גבולות הגנה ועומק אסטרטגי

מקץ ההיסטוריה לאוסלו

בשנת 1989, לקראת התפרקותו של הגוש הסובייטי, פרסם פרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה את מאמרו "קץ ההיסטוריה?". לפי מאמרו זה הסכסוכים בין מדינות בעולם יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים. בעקבות המאמר הזה, השתרשה התפיסה בקרב המדינאים ואנשי הצבא ברבות ממדינות העולם, כי בזמנים המודרניים לא יהיו יותר מלחמות גדולות. בשל כך, ראשי מדינות רבות הגיעו למסקנה כי לא יהיה צורך יותר בגיוס חובה של הצעירים ואת צבא העם ההמוני יחליף צבא מקצועי, הקטן והחכם. עם העימותים קטנים, בעיקר עם הארגונים הטרוריסטיים השונים, יצטרכו להתמודד יחידות של הכוחות המיוחדים.

חסידי גישה זו נאחזו בתפיסתם והתעלמו ממלחמות עקובות מדם, אשר המשיכו להתפרץ במקומות השונים של כדור הארץ, בהם נהרגו מאות אלפי בני אדם ועשרות מיליונים הפכו לפליטים ולעקורים מביתם.

לפי נתוני הנציבות לענייני פליטים של האו"ם, בשנים 1995-2012 מספרם של פליטים ושל העקורים מביתם ברחבי העולם בעקבות מלחמות, סכסוכים אלימים והרדיפות הפוליטיות, האתניות והדתיות עמד על הממוצע של 40 מיליון נפש בשנה. לפי אותו המקור, נכון לסוף שנת 2022, מספרם של הפליטים והעקורים מביתם הגיע ל-108.4 מיליון בני אדם.

לאחר מתקפת הטילים מעיראק על ישראל במלחמת המפרץ הראשונה השתרשה אצל חלק מראשי מערכת הביטחון והפוליטיקאים הדעה שהעומק האסטרטגי של שטח המדינה וגבולות בני הגנה כבר לא רלוונטיים יותר. הגרסה הישראלית של "קץ ההיסטוריה" מצאה את ביטויה בחזון של שמעון פרס על "מזרח התיכון חדש" המבוסס על הסכמי אוסלו שיביאו להשלמה בין הערבים ויהודים ולשיתוף פעולה לטובת השגשוג של כלל המדינות האזור. לדעתם של חסידי הקונספציה הזאת, את עתיד קיומה של מדינת היהודים מבטיחים הסכמי אוסלו והם חשובים הרבה יותר לביטחונה של ישראל מאשר העומק האסטרטגי של המדינה וגבולות הביטחון שלה.

בצעד אווילי שקשה למצוא לו תקדים בהיסטוריה, ממשלת רבין-פרס הצילה את יאסר ערפאת ומחבליו מהתפרקות המדינית והצבאית הסופית של אש"ף בגלות טוניס, לשם הם גורשו מלבנון בשנים 1984-1982, אחרי שגורשו לפני כן גם מירדן בשנת 1970.

ברדיפתם אחרי "שלום עכשיו", בהגיון המזכיר את מדיניותו של נוויל צ'מברליין, הם הביאו את מחבלי ערפאת לתוך תוכה של ארץ ישראל ובכך העניקו להם את הניצחון שעליו הם אפילו לא יכלו לחלום. במעשה זה פרס ורבין יחד עם תומכיהם עוררו מחדש את תקוותם של ראשי ארגון לשחרור פלסטין שניתן להמשיך במימוש תוכנית השלבים של ערפאת לחיסולה של מדינה היהודית.

למדיניות של ממשלת רבין-פרס שהובילה להסכמי אוסלו אפשר לשייך את דבריו של וינסטון צ'רצ'יל שנאמרו לנוויל צ'מברליין לאחר שהלה חתם על הסכם מינכן עם גרמניה הנאצית: "ניתנה לך הבחירה בין חרפה לבין מלחמה. בחרת בחרפה ותקבל גם את המלחמה".

לקחי העבר – מהכרעה להרתעה

תפיסת הביטחון של בן גוריון התמקדה בהכרעת כוחות האויב תוך העברת הלוחמה לשטחו, הוחלפה בקונספציה של יצירת הרתעת תוך הכלת וספיגת התקפות האויב. לדבריו של אחד מחסידי התפיסה הזאת, האלוף במיל' עמוס ידלין: "לא ההכרעה, אלא ההרתעה, היא זו שהכרחית וחשובה יותר מבעבר".

