נתניהו סימן את השבר באמריקה

נתניהו נאם בקונגרס מול אומה מפולגת וקשר את עתידה של ארה"ב ביחס לישראל. פרשנות

נתניהו בנאום בפני הקונגרס. צילום מסך מתוך יוטיוב

בפעם הרביעית בחייו, בנימין נתניהו נאם בפני שני בתי הקונגרס, עוקף את ווינסטון צ'רצ'יל, שהחזיק יחד איתו את השיא הזה. הייתה זו הנסיעה המדינית הראשונה של נתניהו מאז פרצה המלחמה, ומאז המליץ התובע המיוחד כארים חאן להוציא נגדו צו מעצר על פשעי מלחמה. בצל המלחמה והמאמץ להשבת החטופים, כל העיניים היו על מליאת בית הנבחרים.

זהו נאום שונה מאוד מהנאום האחרון, לפני תשע שנים, אם כי הנסיבות אינן בלתי שונות בעליל. גם אז, איראן דהרה לעבר הפצצה, ושלחה זרועות תמנון לכל רחבי המזרח התיכון. גם אז שלישיית לבנון-עזה-תימן כיכבה. הפעם כוחו של הפרוקסי האיראני נראה היטב, עם מתקפת השבעה באוקטובר והצלחתם של החות'ים לשבש את הסחר העולמי.

נתניהו כהרגלו, נצמד לתבנית הנאום המקובלת שלו, דברי רקע, מהות מקושרת בשורות מחץ, קרשצ'נדו, תיבול נדיב של רטוריקה תנ"כית, יברך האל את אמריקה. אותה תבנית רטורית של פוליטיקאי משנות השבעים, השמונים והתשעים.

העמים דוברי התנ"כית

הבדל אחד בולט בנאום הזה של נתניהו, והוא השימוש בגיבורו האישי, וינסטון צ'רצ'יל. את הערצתו של נתניהו למנהיג הבריטי יודעים כולם, ונתניהו לא מקמץ בנאומים כאלה בשימוש בו. בנאומיו הקודמים בפני הקונגרס, הופיע נתניהו על התקן הצ'רצ'יליאני של "המתריע בשער", האיש שעומד כנגד הזרם וצועק עצור, מתריע בפני הפיוס עם איראן, ואז מפני העסקה. הפעם נתניהו מופיע בכובע צ'רצ'יליאני אחר. לא עוד המתריע בשער, עכשיו הוא בא בכובע של מנהיג הברית המשותפת של "העמים דוברי התנ"כית" כביכול.

כבר בשנות השלושים דיבר צ'רצ'יל על "העמים דוברי האנגלית", ומרגע שהגיע לראשות הממשלה, פעל בכל דרך אפשרית כדי לשזור את בריטניה וארצות הברית יחדיו, לא רק בברית אינטרסים משותפים, אלא בברית תרבות משותפת, שתי אומות אחיות בעלות שפה אחת. הקורא חד העין ב"אפקט צ'רצ'יל" יבחין בכך בקלות. וכפי שצ'רצ'יל פעל כדי לייצר את החיבור הזה בראשם של האמריקנים, כך גם נתניהו, קודם בהצגת התרבות המשותפת, אבל בעיקר דרך האויב המשותף. הוא חתם בציטוט צ'רצ'ילי לחלוטין, "תנו לנו את הכלים ונעשה את העבודה", משווה שוב את ישראל לבריטניה של טרום פרל הארבור, שעומדת כחוד החנית של המערב נגד הברבריות, אך זקוקה נואשות לנשק שאין.

לא פחות חשוב בכובע החדש הזה, הוא הברית הצבאית בין ישראל ואמריקה שנתניהו מעוניין לכונן. "ברית אברהם" בכובע החדש הזה, היא מעין גרסה מזרח תיכונית ל"אמנה האטלנטית" שנחתמה כבדרך אגב בפלסנשיה ביי באוגוסט 1941, והפכה לבסיס של נאט"ו שמונה שנים אחר כך. אחרי שבעה באוקטובר, כמעט עשרה חודשים של ירי מלבנון, ומתקפת טילים חסרת תקדים, נתניהו מבין שהוא לא יכול לחכות, ומכוון להקים ברית אזורית נגד איראן. התקדים קיים – מדינות ערב השונות באזור סייעו אקטיבית ליירט את הטילים מטהרן, הבולטת שבהן היא סעודיה, איתה מתקיימים מגעים כל הזמן על הצטרפות להסכמי אברהם.

