פרופסור משה כהן אליה שוחח עם שניאור ובר על תרבות הביטול, הרפורמה המשפטית, והמעבר משמאל לימין
פרופ' משה כהן-אליה מומחה למשפט חוקתי, אשר כיהן כנשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים התארח לשיחת עומק מרתקת עם שניאור ובר בפודקאסט 'כור ההיתוך' על התהליכים העמוקים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, השפעת המלחמה על האוכלוסייה, ההתפכחות האישית בעקבות המאבק נגד הרפורמה במערכת המשפט, השפעת הפרוגרס ותנועת הווק על העולם המודרני, והקריירה החדשה שלו.
פרופ' כהן-אליה התייחס למה שהגדיר כ"סובלנות דכאנית": "הרברט מרקוזה, האב הרוחני של גישות ה-Woke, כתב מאמר יסוד ארוך בשנות השישים על המושג של "סובלנות דכאנית", תוך שהוא מתייחס לשאלת היסוד: האם צריך לגלות סובלנות כלפי הלא סובלן? אז הנה התשובה בקליפת אגוז: צריך לגלות סובלנות כלפי הלא סובלנים והאלימים (כמו, האנטיפות, black lives matter) שמצויים במחנה האידיאולוגי "הנכון", וצריך לסתום את הפה למי שמחזיק בעמדות שאינן Woke וזאת באמצעות "תרבות הביטול" הידועה לשימצה".
הוא הוסיף: "מזכיר לכם משהו באופן שבו השמאל הרדיקלי פועל בישראל? מוצדק לגלות סובלנות כלפי המופקרים מ"האחים לנשק", שחותרים להקריס את הצבא כדי להשיג את מבוקשם; צריך לגלות סובלנות לדבריה של ד"ר נדירה שלהוב-קבורקיאן , שמכחישה את הטבח ב-7 באוקטובר וקוראת להרס הציונות. אבל צריך לסתום את הפה ולעשות דה לגיטימציה לכל מי שחושב אחרת והוא המחנה "הלא נכון", כמו פרופ' גידי ספיר או ח"כ שמחה רוטמן שבא לשאת דברים בפני סטודנטים. פני המחאה ופני האקדמיה כפני ה "Woke.
כהן שהיה שותף לצוות שניסה לגבש מתווה מוסכם בין הקואליציה לאופוזיציה ולהגיע להבנות, מספר בפודקאסט כי הצדדים היו קרובים מאוד להסכמות, אבל בכל פעם המשא ומתן התפוצץ מחדש. בפעם הראשונה, “זה הגיע לבית הנשיא ולמתווה העם שנדחה על ידי הימין, כי היה חד צדדי לטובת השמאל”. “בהתחלה הימין סירב להתפשר כי היה יהיר מידי, ובהמשך לאחר פיטורי גלנט ואירועי המחאה שבאו בעקבותיו, בשמאל הרגישו שאין להם סיבה להתפשר, כי הם ידעו שבית המשפט לצידם”.
בהמשך ניסה פרופסור משה כהן אליה להגיע להבנות עם קבוצה של כמאה וחמישים משפטנים, מרצים באקדמיה, זה כמעט כל המרצים באוניברסיטאות, המרצים האלה מייצגים עמדה מאוד רדיקלית. לאחר שהציג בפניהם את המתווה המוסכם שגיבש יחד עם פורום קהלת, “חלק אמרו לי שזה מתווה מצוין, חלק אמרו שהם יכולים לחיות עם זה בשלום. אף אחד לא התנגד. אבל בסוף הם התנגדו, כי בראש הפורום עומדים אנשים קיצוניים, שהמטרה האמיתית שלהם הייתה להפיל את הממשלה ולא להגיע להסכמות”, מספר הפרופסור.
“אז הבנתי, הגעתי לנקודת שבר. הבנתי שאפשר היה להגיע להסכמות טובות כבר באפריל, לייצב את המערכת ולא להגיע להתדרדרות המסוכנת שהגענו אליה עד השבעה באוקטובר. למרצים האלה יש אחריות על מה שקרה. הם הפיצו מסרים שהתיקון לעילת הסבירות יוביל לסוף הדמוקרטיה, למדרון חלקלק, וכן יצאו מסרים שאם יהיה תיקון לעילת הסבירות, יאשפזו אותך בכפיה, לא פחות. המרצים האלה הסתובבו מבית לבית ממחאה למחאה, פוגשים אנשים ומייצרים תבהלה מוגזמת. הם ניצלו את השליטה של השמאל בפקולטות למשפטים כדי לומר שהם מייצגים 150 מרצים ואני רק אחד מול כולם, ולכן הם צודקים.”
במהלך השיחה, מתאר פרופ' כהן-אליה את תהליך ההתפכחות שעבר: "אף פעם לא הצבעתי למפלגות ימין. אני מזוהה כחלק מהשמאל, חלק מהאליטה הליברלית המשפטית, אבל מהרגע שבאתי ואמרתי לחבריי שאני חושב שצריך להחזיר חלק מהכוח לעם ופרסמתי מתווה שהיה מוסכם גם על הימין, מצאתי את עצמי בעימות איתם. הם אומרים לי שנהייתי ימני וביביסט. האם להיות נגד כפייה דתית, בעד זכויות אזרח, לשאוף למצוא פתרון בעניין השטחים זה להיות ימני? בעיניהם, ברגע שאני רוצה להחזיר חלק מהכוח לעם, אני עובר לצד השני. המושגים של שמאל וימין משתנים והופכים מפוליטיים ואידאולוגיים לשבטיים. מה שאנחנו רואים הוא מאבק סוציולוגי על שליטה של קבוצה שרואה בעצמה היורשת החוקית של מפא"י ההיסטורית, הגמוניה שמרגישה שכוחה נשמט. משברים חוקתיים מתרחשים הרבה פעמים ברגע של אובדן ההגמוניה".
כהן־אליה מספר שאחרי הבחירות פגש חברים שמאלנים ששאלו אותו בדאגה: "משה, ייקחו לנו את הבתים?". "זו החרדה מה'בבונים' בימין, וסליחה שאני משתמש במילים האלה, אבל אני חש את הסאבטקסט הזה. בעידן של קיטוב פוליטי אנחנו עושים דה־לגיטימציה מוחלטת למי שנמצא בצד השני של המפה הפוליטית. לאנשים יש חשיבה מוחלטת, בינארית, של שחור לבן, ולכן הם מתנגדים לכל שינוי". הוא סבור שבשמאל מנצלים את המשבר הזה כדי להפיל ממשלה בכל מחיר, וגם באמצעים מפוקפקים מבחינה דמוקרטית".