המדיניות החדשה הזאת, אשר אומצה על ידי ראש הממשלה אהוד ברק, הובילה לנסיגת צה"ל מאזור הביטחון בדרום הלבנון בשנת 2000. בעקבות צעד זה התחזק הארגון השיעי הטרוריסטי חיזבאללה, אשר זכה למעמד מוביל בציבוריות הערבית כארגון שהביס את צה"ל והכריח אותו לסגת מלבנון בבושת פנים. הצלחתו של חיזבאללה עודדה את ערפאת לפתוח באינתיפאדה השנייה בה נהרגו 1,107 ישראלים, מתוכם 730 אזרחים ו-327 אנשי כוחות הביטחון, ועוד 8,022 בני אדם נפצעו.

מדיניות ההרתעה של ישראל כלפי חיזבאללה אפשרה לארגון השיעי לבנות צבא של ממש, אשר הפך לאיום אסטרטגי על קיומה של המדינה היהודית. מלחמת לבנון השנייה הראתה עד כמה הקונספציה הביטחונית החדשה של צה"ל מתבססת יותר על משאלות הלב של חסידיה מאשר על המציאות המתהווה בחיים הראליים. במלחמה זו נהרגו 44 אזרחים ו-121 חיילים ונפצעו 2,000 אזרחים ו-628 חיילים ישראלים.

בשיחתו עם עיתונאי אריק גרינשטיין, אשר התפרסמה באתר "מידה" ב-16 במרץ 2015, אמר פרופסור משה שרון, אחד המומחים והחשובים בארץ בתחום המזרח-התיכון והעולם הערבי והמוסלמי, שהיה יועץ לענייני ערבים לראש הממשלה מנחם בגין: "מלחמת לבנון השנייה הייתה ביזיון. כישלון מוחלט. מדוע? כי חיזבאללה לא הוכרע. אז הרסת את א-דאחייה, אבל זה לא עשה שום דבר. והוא האמור לגבי החמאס – החמאס לא הוכרע. אם הכרעה לא קיימת, אז נוצר מצב של תיקו, והצד השני תמיד יכול לטעון לניצחון ולהגדיל חזרה את כוחו".

פרופסור שרון הבהיר שמבחינת המוסלמים אין דבר כזה הסכם שלום עם האויבים. אם האויב חזק מאוד והם לא יכולים לפגוע בו, אז המוסלמים יהיו מוכנים להסכים על הֻדְנָה, הפסקת לחימה ארוכת טווח. על כן הכרעה ברורה היא מאוד חשובה במלחמה נגדם. גם בזמנים המודרניים , כדבריו של יצחק שמיר: "הים אותו ים, והערבים אותם ערבים". הניסיון ההיסטורי של מדינת ישראל מלמד אותנו כי, למרבה הצער, גם היהודים הם אותם יהודים.

ב-7 באוקטובר 2023 הדהדו דבריו של פרופסור שרון שנאמרו על ידו ב-16 במרץ 2015: "איזה מן דבר זה שמשאיות שלנו מעבירות להם דלק וחומרי בניין? אתה יודע איזו סכנה זו המנהרות האלה? תאר לעצמך שהם כובשים ל-4 שעות את אחד הקיבוצים. איזה נזק תודעתי זה".

הוא טעה. ב-7 באוקטובר 2023 המחבלים כבשו כמעט כל הקיבוצים ובסיסי הצבא בעוטף עזה, ניסו להשתלט על שדרות ואופקים במאמץ לפרוץ לכיוון באר-שבע וחברון, וניסו לנחות בחוף הים של אשקלון. צה"ל, שנחשב בלתי מנוצח, הפך ל'צבא החכם והקטן'. למרות עוצמת חיל האוויר שלו והטכנולוגיות המודיעיניות המתקדמות ביותר בעולם, ועל אף החומה האימתנית והמתוחכמת שנבנתה בגבול עזה בעלות של מיליארדי שקלים, הצבא נתפס בבושת פנים מחרידה.