ברית צבאית שבה יהיו סעודיה, ארצות הברית וישראל, תהווה כוח נגד לשלוחות האיראניות, ותהפוך את ישראל לשחקן משמעותי עוד יותר באזור. העובדה שכל זה נעשה ללא הפלסטינים, רק מדגיש את חוסר הצורך בהם. אבל הפלסטינים לא נעדרו מן הנאום הזה, ונתניהו חזר בו על המסר הפרגמטי שלו מהשבועות האחרונים: שליטה ללא התיישבות ברצועה, ו"דה-חמאסיזציה" לתושבי הרצועה. בעצם נתניהו מכין את הלבבות דיפלומטית לכך שישראל תחזור לרצועה, ותהפוך אותה למעין שטח B מינוס, תשלוט בה אבל לא תתיישב בה. גם האזכור של "המדינות באזור", רמז עבה של מטיבי לכת לסעודיה או לאיחוד האמירויות, נועד למטרה הזאת.

אבל הדרך לדה-חמאסיזציה עוברת בהכרעת החמאס, ולשם כך ישראל צריכה להילחם בשטח, עם חימושים ונשק שכרגע וושינגטון אינה ממהרת לשלוח. נתניהו יודע שלתקוף את הנשיא בביתו לא יטיב עם האינטרס הישראלי, לכן בחר בניסוח ידידותי, "ענייני", של רק תחשבו כמה מהר ננצח אם החימושים יישלחו. את המסר הזה הוא כמובן תיבל עם ההסבר שישראל חוסכת בכך דם אמריקני, חיילים אמריקנים שמתים הרחק מהבית בשביל שלטון כזה או אחר, הוא דבר שמאז היציאה למלחמה העולמית בטרור, אמריקה אינה מוכנה לו.

 

לפייס את טראמפ

והפנייה הזאת לטראמפ ולהסכמי אברהם אינה מקרית. הנאום הזה היה כלי נוסף ומרכזי, במסע חיזור אינטנסיבי של נתניהו אחרי הנשיא ה-45 של ארצות הברית, ובניסיון להחזיר אפילו באופן חלקי את ארבע השנים הטובות של כהונתו. 45 כועס, פגוע, אחרי ארבע שנים של סופרלטיבים מדיניים מהכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות, וכלה בהכרה בחוקיות ההתנחלויות ממש בסוף ימי הממשל. כשטראמפ טען לזיוף הבחירות, נתניהו תפס מרחק, וטראמפ דאג שהפגיעה תהיה ברורה. בראיון המפורסם לברק רביד, טראמפ פתח הכל, וחתם כמובן ב-"Fuck Him". נתניהו יודע שאם טראמפ ייבחר, ההתנהלות מולו תהיה מורכבת במיוחד, ולכן רוצה לפייס אותו ככל האפשר כבר עכשיו.

נתניהו עשה זאת באמצעות חלוקת שבחים בולטת במיוחד לטראמפ בנאומו, עם ברכות ואיחולי החלמה אחרי ניסיון ההתנקשות, וכמובן, הפיכת הסכמי אברהם לבסיס של המזרח התיכון ביום שאחרי האסלאם הרדיקלי, או לפחות ביידן.

גם רצונה של איראן להתנקש בנשיא לשעבר הוזכר, איתות ברור שעם כל הכעס על נתניהו, פיוס עם איראן יהיה גרוע יותר. מסע החיזור הזה נמשך ביתר שאת, והוא הסיבה שנתניהו יישאר בפלורידה במהלך השבת. לא כדי לחגוג את יום ההולדת של יאיר כפי שנטען, אלא כדי לפייס את טראמפ. הפיוס לטראמפ משמעותי לא פחות, משום שאם יצליח, זאת תהיה הארכה לתמיכה הרפובליקנית בישראל, תמיכה שהולכת ונעלמת, ותעיד על כך היעדרותו הלא פחות חמורה של ג'יי די ואנס מהנאום, איש הדור החדש של הרפובליקנים.

