מעולם לא חבו רבים, כל כך הרבה, למעטים

נאום צ'רצ'יל: השראה היסטורית

ביום ה-20 אוגוסט 1940 במהלך הקרב על בריטניה, שהחל 3 חודשים אחרי שצ'רצ'יל התמנה לראש ממשלה (לידיעת אלו המבקשים כיום להחליף ראש הממשלה על בסיס התקדים דלעיל) ובתום שנה של מה שההיסטוריונים מכנים בשם 'המלחמה המזויפת' (Phony War) בין בריטניה לגרמניה הנאצית, שנשאה בעיקר אופי כלכלי, נשא וינסטון צ'רצ'יל בבית הנבחרים האנגלי את אחד הנאומים שנכנסו לדפי ההיסטוריה. במהלך 50 דקות הוא פיאר והאדיר בין היתר את גבורת 'המעטים'. 3000 טייסי חיל האוויר המלכותי (RAF), שהתאמצו למנוע מחיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) האימתני, להשיג עליונות אווירית, שתאפשר פלישה אמפיבית לאי האנגלי. בנאומו מעורר הנפש ביקש צ'רצ'יל להדוף הצעות, שהעלו חברים בולטים בממשלת האחדות הלאומית שהקים, ובראשם שר החוץ הלורד הליפקס, שר האוצר סר ג'ון סיימון ואחרים, חברי ממשלת 'הפייסנות' של צ'מברליין קודמו, שתבעו ממנו להגיע 'בכל מחיר' להסכם עם היטלר. הסכם שרבים מתושבי הממלכה עדין ייחלו לו, בזמן שבשמיים מעליהם, התנהל מאבק אימים בין הלופטוואפה האימתני לקומץ טייסיהם הנועזים. כשהמורל הלאומי מידרדר ודעת הקהל חצויה, בחר צ'רצ'יל לרומם את נפש האומה ולשבח את טייסיו הגיבורים, שסימנו את הנתיב שבו בריטניה צריכה היתה לצעוד. נתיב שהפך ברור לכל בהמשך, כאשר הגרמנים פתחו ב-'בליץ' על לונדון ויתר הערים הגדולות, בכוונה לשבור את רוח הלחימה של אזרחי הממלכה.

את דברי התודה הנרגשים לטייסי ה-RAF קינח צ'רצ'יל במילים שנכנסו לפנתאון: "…מעולם בהיסטוריה האנושית לא חבו רבים כל כך, חוב גדול כל כך למעטים כל כך…" שווה להיזכר במילים המרוממות הללו כאן ועכשיו, לאחר שנה של לחימה עיקשת מול 7 חזיתות. כאשר פחות מ-1% מאוכלוסיית המדינה, חיילי סדיר ומילואים, לוחמים ותומכי לחימה, מסכנים את חייהם בשדות הקרב של עזה, גבול הלבנון ויהודה ושומרון, מעשה של יום ביומו. זאת בעוד יתר אזרחי המדינה, ממשיכים בשגרת יומם, כאילו מדובר במלחמה בטימבוקטו הרחוקה. על מנת לסבר את האוזן כדי להזכיר, שבמלחמת יום הכיפורים, שאנו מציינים השבוע 51 שנים לפריצתה, ושהייתה המלחמה 'הגדולה' האחרונה שניהלה מדינת ישראל מול 7 מדינות ערב, היו מעורבים במלחמה במישרין או בעקיפין, בהערכה גסה, לא פחות מ- 17% מאוכלוסיית הגברים היהודית במדינה. מה שאומר, שבמהלך הלחימה העצימה ופרק ההתשה שהתנהל עוד שבעה חודשים לאחריה, מעטים היו הבתים בישראל שלא הוציאו מתוכם לפחות לובש מדים אחד.

