשוט בגידה בעם ישראל!!!

    והמדינה הזו הוקמה ונבנתה עי יהודים ולמען יהודים.
    לא בשביל שלל עממים מרחבי הגלובוס

  3. נכון שהמחדל של יום כיפור התחיל הרבה לפני כן מקונספציה של אסטרטגיה לא נכונה מול המצרים, הערכה שגויה של יכולותיהם ואי היערכות לכך.
    אותו הדבר לגבי המחדל העכשווי שנבע מהקונספציה שחיזקה את החמאס, מימנה את חימושו שחרור סינואר ועוד (כפי שנאמר "החמאס הוא נכס"). בנוסף היו התראות מודיעיניות שנמסרו לראש הממשלה (למשל ע"י ראש המחקר באמ"ן שעליה ראש הממשלה הגיב באומרו שזה מוגזם והיו עוד). אז זהו שורש המחדל שנבנה ראשית כל ע"י הדרג המדיני ובראשו ראש הממשלה, ומתחתיו הצבא. בכך זה דומה ליום כיפו אך יותר חמור, כי עכשיו מניעת האסון היתה קלה : החזקת אוגדת עזה בתקן מלא ולא מדולל, עם כמה אפאצי, באוויר. וזו היתה צריכה להחיות ההיערכות הקבוע. הסתמכות על התראה מודיעינית מדויקת (שתיתן תאריך ) היא חוסר אחריות משווע, כי הסיכוי לטעות בהערכה כזו גדול.

  4. אתה אומר שישראל צריכה לשבוא את מעגל הנסיגות והכניעות אלא שיש בעיה, כל התשתית הצבאית והאזחית בישראל בנויה סביב הקונספציה הזאת, הצבא חלש, צבא היבשה לא קיים, העורף בכלל לא מוכן למלחמה, גם הציבור לא, גם המשק לא. הכל נבנה סביב ההנחה שתמיד אפשר יהיה לשלם עוד קצת בעבור שקט אז למעשה לא הכינו כלום. עם הדבר הזה אתה רוצה לצאת למלחמה? פוטין הכין את המדינה שלו 10 שנים למלחמה, חמאס נערך חמש שנים למלחמה וכך כנראה גם חיזבאללה ואיראן, ישראל לא נערכה. האם זה אומר שאי אפשר לעשות כלום? לא, אבל זה לקחת סיכון עצום

    1. בסדיי צריך לאחד את ובחרת בחיים בגשמיות וברוחניות כהרף עין כאיש אחד בלב אחד באהבה גדולה לעולם ועד ימלוך השם

  5. כותב המאמר מתעלם מ-2 נקודות:
    א. הוא לא מכניס למשוואה את האפשרות שאיראן תגיב על תקיפת בת בריתה העיקרית – החיזבאללה -איראן יכולה להסב לישראל נזקים בהיקפים שלא הורגלנו אליהם
    ב. אין הוא מציג את הנזקים העצומים שהחיזבאללה יכול להסב לישראל באמצעות הטילים המדוייקים שלו – נזקים כואבים וחסרי תקדים
    המסקנה צריכה להיות, שכדי שישראל תוכל לעקר את העוקץ מהאפשרות של ירי טילים בליסטיים וטילי שיוט מדוייקים ובעלי ראש נפץ גדול מאיראן ומלבנון, ישראל חייבת לשנות את מדיניות ההרתעה שלה הן מול איראן והן מול החיזבאללה (הרתעה שכיום לא קיימת כמעט), ולעבור להרתעה גרעינית – בהתאם לכללי ההרתעה הזו, כל טיל בליסטי או טיל שיוט בעלי פוטנציאל לראש נפץ גרעיני, שיזוהו כנורים לישראל מכיוון איראן או לבנון, או מכל מדינת פרוקסי אירנית, וכל מטוס אירני שיזוהה במכ״מים של צה״ל בדרכו לישראל, יחשבו כתקיפה גרעינית, אשר התגובה לה תהייה הרס איראן והרס המדינות מהם נורו הטילים.
    רק תחת מטריית איום גרעיני, ישראל תוכל לטפל בחיזבאללה ללא ספיגת הנזקים של התקפות טילים של איראן והחיזבאללה.
    ישראל ללא קשר למלחמה הנוכחית מול החמאס והחיזבאללה, תעמוד תוך שנה עד שנתיים, מול איום גרעיני גלוי של איראן, אשר היא ככל הנראה גרעינית כבר היום, אך טרם צברה מלאי ראשי נפץ גרעיניים מספק, כדי להציב איום גרעיני גלוי מול ישראל. לכן, ישראל חייבת מבעוד מועד לחסל את האיום הטילי מצד החיזבאללה, אשר לא מאפשר לקיים הרתעה גרעינית סבירה מול איראן, כל עוד איראן יכולה לשגר לעבר ישראל טילים לא קונבנציונליים מכיוון לבנון (כבר היום התפרסם כי ישראל התקיפה מאגר חומרי לחימה כימיים של החיזבאללה – בעתיד לא מן הנמנע כי יהיו אלו ראשי נפץ גרעיניים אירניים).
    לכן, ישראל חייבת לחסל לחלוטין את האיום הטילי החיזבלאי, בטרם איראן תעבור למדיניות גרעינית גלויה.
    כמובן שישראל העסוקה כיום מכף רגל ועד ראש במלחמות ההתשה שכפתה עליה איראן, מצד כוחות הפרוקסי של איראן, תהייה חייבת להתכונן במקביל לכך, לאיום הגרעיני ההולך ונבנה סביבה מכיוון איראן.
    לשם כך ישראל חייבת להחזיר לעצמה את יכולת ההרתעה שהתנפצה לחלוטין במלחמה האחרונה, ובמיוחד בכל הקשור לירי טילים בליסטיים וטילי שיוט, אשר נורו על ישראל מכיוון איראן ותימן, והיו בעלי יכולת נשיאת ראשי נפץ גרעיניים, וזאת בלי תגובה ישראלית העוברת את רף המינימום הנדרש כדי לקיים הרתעה מינימלית בנושא.
    ישראל שבמשך שנים נהנתה מיתרון בנושא הגרעיני על כל אויבותיה, ויכלה לפרוס את ההצטיידות של, כהכנה לתקופה דו-גרעינית, בקצב שנראה לה ולאורך עשרות שנים, חייבת להחליף דיסקט, ולעבור לקצב הצטיידות מאסיבי ואינטנסיבי.
    כך לדוגמא, לפי הפרסומים הגלויים לישראל יש רק 5 צוללות בעלי יכולת מכה שניה, ורק מספר סוללות טילי חץ – זו אינה הכמות המדרשת לצורך הרתעה גרעינית אפקטיבית.
    ישראל צריכה להכריז על מבצע הצטיידות בהיקף בסדר גודל של 100 מיליארד דולר , ובעיקר בנשק גרעיני התקפי, כדי להעמיד הרתעה הולמת, אשר תוציא את החשק גם לאייתולה הקיצוני ביותר, להתעמת עם ישראל.