לשבור את מעגל הסבבים

כדי להימנע מסבב נוסף בצפון, על ישראל לנטוש את אשליית ההרתעה המוגבלת ולהשיב את השליטה בשטח כמפתח להכרעה. השאלה היא לא 'האם', אלא 'מתי'

לוחמי צה"ל בלבנון. צילום: דובר צה"ל

מדינת ישראל, מיום היווסדה ועד היום, ביססה את אסטרטגית הביטחון הלאומית שלה על הפורמולה המוכרת של "הרתעה, התרעה, הכרעה".

האסטרטגיה הזאת חטפה בעשרות שנים האחרונות שתי מכות שכמעט הכריעו אותה. על שתי המכות האלו, רבים וטובים דיברו, כתבו, התריעו ועוד.

המכה הראשונה הייתה ויתור עליה לטובת תפיסה של הסכמים מדיניים המבוססים על רצון הטוב של הצדדים. אפשר לקרוא לתפיסה החדשה הזאת: תפיסת אוסלו. לפי התפיסה הזאת, האינטרסים הכלכליים, הרצון לחיות בטוב, ינצחו את רצון האויב לנצח אותנו. כמו שהסביר לכל קציני חטיבת המילואים שלי, אחד האלופים של צה"ל לפני כמה שנים בהתייחס למצב בעזה: מחבל שיש לו בית יפה, אישה נאה, ובכלל חיים טובים לא יסכן כל זה בשביל להרוג כמה יהודים (אוי, כמה טעה אותו אלוף!)

המכה השנייה הייתה בעת הוספת רכיב ה"הגנה" כמרכיב רביעי על שאר המרכיבים של תורת הביטחון הלאומי של ישראל (הרתעה, התראה והכרעה). כמו שהסביר זאת יפה ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, מרכיב ההגנה בעצם לא רק יתווסף אלא פשוט גרע מהמרכיבים האחרים. הגנה זאת גדר החכם המונע מנהרות מסביב לעזה, הגדר המונע הסתננויות בגבול המצרי, הגדר על הקו הכחול, כיפת ברזל, חץ, קלע דוד ועוד.

העניין פשוט: עצם קיום מערכת הגנה גורמת באופן טבעי להרגשה של חוסר הצורך במרכיבים האחרים של אסטרטגית הביטחון. אם מדינת ישראל מונעת מן האויב, באמצעות גדר חכמה, לעבור את הגבול משמע שאין צורך לפגוע ברצונו לתקוף, אין צורך להביא מודיעין ואין צורך להכריע אותו. זה *בדיוק* הפח שבו נפלנו ב-7 באוקטובר. לא הסתמכות יתר לא על הטכנולוגיה, אלא הסתמכות יתר על מרכיב ההגנה.

כהערת אגב אציין כי בעיניי המונח הסתמכות יתר על טכנולוגיה הוא מגוחך. הרי בכל מקרה אנחנו מסמכים בעיניים סגורות על הטכנולוגיה. מה הוא הנשק המ-4 שלי, עם הכוונת האופטית שלו, הסמן לייזר שלו ועוד אם לא טכנולוגיה? בוודאי שאני סומך עליו ב-200 אחוז ויציאתי לקרב לוקח את קיומו ותפעולו הטוב כדבר שהוא ודאי.

אך אם נחזור לאסטרטגיית ההרתעה, ההתרעה וההכרעה, מקורה הייתה הבנה נכונה של המרחב בידי שניים מהמייסדים של מדינת ישראל (לצד הרצל ואז ויצמן אשר התעסקו במעשה המדיני) אשר עיצבו את הביטחון הלאומי שלה: ז'בוטינסקי עם המונח קיר הברזל, ובן גוריון עם אימוץ אסטרטגיית קיר הברזל בפועל במלחמת הקוממיות ואילך.

הם הבינו שהשלום עם הערבים, המסרבים לעצם קיומנו פה, לא יעבור דרך הכיס או דרך פיסות נייר אלא אך ורק דרך הבנתם שמדינת ישראל מוקפת "קיר ברזל" בלתי עביר המונע מהם כל תקווה לניצחון. או כמילות השיר אשר חזר לאופנה: "לא תנצחו אותי".

עם הזמן נוכחנו לדעת שאת ההבנה הזאת יש לחדש מדי פעם. אסטרטגית הרתעה, התרעה והכרעה אינה קו לינארי אלא מעגל. מקור רתיעת האויב לתקוף אותנו הוא הכרעה קודמת שלו או של חברו, ומקור יכולת ההכרעה נמצא ביכולת לדעת מספיק זמן מראש על כוונתו לפעול נגדנו. במילים אחרות, האויב יפחד לתקוף אותנו (הרתעה) כי הוא ראה מה קרה בפעם הקודמת שהוא ניסה (הכרעה). הכרעה הקודמת יכולה הייתה להיות מול אותו אויב או מול אויב אחר אשר משמש דוגמא.