הדאגה ל-450,000 גברים לובשי מדים, מתוך אוכלוסייה שאז מנתה 3.5 מיליון תושבים בלבד, והתוגה על 2700 החללים (כ-8000 במונחי היום) עמדה בראש סדר היום התקשורתי של מדינה, שהייתה שקועה עד צוואר במלחמה. והובילה לכך שבבחירות לכנסת השמינית בדצמבר 73, התייצב הציבור שוב מאחורי מפלגת השילטון, והוביל אותה להישג מרשים של 51 מנדטים, שאפשר לגולדה להרכיב ממשלה חדשה. אותה פירקה באפריל, לנוכח ההחמרה במחלת סרטן הדם שכירסמה בה והודעתה:"…איני מסוגלת לשאת בעול הזה יותר…". למרות שדו"ח הביניים של ועדת אגרנט, חלק שבחים לתפקודה במלחמה, וללא קשר לתנועת המחאה הקטנה שהובילו אז מוטי אשכנזי, מפקד מוצב בודפשט ואסף קדמוני, בעל עיטור הגבורה. שתבעו סבב בחירות נוסף, כתיבת חוקה, ושינויים בשיטת הממשל. דרישות שבהיעדר תמיכה מצד תקשורת מפא"י ששלטה בכיפה וחששה מבחירות נוספות וחילופי שלטון, הסתכמו בכך שמשה דיין ושותפיו למחדל, הפכו ביוני 1974 חברי כנסת מן המניין בממשלתו של רבין. הצד המעניין בתנועת המחאה, היה שחבריה היו כמעט ללא יוצא מן הכלל אנשי מילואים, לוחמים ותומכי לחימה, מכל קצווי הקשת הפוליטית נטולי גוון מפלגתי. רבים מהם לטענת עיתונאי התקופה, עזבו את יחידותיהם בסיני ורמת הגולן, ומיהרו להגיע להפגנות כשהם עדיין לובשי מדים ונושאים נשק.

עיון בעיתוני התקופה, אינו מוצא שום דרישה לשחרורם 'בכל מחיר', של 324 שבויי צה"ל. שהופקרו על ידי הממשלה וצה"ל ביודעין!!! במוצבי התעלה ובחזית רמת הגולן, אחר שבקשתם לסגת סורבה בחלק מן המקרים. רובם נכלאו בבתי הכלא הנוראים, אל–מאזה בסוריה וכלא טורא במצריים. עברו עינויים נוראיים, שלא נודעו כמותם מאז ועד היום הזה! כאשר לכל אזרח ישראלי היה ברור אז, שחוקרי השבויים הסאדיסטים בדמשק וקהיר מתעללים בחיילינו, ושחלק ניכר מהם לא יחזור בחיים (בדיעבד התברר כי היו 84 מקרים כאלה). ועדין, איש לא יצא להפגין לשחרורם, או לתבוע להחזיר את כל סיני או רמת הגולן ללא חוזה שלום. לא משום שהשבויים והנעדרים (גם אז לא היה ברור לאורך תקופה ארוכה מי הוא מה…) היו פחות יקרים להוריהם ובני משפחתם מאלו של היום…אלא משום שכאשר כל המדינה נעמדה אז מתחת לאלונקה, גרם הטבע האנושי, לכך 'שצרת רבים הפכה לחצי נחמה', אם להשען על דברי הרמב"ם. ולכן הם נשכו שפתיים, כוססו ציפורניים והתפללו לטוב.

מלחמת יום הכיפורים: נקודת מפנה

מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה שבה כדברי המשל 'כל בית בישראל שיגר חיל לחזית' ואשר המחאה שליוותה אותה היתה בעליל א-פוליטית. במלחמת שלום הגליל צה"ל גייס 9 אוגדות והפעיל בלבנון, רמת הגולן והשטחים, כ-140,000 חיילים, שהיוו בערך 8% מאוכלוסיית הגברים בישראל. לאחר שפרצה הקימו קציני מילואים, שסרבו להשתתף ב-'מלחמת ברירה' שנועדה כדבריהם: "…לפתור באופן צבאי את הבעיה הפלסטינית…" את תנועת 'יש גבול' הפוליטית שסימנה את העתיד לבא. המאבק הציבורי שניהלו במשותף עם תנועת 'שלום עכשיו' הוותיקה, הגיע לשיאו לאחר טבח סברה ושתילה הוביל להתפטרות מנחם בגין והקמת ממשלת ימין חדשה. ארבע שנים מאוחר יותר נדרשו בסך הכל 2 אוגדות למיגור האינתיפאדה הראשונה. ומספר אוג' כפול, שכלל גיוס לחודשיים של 20,000 חיילי מילואים, כדי להכריע את האינתיפאדה השנייה במבצע 'חומת מגן'. שתי המערכות לוו, כצפוי, במחאות פוליטיות של אנשי שמאל, רובם המוחלט אזרחים, שראו בהן תוצאה בלתי נמנעת של ה-'כיבוש'. אם לסכם את הנקודה, ככל שהשתתפות הציבור הישראלי בהגנה בפועל על המדינה הלכה וקטנה – התעצמה מעורבותו במחאות פוליטיות, שלבשו יותר ויותר אופי אזרחי.