כשם שהגדיר זאת אלוף (במיל') יעקב עמידרור: "גם אם קו הגבול עצמו אינו רלוונטי בעידן הטילים, ממדי המרחב שמאחורי הגבול הם שיקבעו את יכולתה של המדינה לפזר את כוחותיה ותשתיותיה כדי לצמצם את פגיעותם… כך יגדלו סיכוייה למנוע מלחמה. ולהפך, ככל שהאויב יבחין שקיימת אפשרות מעשית לשתק את יכולת התגובה של ישראל במהלומה הראשונה, כך יגברו הסיכויים שהוא יתפתה להנחית התקפה כזאת".

פרופסור אפרים ענבר והאלוף (במיל') גרשון הכהן כתבו באותו הנושא, כי "גם במציאות של הלוחמה בעידן המודרני אי אפשר לבטל את ערכו ואת חיוניותו של עומק מרחבי כתנאי מכונן לקיום המגננה". הם התריעו כי "גם כיום מתקיימים איומים בפלישה קרקעית (בעיקר מצד יחידות טרור של חיזבאללה מצפון ושל חמאס מדרום), וגם כלפי איום טילים עומק מרחבי קובע את זמן ההתרעה ואת סיכויי היירוט ובנוסף כיום קיימים איומי מתקפה קרקעית".

קביעתם של פרופסור ענבר והאלופים עמידרור והכהן התווספו לדבריו של פרופסור שרון ויחדיו הם הפכו לנבואה שהגשימה את עצמה.

מלחמת רוסיה-אוקראינה הוכיחה את חשיבותו של העומק האסטרטגי ושל גודל האוכלוסייה המתגוררת סמוך לגבול המדינה. היחידות הטריטוריאליות של אוקראינה התבססו על מתנדבים מקרב תושבי היישובים בגבולותיה. יחידות אלה הצילו את מדינתם מתבוסה מוחצת בעקבות התקפת הפתע של הצבא הרוסי. בצפון ובצפון מערב של מדינתם, הם בלמו את התקדמות של הצבא הרוסי, ויחד עם כוחות הצבא האוקראיני הדפו את התוקפן ואילצו אותו לסגת בחזרה לשטח רוסיה.

אך להמחשה נוספת של החשיבות של היחידות הטריטוריאליות לא צריך להרחיק לכת עד לאוקראינה. ניתן לקבוע כי גם אצלנו ב-7 באוקטובר היו אלה חברי כיתות הכוננות מהיישובים הממוקמים באזור עוטף עזה, שיחד עם אנשי המשטרה המקומית והמתנדבים שזרמו לעזרתם מהיישובים המרוחקים יותר, בלמו את פריצה האויב לעומק מדינת ישראל.

הם עשו זאת למרות העובדה שרוב הנשק שהיה להם דרך קבע נלקח מהם לפני כן בהוראת שר הבטחון בני גנץ. בגופם ובנפשם הם החזיקו מעמד ובנשקם האישי הדל הם נתנו לצה"ל מספיק זמן כדי להתאושש, להתארגן ולהפעיל את כוחו נגד המחבלים הפולשים.

למרבה הפרדוקס, גם התארגנות של 24 גדודים של חמאס בחבל עזה הדגימה לנו מה היא היכולת הקרבית של היחידות הטריטוריאליות משלהם. עם כל העוצמה המרשימה והעדיפה של צה"ל, כולל שליטה מוחלטת באוויר, הפעלת כוחות השריון והארטילריה, זמן הלחימה בעזה מתמשך כבר מעל לשנה וייקח עוד זמן רב לדכא את ההתנגדות של חוליות קטנות שלהם גם כאשר הכוחות העיקריים שלהם ישברו לגמרי.

מלחמת גרילה שנתמכת באוכלוסייה המקומית ומקבלת סיוע בנשק ותחמושת ממדינות השכנות שונה ממלחמה המתנהלת בין כוחות הצבא הסדירים. כזכור, בשנת 1967 כדי להביס שלושת צבאות ערביות לקח לצה"ל שישה ימים בלבד ובמלחמת יום הכיפורים צבאות מצרים וסוריה הובסו תבוסה מוחלטת תוך 21 יום.

המצב בגבולות ישראל כיום

ביישובים המוגדרים כיישובי אזור קו העימות הדרומי, הממוקמים מסביב לרצועת עזה, וכוללים גם את העיר שדרות, מתגוררים כ-70,000 בני אדם. בהתחשב בכך שאורכו של קו הגבול הוא 59 ק"מ, נקבל כי על כל ק"מ של אורך הגבול מתגוררים בממוצע כ-1,186 תושבים. מבחינה זו, המצב הביטחוני בגבולות עם מצרים ועם ירדן הוא גרוע הרבה יותר.

הגבול המצרי-ישראלי משתרע על 208 ק"מ, ולאורכו עד העיר אילת, יש ארבעה יישובים בלבד, בהם מתגוררים כ-1,700 תושבים: 220 נפש – בכרם שלום, 916 – ביישוב בני נצרים, 303 – בניצני סיני, ו-263 תושבים ביישוב ניצנה. לו מספר הממוצע של תושבים לאורך הגבול עם מצרים היה דומה לזה הקיים לאורך הגבול עם עזה, האוכלוסייה לצידו הייתה מונה כ-250 אלף נפש. לפי הערכות של האתר מדינת ישראל בזמן מלחמה יכולה להעמיד בשדה הקרב כוח צבאי ובו כ-10% מגודל של מהאוכלוסייה שלה. לפי מפתח כזה, האוכלוסייה בת 250 אלף נפש הייתה מהווה בסיס להקמת יחידות צבא טריטוריאליות של כ-25 אלף חייל.

הגבול הירדני-ישראלי הוא הארוך ביותר בין גבולות ישראל והוא משתרע על כ-500 ק"מ. הוא מתחיל במפרץ אילת, עובר דרך הערבה, אזור ים המלח, בקעת הירדן ובקעת בית-שאן, ומסתיים באזור חמת גדר שבדרום-מזרח רמת הגולן.

לאורך קו הגבול הזה יש שתי ערים – בקצה הדרומי אילת, בת 53,590 תושבים, ובקצה הצפוני נמצאת העיר בית שאן, בת 19,238 תושבים. דרומית לבית שאן, ב-25 ישובים של המועצה האזורית עמק המעיינות מתגוררים 15,252 תושבים. ב-21 יישובים יהודיים של במועצה האזורית ערבות הירדן גרים 6,678 תושבים. עוד 1,420 תושבים מתגוררים במועצה המקומית מעלה אפרים וב-6 יישובים של המועצה האזורית מגילות גרים 2,205 תושבים.

במידה ונחסיר מספרם של תושבי בית שאן, באזור המשתרע מבית שאן ועד צפון ים המלח, לאורך 104 ק"מ של קו הגבול עם ירדן, מתגוררים כ-25,560 יהודים.

בדרום בקעת הירדן מתגוררים כ-47,200 ערבים, מתוכם 23,220 תושבים בעיר יריחו ועוד כ-15,000 תושבים ב-6 כפרים הערביים הממוקמים מצפון ליריחו.

לאורכו כ-175 ק"מ של אזור הערבה ממוקמים 24 יישובים ובהם 10,635 תושבים. מתוכם – 5 יישובים של המועצה האזורית תמר ובהם 1,626 תושבים, 7 יישובים במועצה האזורית ערבה התיכונה ובהם 4,073 תושבים, ו-12 יישובים במועצה אזורית חבל אילות ובהם 4,936 תושבים.

מכאן משתמע כי ללא שתי הערים, בית שאן ואילת, לכל אורכו של הגבול עם ירדן המשתרע על 500 ק"מ מתגוררים 36,190 תושבים יהודים בלבד. לו מספר הממוצע של תושבים לאורך הגבול הזה היה דומה לזה הקיים לארך הגבול עם עזה, האוכלוסייה לצידו הייתה מונה כ-600 אלף נפש. האוכלוסייה בגודל כזה הייתה מהווה בסיס להקמת יחידות צבא טריטוריאליות של כ-60 אלף חייל לפחות.

היקף האוכלוסייה הקיים כעת לאורך הגבול עם ממלכת ירדן, ועוד יותר לאורך הגבול עם מצרים, יוצרים סכנה ממשית לריבונותה של ישראל, לא רק באזורים הצמודים לגבול, אלא, בהתחשב במותניים הצרים שלה, גם על רוב שטחה של המדינה.

