להפסיק לשחק בעולם הפנטזיה של ה-ICC

עלינו לומר תודה לבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). הפונקציונרים המרכיבים אותו עשו ככל שביכולתם כדי לשכנע את מי שעדיין האמין בלגיטימציה של בית הדין כי אמונתו אינה מבוססת. עבור מי שבכל זאת מחובר מעט למציאות, ההצהרות האחרונות שמגיעות מהאג נשמעות כמו איגרת מיקום מקביל.

ביום שני השבוע, התובע הראשי כרים קאן הודיע על כוונתו לבקש צווי מעצר הן להנהגת חמאס והן לחברים בממשלת ישראל. המסמך השאפתני נפתח בטענה הדמיונית למדי לפיה מדובר בתגובה ל"מצב במדינת פלסטין". השימוש בניסוח זה לבדו אמור להיות חדשות טובות עבור מבקרי ה-ICC מכיוון שאין שום ישות משפטית העונה לשם הזה, בדיוק כמו שאין "טריטוריה ישראלית", כפי שהמסמך מתייחס למדינת ישראל.

ואולי, בהתאם לעובדה כי סמכות השיפוט של ה-ICC היא עצמה יציר הדמיון, אין זה מפתיע לראות מוסד דמיוני המסרב בעקשנות להכיר בחוויית העולם האמיתי.

הצהרת התובע אינה חסרת ערך לחלוטין. בית הדין טוען כי אסף מספיק ראיות שיובילו להרשעת חמאס בתכנון וביצוע פשעים מזעזען נגד ישראלים, "כולל אונס", האשמות שארגונים בינלאומיים אחרים תחת מטריית האו"ם התאמצו מאוד כדי לבטל. אך ה-ICC ממסגר את מלחמת ישראל בחמאס לא כתגובה לשבעה באוקטובר אלא כהמשך של "סכסוך בינלאומי חמוש בין ישראל ופלסטין". ואם פשעי חמאס לא זעזעו אתכם מספיק, הרי שבעולמו של בית הדין פשעי ישראל חמורים עוד יותר.

בית הדין קורא למעצרם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, מבקר חריף של ראש הממשלה שהמשך חברותו בקואליציית המלחמה נראית מתוחה מתמיד. הכללת גלנט ברשימת הפושעים מחזקת את תקפות הטענה הישראלית לפיה גופים זרים העוינים את ישראל ואת זכותה להגן על עצמה מתנגדים לא רק לממשלת נתניהו, אלא לעצם קיום קונצנזוס פוליטי בישראל הדרוש כדי לנטרל את חמאס כגוף השולט בעזה.

ההאשמות המפורטות במסמך נדמות כמבהילות. בין היתר נטען כי ישראל אחראית ל"הרעבת אזרחים", הטלת "סבל רב" על העם הפלסטיני, "תקיפה מכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית", "רדיפה", "השמדה" ופשעים אחרים "נגד האנושות". כל זה מבוסס על רעיון לפיו סגירת המעברים ברצועה לאחר הטבח ומניעת אספקת מים, מזון וחשמל לשטח ממנו יצאו מחוללי המלחמה נגד ישראל מהוות פעולות המסתכמות ל"פשעי מלחמה".

אלו טענות הניתנות לוויכוח. כפי שציין למשל החוקר הגרמני מייקל בות'ה, אחד המומחים המובילים בעולם בסוגיות דין בינלאומי, עצירת אספקת החשמל ליריב בזמן מלחמה היא פעולה מקובלת על פי הצלב האדום. "למעשה, ישנה סתירה פנימית באמירה כי מדינה רשאית למשל לפגוע במתקני ייצור החשמל של האויב, אך יחד עם זאת מחויבת לספק לאותו אויב חשמל מטעמה", כתב.

יתרה מכך, בית הדין אינו טוען כי ישראל עצרה לחלוטין את כל הסיוע ההומניטרי לעזה, מכיוון שהיא מעולם לא עשתה זאת. ישראל אכן קטעה ב-9 באוקטובר את אספקת המים מטעמה לרצועה (המהווה פחות מ-10% מאספקת המים הכללית בעזה), אך חידשה אותה לרמתה הקודמת כבר בסוף אותו חודש. גם מזון וציוד רפואי המשיך לזרום לעזה למרות הסיכון לכוחות צה"ל שפיקחו על חלוקתו והעובדה כי מחבלי חמאס השתלטו בכוח על רוב המשלוחים. נכון להיום, ישראל מסבירה כי יותר מ-550 אלף טון של סיוע נכנסו לעזה מאז ראשית המלחמה. לא בדיוק מגמה המלמדת על כוונה ל"רצח עם".

וזה אולי הלקח של ישראל על כך שהסכימה לשחק לפי כללי האו"ם. למרות התנגדות עקרונית ל-ICC ולבית הדין הבינלאומי לצדק, ישראל שיגרה נציגים להאג כדי להגן על עצמה מפני האשמות ב"רצח עם". כיום ניתן להבין שטוב לא יצא לה מכך. בית הדין לצדק קבע בהמשך כי ישראל פעלה "בכוונה להרוס, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, גזעית, אתנית או דתית". גם טענה זו כמובן אינה עומדת במבחן המציאות, בה ישראל פתחה ושימרה מסדרונות הומניטריים לפינוי אוכלוסייה אזרחית, והקפידה למשל על המשך פעילות שירותי הרפואה בעזה לאחר טיהור בתי החולים משליטת חמאס.

אך גופי השיפוט של האו"ם נדמים כעיוורים לכל זאת. מחופרים עמוק בתוך תיבת התהודה הפרטית שיצרו, הם מתקיימים במימד אחד בו הם בטוחים כי ביכולתם להכתיב למדינה ריבונית כיצד לנהל מלחמת מגן. אך במציאות כאמור, צדקת המלחמה אותה מנהלת ישראל תישפט בידי הישראלים עצמם. ההשלכות שיעמדו בפני ראשי המדינה בשל מדיניות הביטחון אותה הובילו לפני ואחרי ה-7.10 הן עניין לאזרחי ישראל בלבד. גם הצדק שאמור להיעשות עם ראשי חמאס בשל פשעיהם, ראוי שיעשה בידי ישראל עצמה.

העולם הדמוקרטי המערבי וחפץ החיים אינו צריך להגביל את עצמו למתארי היקום המקביל בו פועל המנגנון הבירוקרטי של האו"ם. למעשה, המשך האשליה העצמית-מטאפיזית של בית הדין הפלילי הבינלאומי היא סיבה מצוינת להמשיך ולהתעלם ממנו.

הטור התפרסם לראשונה באתר נשיונל רוויו, אנו מודים על הרשות לתרגמו