השינוי בתפיסת השירות הצבאי

הרעיון שהגה רא"ל אהוד ברק להפוך את צה"ל לצבא קטן וחכם, אשר צבר תנופה תחת ידיהם של יורשיו בדגש על בני גנץ וגדי אייזנקוט, רופף עוד יותר את קשריו של צה"ל עם החברה הישראלית. עניין שמצא את ביטויו בפטור מגיוס של קרוב ל-25% מהמלש"בים (שאינם חרדים!) שלא גילו מוטיבציה מיוחדת לשרת בצה"ל. ובשחרורם לצמיתות של אחיהם ואחיותיהם שסיימו שירות חובה, אך מצאו שאין יחידות מילואים שיקלטו אותם.

מעקב אחר הנתונים מעלה שבמהלך 25 השנים האחרונות הצטמצם סד"כ המילואים הכולל של צה"ל, לכמעט רבע מהפוטנציאל המאריכי שלו. במקביל, וכפי שטוען הסוציולוג פרופסור יגיל לוי, החלו תקני הלוחמים ותומכי הלחימה בסדיר ומילואים, מאוישים בעיקר בתושבי הפריפריה. מלש"בים שהשכלתם וכישוריהם לא אפשרו להם להיקלט ביחידות הטכנולוגיות של חיילות המודיעין והתקשוב, כאחיהם במדינת תל אביב. העתקת הדגש משירות קרבי של פראיירים, לשירות משתלם ב-8200, היה חלק מתהליך עמוק של ערעור האידאלים הציוניים, שהעביר את הדגש מ-'אחריי לצנחנים', לקריירה אישית, הגשמה עצמית והצטיינות פרטית.

הזלזול בערך השירות וההתנדבות, הגיע בעיקר מן האליטות החברתיות והתרבותיות, שהזדהו עם רעיונות השמאל הפרוגרסיבי במערב, ומאוכלוסיות מבוססות וחזקות של המעמד הבינוני החילוני. שפרנסו תעשיית פטורים משירות סדיר ומילואים, שגלגלה לפי הפרסומים בעיתונות, מאות מיליוני שקלים. במקביל לכך הוצפה במת התרבות בכמות בלתי נתפסת של סרטים, מחזות, ספרים, שהציגו את צה"ל כארגון מבורדק, ואת חיילי צה"ל בשטחים כקלגסים, המשמשים ממשלות ימין חשוכות. צה"ל המאוים נאלץ לאפשר קיום 'ימי הורים' במחנותיו, ולהיות קשוב לנזיפותיה של הפרשנית הצבאית כרמלה מנשה, 'האמא של החיילים', שזכתה לכל פרס אפשרי, על דיווחיה הדרמטיים, אודות חיילים שלא קיבלו מילקי לארוחת בוקר. רגישות הציבור לתנאי השירות של החיילים ולאג'נדות חברתיות שקידמו עמותות המגזר השלישי, עלתה ככל שפחתה המוטיבציה לשרת. מכאן ואילך היתה זו משימת חייו של כל פרשן צבאי המכבד את עצמו, לפרסם כתבות צבע נשכניות בנושא ההדתה ביחידות צה"ל, הדרת נשים מגיבושי סיירות, שירות משותף וכמובן הפנסיות התקציביות. שתפסו את מקומה של ביקורת מחויבת המציאות על התקרנפות המטכ"ל, ניוון צבא היבשה, תיעדוף 'לוחמי הסייבר' ואיבוד רוח הלחימה ודומיהם. כאשר האלוף יצחק בריק החל משמיע ברבים את ביקורתו החריפה על כשירותו הלקויה של צבא היבשה, התגייסו הכתבים הצבאיים כמעט ללא יוצא מן הכלל, בהמרצת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, להציגו כהלום קרב הזקוק לטיפול פסיכולוגי.