במחצית הראשונה של שנות ה-50 של המאה הקודמת, רצו אמריקאים ובריטים לחזק את ההשפעה שלהם על הגוש של מדינות ערב במזרח התיכון תוך שהוא יפנה כנגד ברה"מ ובני בריתה. במסגרת המאמצים המדיניים שלהם בנושא זה גבשו ארה"ב ובריטניה בשנת 1955 תוכנית לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי תחת הכותרת "Operation Alpha". לפי תוכנית זו הוצעה להעביר את הנגב הישראלי לריבונות ירדן ומצרים. בנוסף לכך, ישראל הייתה צריכה להסכים גם לקליטת 75 אלף פליטים ערבים בשטחה. לישראל הובטח שתמורת הסכמתה לתוכנית זו יחתם בינה לבין הערבים הסכם על אי-התקפה. אך מצרים דרשה שהנגב כולו, כולל העיר באר שבע, יועבר אליה והדרישה הזאת התנגשה עם רצונותיה של ירדן.

עם זאת, המדיניות של ישראל ביחס לנגב נקבעה עוד בשנת 1937 בטרם קמה המדינה היהודית. כדבריו של דוד בן גוריון: "אם לא נעמוד על הנגב, לא תעמוד תל אביב." בסיכומו של הדבר ישראל ומצרים דחו בתוקף לממש את התוכנית אנגלו-אמריקאית זו.

תוך כדי כך, בעקבות השתלטות המצרית על תעלת סואץ, השתנו הכוונות המדיניות של הבריטים. הם והצרפתים נזקקו לעזרת ישראל, אותה מצדה הטרידו התקפות בלתי פוסקות של המחבלים שחדרו מחבל עזה שהיה בשליטה המצרית. כך נוצר שיתוף פעולה מתוך תיאום האינטרסים של שלושת המדינות נגד מצרים שהובילו למבצע סיני בשנת 1956.

נוצר מצב פרדוקסלי: ארה"ב, בשאיפתה להחליף את הבריטים כגורם משפיע במזרח התיכון, חברה לברה"מ שביקשה אף היא דריסת רגל באזור. שתי המעצמות לחצו על הבריטים והצרפתים להסיג את כוחותיהם מאזור תעלת סואץ ועל כוחותיה של ישראל לסגת מסיני. עבר זמן מה, וראשי ארה"ב הודו שעשו טעות כאשר הכריחו את ישראל לסגת גם מסיני, וגם מחבל עזה, שלא היה בריבונות של מצרים, אלא שטח שנכבש על ידה בשנת 1948 במלחמה נגד ישראל. מי שהשיג את מלוא ההשפעה המדינית ביחסים עם מצרים ועם מדינות ערב האחרות הייתה ברה"מ. כל השאר הפך להיסטוריה.

הפתרון המוצע – פיתוח תשתיות והתיישבות

את הבעיה של שמירה על הריבונות הישראלית במחוז הדרום שלה ניתן לפתור באותה דרך בה הבטיחה ארה"ב את ריבונותה על שטחה הנרחב כאשר הוקמו קווי מסילת הברזל הטרנס-אמריקנית שחיברו בין החוף המזרחי לחוף המערבי שלה.

עלות פריסת מסילות הרכבת מאזורי הספר למרכז הארץ נמוכה משמעותית מההשקעה האמריקאית בחיבור החופים המזרחי והמערבי. למרות זאת, השפעתן על פיתוח דרום ישראל עשויה להיות דרמטית אף יותר מהשפעת הרכבת הטרנס-אמריקאית על כלכלת ארה"ב.

תנופת הפיתוח של המדינה היהודית תהיה גדולה עוד יותר במידה ויבוצע הפרויקט להנחת קווי הרכבת הטרנס-ערבית-ישראלית שתחבר את הודו לחוף הים התיכון ולאירופה דרך בית שאן לחיפה ודרך אילת לאשדוד.

מלבד ההשפעה על הפיתוח הכלכלי של המדינה בכלל ועל האזורים הסמוכים לגבולות ירדן ומצרים ועל השטח שביניהם בפרט, להתפתחות כזו תהיה השפעה ממדרגה ראשונה גם על ביטחון המדינה. אוכלוסייה של חצי מיליון איש בכל אחד מאזורי הגבול הללו עשויה ליצור את הבסיס להקמת לפחות שתי גייסות טריטוריאליות בנות 50,000 חיילים כל אחת. עצם קיומן של שתי גייסות כאלה היה מרתיע את השכנים של ישראל מהרפתקאות מיותרות ועושות אותן לחסרות סיכוי. הרי, כמו שאמר פרופסור מורגנטאו, מאזן האימה הוא אחד הגורמים ההכרחיים לשמירה על שלום בר קיימה בין המדינות.

המאמר פורסם לראשונה בשפה הרוסית באתר Kontinent Media Group ב-6 במרץ 2024