 

אויב משותף

אבל כרגע הרפובליקנים בקונגרס ובממסד עדיין תומכים נלהבים בישראל. מחיאות הכפיים הרבות והעמידה בתור לצילום עם נתניהו יעידו על כך. ואם אי אפשר להתאחד סביב ערכים משותפים, לפחות יש אויב משותף. זה היה נאום דל בעזרים, אבל נתניהו לא היה זקוק להם. העזרים הטובים ביותר היו ממש מחוץ לקפיטול בתחנת הרכבת המפורסמת יוניון סטיישן. המפגינים הפרו-פלסטיניים שנתניהו הזכיר בנאומו, הוכיחו בזמן אמת את מה שאמר.

ממש באותו זמן שנתניהו הזכיר את הנערים חברי אחוות 'פי קאפה פאי' מאוניברסיטת צפון קרוליינה, שמוקדם יותר השנה הגנו על דגל אמריקני מפני מפגינים פרו פלסטינים בתמונה שהפכה לוויראלית, המפגינים ביוניון סטיישן הורידו את דגלי הענק שמחוץ לתחנה, שרפו אותם, והחליפו אותם בדגלי פלסטין. הם השחיתו אנדרטאות והתעמתו עם שוטרים.

הסנאטור טומי טוברוויל, שמשרדו צופה על תחנת הרכבת צילם את המקרה וכתב על כך בטוויטר "מביש לחלוטין". יתר הרפובליקנים והשמרנים מיהרו אחריו, צילמו את העימותים, וגינו בחריפות את שריפת הדגל האמריקני. נתניהו לא היה יכול לבקש הדגמה טובה יותר לטענה שהמפגינים נגד ישראל, כמו איראן המממנת אותם, שונאים את ישראל אבל קודם שונאים את אמריקה. באותו ערב אחרי שהעימותים שכחו, יצא יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון, האיש שיזם את הנאום, ביחד עם מספר חברי קונגרס אחרים, בהם דן קרנשו מטקסס, והניפו דגלים חדשים במתחם התחנה, ונשבעו אמונים.

נתניהו סימן קו ברור בתוך אמריקה. בין השמאל הקיצוני שהופך לאנטי אמריקני ואנטי מערבי, ובין הרוב הדומם. וכשקמאלה האריס, שבחרה להחרים את הנאום יחד עם עוד שורה של דמוקרטים, מגיעה מהצד השמאלי יותר של המפלגה הדמוקרטית, נתניהו גם לקח צד בלתי מדובר בבחירות לנשיאות שיהיו בעוד מאה ימים.

החרם הדמוקרטי אינו מקרי. המפלגה הדמוקרטית של היום היא אינה המפלגה הדמוקרטית של קלינטון, איש הדרך השלישית, נוצרי ליברלי, פרו ישראלי. זאת מפלגתם של המהגרים, של אלו המביטים בזעם לעבר אמריקה. זהו תהליך עומק שלישראל אין דרך להשפיע עליו. אבל גם במפלגה הרפובליקנית התמיכה בישראל אמנם חזקה, אך מתפוררת. תנועת MAGA אוהדת את ישראל, אך פחות בצד הערכי, יותר כאינסטינקט וכאינטרס. הפוקוס האמריקני עובר פנימה, והעניין בישראל פוחת. יש בימין החדש גם כאלה שמתנגדים לישראל לחלוטין, כמו קדנס אוונס, שהפכה מתומכת ישראל לאנטישמית בוטה. במידה רבה, היה זה נאום שלא יחזור על עצמו, אלא אם יקרה משהו דרמטי בשנתיים הקרובות. באנגלית קוראים לזה The Last hurrah, סיבוב הניצחון האחרון של מנהיג מדור ישן, מול דור שהולך ונעלם של מחוקקים אמריקנים ורפובליקנים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *