שום דבר אף פעם לא באשמת הפלסטינים

הסוגייה הפלסטינית כפי שאנו מכירים אותה קיימת מאז 1948, ומאז אותה שנה מעוררת באופן קבוע רעש רב. באופן מוזר למדי, עם כל הכיסוי התקשורתי והאקטיביזם הפוליטי הסובב אותה, נראה שלפלסטינים עצמם אין שום אחריות על שום דבר. לפי הנרטיב הפרו-פלסטיני כל הדברים העוברים על העם הפלסטיני תמיד נגרמים בשל כוחות חיצוניים.

בפסיכולוגיה, מושג "מקור השליטה" מתאר כיצד אנשים תופסים את יכולתם לשלוט באירועים ובהתנהגות. בעלי מקור שליטה פנימי חשים כי הם מחזיקים בהשפעה רבה יותר, בעוד בעלי מקור שליטה חיצוני רואים את גורלם כנגזר בידי כוחות שמחוץ לשליטתם. באופן כללי, מקור פנימי נחשב לבריא יותר מבחינה מנטלית משום שהוא מאפשר לאדם בחירה עצמית ויכולת ליצור שינוי חיובי בחייו.

התנועה הפלסטינית כולה, יחד עם מנהיגיה ותומכיה הזרים, מאמצת לחלוטין את האפשרות הבריאה פחות – מקור שליטה חיצוני לחלוטין. לפי תפיסה זו, כל השאר ובמיוחד ישראל והיהודים בכלל הם האשמים במצבו של העם הפלסטיני. אלא שבמציאות לפלסטינים, כמו לכל קבוצה אחרת, אמורה להיות שליטה משמעותית על מצבם. ההתכחשות העצמית הזו לאחריות אישית וקבוצתית היא טקטיקה שמטרתה טשטוש בחירות היסטוריות גרועות ושנאה יוקדת ליהודים, תוך גריפת אהדה מצד אידיוטים שימושיים במערב.

העמדת הפנים של אי-אחריות נמצאת בבסיס הנרטיב הפלסטיני החל מ-1948. הסיפור אותו מספרים הפלסטינים על אירועי אותה שנה, אותם הם מגדירים כ"נכבה", הוא המקור למיתוס הפלסטיני של חוסר אונים. על פי מיתוס "הנכבה", האסון של 1948 פשוט נפל על הפלסטינים כמו מהשמיים, כאשר היהודים גירשו אותם בכוח מארצם, הפכו אותם לפליטים וביצעו נגדם פשעי מלחמה. המיתוס מציג את אירועי 1948 כנובעים כולם ממקור חיצוני ללא שום יכולת שליטה במצב או התערבות מצד הקורבנות. אלא שהאגדה השטחית הזו אינה יכול להיות רחוקה יותר מן האמת.

האמת ההיסטורית מראה בבירור כי האירועים החלו להתגלגל בעיקר בשל פעולות ערביי ארץ-ישראל עצמם, יחד עם תומכיהם במדינות ערב. תוכנית החלוקה של האו"ם, שנועדה ליצור מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בשטחי המנדט הבריטי, התקבלה בידי היהודים למרות שהבטיחה להם מדינה קטנה בהרבה. אך מנגד, הערבים-פלסטינים סרבו לחלוקה ופתחו במלחמת השמדה. שבעה צבאות ערב פלשו לישראל הצעירה לצד התקוממות פלסטינית מקומית, במטרה למנוע מיהודים כל סיכוי לבית לאומי במולדתם.

המנהיגים הערבים והפלסטינים היו כל כך בטוחים בהצלחת תוכניתם עד שדחקו בתושבים הערבים של ארץ-ישראל לעזוב את בתיהם עד לסיום המלחמה והניצחון הגדול הקרוב. רבים עשו זאת. כדי לתמרץ עוד יותר את העזיבה הזמנית, הם ניפחו פרשות כמו הקרב בדיר יאסין אותו הציגו כטבח יהודי לכאורה. אך כוחות צה"ל היו אלו אשר ניצחו לבסוף, ובהמשך מושג "הנכבה" הפך מקינה ערבית על כישלון צבאי לחלק מאסטרטגיית התכחשות לאחריות. טענה נפוצה בימינו גורסת כי עקירת הערבים ויצירת מדינת ישראל לא היו רק אסון, אלא אסון שהתרחש לחלוטין מחוץ לשליטת הפלסטינים.

הצעד הבא בוויתור על אחריות עצמית הגיע עם התדלוק הנצחי של סוגיית הפליטים הפלסטינים. המשפחות אשר עזבו ב-1948 הפכו לפליטי מלחמה, תופעה נפוצה באותה עת בה אוכלוסיות גדולות ברחבי העולם נעקרו מביתן, כולל היהודים אשר חיו במדינות ערב. אף לא אחד מאותם עמים לא הפך לפליט נצחי, אך הפלסטינים נהנים ממעמד מיוחד וטוענים גם כיום לזכות "שיבה" מופרכת אל הארץ ממנה נמלטו.

המעמד המיוחד מזכה את הפלסטינים בהטבות מיוחדות. הם נהנים למשל מסוכנות שלמה ונפרדת אותה יצר האו"ם במיוחד עבורם, והיא מספקת לפליטים הנצחיים שלל תמריצים אשר משמעותם המשך ביצור הרעיון לפיו הפלסטינים אינם אדונים לגורלם.

גם זהו כאמור שקר בוטה. במקום לנסות ולשלב את אחיהם הפלסטינים במדינה אליה נאלצו לעקור, גם מדינות ערב בחרו במכוון בגישת הפליטות הנצחית. במשך 75 שנים, הפלסטינים מתגוררים במחנות ושכונות נפרדות בכל רחבי העולם הערבי. בירדן, לבנון ובמקומות רבים אחרים הם אינם נחשבים לאזרחים ואינם מחזיקים בזכויות פוליטיות גם לאחר עשורים של חיים במדינה. זו כמובן תוצאה מצערת, אך מדוע המנהיגים הפלסטינים בחרו לגזור על עמם גורל כזה? התשובה פשוטה: הוא מאפשר להם להמשיך ולגרוף אהדה בינלאומית לא מוצדקת, ולהמשיך להאשים את ישראל במצב הביש אליו הכניסו את עצמם.

ההתעקשות על מעמד פליטות נצחית עבור הפלסטינים משרתת מספר מטרות. היא מעניקה לעולם הערבי מנוף תמידי עמו ניתן ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים חד-צדדיים נוספים. הפליטים מהווים נושא עיקרי לדיון בכל סבב שיחות בין הישראלים והפלסטינים, שמצדם אינם מתפשרים לעולם על דרישתם ל"שיבה" כמנוף נוסף נגד ישראל.

סיבה נוספת בגינה מדינות ערב סרבו לקלוט לחלוטין את הפלסטינים נוגעת לכך שלאחר עשורים של הקצנה, אוכלוסיית הפליטים במחנות הפכה לבעיה פוליטית. בחלק מהמקרים, כולל ירדן ולבנון, פלסטינים ניסו להפיל באלימות את המשטר במדינה המארחת אותם ולדחוף אותה למלחמה מול ישראל. הפיכת הקיצוניים האלו לאזרחים מן השורה תשבש עוד יותר את השליטה הרעועה גם כך של רודני ערב על נתיניהם. באופן פרדוקסלי, זהו הסדר ריווחי גם עבור הפלסטינים עצמם.

העם הפלסטיני, ברובו המוחלט, אימץ אדיקות כמו-דתית לרעיון לפיו ניתן יהיה לחזור למצב בטרם 1948, לשוב לביתו ולבטל למעשה את מדינת ישראל. ניתן לחשוב שעשורים של חיים במחנות פליטים יביאו רק סבל ואומללות, אך בפועל מחנות אלו רחוקים ממה שהגדרתם יכולה לרמוז. מדובר בשכונות גדולות ובנויות שאינן שונות בהרבה משכונות מגורים אחרות אותן ניתן לראות ברחבי המזרח התיכון, בהבדל אחד – תושביהן הפליטים נהנים באופן קבוע מסיוע כספי בינלאומי.