יש מתקפה על ישראל, אתם מתייצבים?
רון שרף מ״אחים לנשק״: אני לא מתייצב!
יולי 2023 pic.twitter.com/0fcBfTtq9k

— נזקי המחאה (@NizkeyHamehaa) May 9, 2024

האיום של 'אחים לנשק', אלה שהמדינה סיפקה להם את הנשק שיאפשר להם להגן על קיומה, לא להתייצב ביום פקודה, היווה מעין מראה סוציולוגית ששיקפה מזה ומזה, את תחושת העוצמה שחשו אותם מתי מעט, שהתנדבו לשאת בנטל, ואת האגוצנטריות וחוסר האחריות שלהם ביחס לשליחות שקיבלו על עצמם. הפילוסוף היהודי קרל פופר טען שכדי לבסס את הטענה ש'לברבורים יש צבע לבן' צריך להתבונן בו זמנית על כל הברבורים בעולם. אבל כדי להפריך את הטענה די לגלות ברבור שחור אחד – משימה הרבה יותר פשוטה לביצוע. באנלוגיה לנושא הדיון הנוכחי, לפיו קיים יחס ישר, בין נשיאה בנטל הבטחון – לסולידריות חברתית, ערבות הדדית, ונכונות הציבור הישראלי לחשוק שפתיים; המחיש האיום יוצא הדופן הזה בסרבנות, כי ככל שהצבא 'הקטן והחכם' – הפסיק בהדרגה להיות צבא (כל) העם, התעררה גם מחויבותו לייעודו, לשמש מקל חובלין בידי הדרג המדיני. לתוך הסדקים שנוצרו החלו להסתנן אג'נדות פוליטיות, תרבותיות, חברתיות, אמוניות, מגדריות ואתיות, שביקשו להסיט את צבא ההגנה לישראל, ממטרת העל שלו, ההגנה על העם והמדינה לטובת מטרותיהן הן.

הטבח ביישובי העוטף, ופינוי תושבי הצפון מחשש לאירוע דומה גם שם, יצרו תחושה של איום קיומי שהוביל לכך ששלוש מאות אלפי אנשי מילואים, שרבים מהם לא עשו מילואים מזה שנים, ולקח שבועות על מנת להחזיר אותם לכשירות, התיצבו ביחידותיהם מתוך תחושת שליחות אמיתית. אלא שכאשר הוסר האיום המיידי בדרום, והמלחמה בצפון החלה לובשת דפוס של מלחמת התשה, נעלם ה-'ביחד ננצח' המעודד, והפסיק להיות נוכח בציבוריות הישראלית. תרמה לכך פרישתם התמוהה מממשלת האחדות, של שני הרמטכ"לים לשעבר, גנץ ואייזנקוט. במקביל החלו משפחות החטופים בסיוע אנשי יח"צ מיומנים לתפוס ובענק! את הייצוג העקרי ברשתות התקשורת, דוחקים לשוליים, את אלו המסכנים את חייהם מבחירה, על מנת להציל את החטופים האומללים. נתן שרנסקי, אסיר ציון ששרד 9 שנות עבודת פרך נוראה בגולג בהרי אורל ובטטרסן, טען בראיון (שערוץ 11 כינה 'מטלטל'), שבמלחמה הקיומית הזו לכל אחד יש תפקיד, בכלל זה למי שיושב בשבי ולבני משפחתו. ספק אם התקשורת וחלק מיושבי הקרנות, שהפכו את המאבק לשחרור החטופים למטרת המלחמה היחידה, הפנימו את אמירתו. ומכל מקום שיחות עם לוחמים, ביניהם קציני מילואים בדרגי מ"מ ומ"פ, שנקראו שוב ושוב למילואים, העלו שהם מרגישים, שהתקשורת הממוסדת לגווניה נזכרת בהם רק כאשר מופיע – ה'הותר לפרסום' הנורא.

משהו קצת השתנה מאז שצה"ל עבר להתקפה בצפון. תשומת הלב התקשורתית והציבורית החלה מופנית שוב ללוחמים. חשוב להמשיך בכך, ולתת להם ולבני משפחותיהם התומכים בהם מיקרופון, במה ומסך שיהדהדו את פעלם יוצא הדופן. בלי קשר להעדפות פוליטיות, לשאלה איזו ממשלה היינו רוצים לראות כאן, ואיך צריך לסיים את המלחמה לדעתנו. אסור לנו לשכוח לרגע שהם באמת מעטים, מעטים מדי, מתי מעט מתוכינו. ושאנו הרבים, החיים את השיגרה, חבים להם ולבני משפחותיהם, כמו גם למעסיקיהם הפטריוטיים, חוב שלעולם לא נוכל כנראה לפרוע. משום שאין שום דרך לפצות אנשים, נשים וטף המקבלים בהכנעה בלתי נתפסת את האפשרות, שיקרה להם הנורא מכל. אבל לפחות נוכל לומר להם תודה מעומק הלב, כמו שצ'רצ'יל עשה בשעתו לקומץ טייסיו הגיבורים.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בין זרועית בצה"ל.