שטף המזומנים האדיר הזורם דרך האו"ם וארגונים שונים מגיע בחלקו הגדול לכיסי ההנהגה הפלסטינית המושחתת, מספק ג'ובים לחלקים גדולים בחברה הפלסטינית ומממן את הטרור השואף לחיסול ישראל. עוד משמש הכסף לתשלום למשפחות מחבלים, בניית רשת מנהרות טרור ומשכורות לאנשי חמאס. אין פלא אפוא שסוגיית הפליטים לא נפתרה מעולם; האינטרס הפלסטיני המוחלט הוא המשך התרמית הזו לנצח.

הצד השני של המטבע נוגע לכישלון הפלסטינים להשיג עצמאות, וגם כאן נהוג להציג את העניין ככזה שנמנע מצד ישראל. על פי השקר הפלסטיני, ישראל מסרבת למלא את חלקה במה שנקרא "פתרון שתי המדינות" ומסרבת בזדונה לאפשר הגדרה עצמית לפלסטינים בשטח המגיע להם. זו טענה חוזרת בתעמולה הפרו-פלסטינית, המתעלמת בנוחות מהתפקיד הפלסטיני בסיפור ומכל עובדה היסטורית הנטועה במציאות.

מבחינה היסטורית, בעיית העצמאות הפלסטינית גם היא נובעת ברובה מגישת הסרבנות בה נקטו הפלסטינים וכמובן מאימוץ דרך הטרור והאלימות. בכל פעם בה הוצעה להנהגה הפלסטינית אפשרות למדינה היא נדחתה על הסף. ישראל ביצעה שוב ושוב ויתורים חד-צדדיים – היא נסוגה מעזה ב-2005, אפשרה לרש"פ לנהל שלטון בחלקים מיהודה ושומרון ואף הציעה להכיר בחלק מירושלים כבירה פלסטינית עתידית. אך כל ההצעות הישראליות הנדיבות האלו מעולם לא נתקלו בתשובה חיובית.

במקום התהליך המייגע של בניית מדינה וממשל הפלסטינים בחרו בטרור רצחני ובשנאה, ובהתאם גם מצאו עצמם ללא מדינה. הבחירה הזו אושררה שוב ושוב על ידי האנשים המנהיגים אותם. האינתיפאדה הראשונה והשנייה היו פופולריות בקרב הפלסטינים, ונתפסו כהתנגדות מוצדקת לכיבוש הישראלי. האינתיפאדה השנייה במיוחד, מסע טרור בהשתתפות אלפי פלסטינים מן השורה, הייתה תגובה ישירה להצעה להקמת מדינה פלסטינית אותה דחה ערפאת בשיחות קמפ-דיוויד בשנת 2000.

יאסר ערפאת עצמו הפך למנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית בעיקר בשל תמיכתו בפיגועי טרור נגד ישראלים. חמאס נבחר לשלטון ברצועת עזה בדיוק משום היותו ארגון טרור. הפלסטינים לא ציפו ממנו למשול אלא לבצע מתקפות טרור נגד ישראל. גם המתקפה הרצחנית של ה-7.10 זכתה לתמיכה בקרב רוב הציבור הפלסטיני. נראה אם כן כי השאיפה הפלסטינית העיקרית אינה להשיג מדינה משלהם, אלא פשוט להרוס מדינה של מישהו אחר.

השלב האחרון והרלוונטי ביותר של דחיית האחריות העצמית הפלסטינית נוגע להאשמת הסכסוך הצבאי עם ישראל והסגר על עזה בגורמים חיצוניים בלבד. זו טענה הנשמעת מפי גורמים שונים סביב המלחמה הנוכחית. בטרם פרוץ המלחמה, הסגר הישראלי על עזה הוצג כגורם לסכסוך הנובע כולו ממקורות חיצוניים ובלתי-נשלטים: הוא הוטל לכאורה בידי ישראל ללא כל סיבה הקשורה לפעולות הפלסטינים עצמם, מעין שימוש גחמני ומוגזם בכוח מדכא נגד העזתים חסרי האונים.

במציאות, ההגבלה על כניסת סחורות לעזה הנשלטת בידי חמאס הוטלה בידי ישראל לאחר אינספור מתקפות טילים אשר נורו לשטח ישראל משטח הרצועה, כחלק מניסיון למנוע ייבוא נשק ומרכיבים צבאיים שונים מאיראן ומגורמים אחרים. בנוסף יש לזכור כי מצרים, החולקת גם היא גבול עם עזה, הטילה בעצמה סגר על הרצועה בשנת 2013, תוך שהיא יוצאת אזור חיץ שמטרתו להפחית את הברחות הנשק ולמנוע מתקפות טרור של חמאס בחצי-האי סיני.

המלחמה הנוכחית בעזה היא מקרה בוחן של תופעת מקור השליטה החיצוני ממנה סובלים הפלסטינים. קו התעמולה העיקרי של הפלסטינים במלחמה, קו אשר זוכה להדהוד בתקשורת העולמית ובידי ארגונים שונים, מתאמץ לתאר את התקיפות האוויריות הישראליות כזורעות הרס ברצועה, גורמות למות אזרחים אחרים ולעקירה מתמשכת של רבים אחרים. פעולות אלו כמובן נושאות כוונת זדון ישראלית במטרה לפגוע בכמה שיותר פלסטינים.

שלא במפתיע, אלו הדוגלים בהסבר הזה אינם טורחים להזכיר את הדרך בה חמאס מציב במכוון נכסים צבאיים בתוך, מתחת ומסביב לתשתית אזרחית. ארגון הטרור שזוכה לתמיכת רוב הפלסטינים הוא זה שפתח במלחמה זו באמצעות טבח מזוויע של מאות אזרחים וחטיפת עשרות נוספים, החל מתינוקות ועד לסבתות. חמאס ממשיך להחזיק בחטופים ישראלים, לדרוש דרישות מגוחכות בתמורה לשחרורם ולשדוד כמעט כל סיוע הומניטרי שנכנס לרצועה. התמשכות המלחמה היא לחלוטין באחריות חמאס, אך רבים עדיין מאשימים בכך דווקא את ישראל.

ההיקף המלא של הבריחה הפלסטינית מכל אחריות אינו נראה כדבר חיובי עבור העם הפלסטיני או עבור שאיפתו למדינה. פיתוח מנטליות של קורבן הוא ההפך מחברה המקווה לשלוט בגורלה: ריבונות משמעה אחריות. כדי להתחיל להתקדם בכיוון חיובי, הפלסטינים חייבים להבין כי עליהם לקחת אחריות על הבחירות שעשו וללמוד לחיות עם השלכותיהן.

האשמת הכל בכוחות חיצוניים הנמצאים מחוץ לשליטה יצרה בקרב הפלסטינים תחושה של חוסר אונים מתוצרת עצמית, שאינה מעידה בחיוב על יכולתם להקים או לנהל מדינה מצליחה. תוסיפו לכך תמיכה נרחבת בטרור ואלימות ותקבלו מתכון גרוע מאוד לשלום או להגדרה עצמית.

בזמן בו קולות רבים בעולם קוראים להקמת מדינה פלסטינית, ראשית על הפלסטינים עצמם לאמץ צורת חשיבה חדשה ולקבל אחריות על מעשיהם ועל גורלם. עד שיעשו כך, אם בכלל, הקמת מדינה פלסטינית עלולה להתברר כטעות חמורה.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה באתר נשיונל רוויו. אנו מודים על הרשות לתרגמו