בשנים האחרונות וגם כיום, ישראל ניצבת אפוא מול בעיה חדשה והיא ארגוני טרור לא מדינתיים – חמאס וחיזבאללה – אשר כביכול אינם ניתנים להכרעה. עצם ההישרדות שלהם היא ניצחון מבחינתם והזמנה לסבב נוסף. מאז הנסיגה מהרצועה ב-2005 ועד היום, כל סבב לחימה אשר החליש את חמאס הוכרז בפיו כניצחון. כך גם מלחמת לבנון השנייה הוכרזה כניצחון על ידי החיזבאללה.

שאלת הכרעת חמאס וחיזבאללה היא כפולה: איך מכריעים את הארגונים האלו ספציפית, ואיך מכריעים בצורה כזאת שתתריע מיצירת חיקויים. וכמו השאלה גם התשובה היא כפולה.

שאלת ההכרעה אינה שאלת ההכרעה בעיני המכריע אלא אך ורק בעיני המוכרע. הצהרות על ניצחון לא כל כך עוזרים אם האויב לא מרגיש מנוצח ולכן לא פועל כמנוצח אלא חוזר לעוד סיבוב של מלחמה והרס. ההיסטוריה והשטח – מספיק להקשיב לערבים ולהאמין להם – מלמדים אותנו שהערבים מרגישים מנוצחים אך ורק כאשר הם מאבדים שטח. הם מנצחים כשהם לוקחים שטח וישראל נסוגה.

כך, מתוך מלחמות ישראל, רק שניים נתפסים כהפסד אצל הערבים: הנכבה, האסון בו איבדו חלקים רחבים וגורשו ברבבות במלחמת העצמאות שלנו והנכסה, הנסיגה, ההפסד שבו איבדו הערבים את רמת הגולן, הסיני, רצועת עזה וכל יהודה, שומרון ובקעת הירדן המערבי ב-1967. לעומת מלחמות אלו, הן הנסיגה מלבנון ב-2000 והן הנסיגה מעזה ב-2005, נתפסות כניצחונות בעיני חיזבאללה וחמאס.

מאז 1967, וביתר שאת מאז תהליך אוסלו, לקיחת שטח, כיבוש, הפכה בעיני רבים בציבוריות הישראלית למושג שאסור להתקרב אליו. אך מה לעשות שבעיני רוב האנושות, אם לא כולה, היום ולאורך ההיסטוריה, ניצחונות והפסדים נמדדים בשטח. בכך הערבים אינם שונים משאר העולם. הישראלים האלרגים למושג כיבוש הם היוצאים מן הכלל ויהיה מאוד חבל שהאלרגיה הזאת תגרום לאי הכרעה במלחמה שבה אנו נמצאים זה כבר שנה בעוד רק לקיחת שטח תרתיע בעתיד גורמים אחרים לחזור על השיטות והפעולות של ארגונים אלו.

אך, כאמור נשארת השאלה של הכרעת הארגונים עצמם. הרי, הישרדותם הנה ניצחונם. הם לא ארגונים מדינתיים אלא ארגונים אידיאולוגיים דתיים המתבססים על האוכלוסייה המאמינה באידיאולוגיה הזאת ללא שטח מוגדר. הארגונים האלו קמו לפני הנסיגות כך שכנראה לקיחת שטח כשלעצמה לא תכריע אותם.

לכן, וזאת הטענה המרכזית שלי, במקרים של החיזבאללה ושל החמאס אין הכרעה ללא חיסול. כל עוד יהיה לחמאס ולחיזבאללה שטח אשר הוא שולט בו עם אוכלוסייה אוהדת אשר משמשת הן כמגן אנושי והן כעורף לוגיסטי המלחמה תימשך.

בדרום, חמאס במצור בזכות שליטתנו על מרחב ציר פילדלפי. רק נוכחות החטופים מונע מישראל ניצחון שלם וחיסול החמאס הינו יעד מוגדר של המלחמה. אך הצפון מדאיג. צה"ל פועל כרגע אך ורק בקרבת הגבול והורס את התשתיות אשר היו מאפשרות פלישה קרקעית בדומה ל-7 באוקטובר. צה"ל גם פגע קשות בארגון בתחומים אחרים. כל מטכ"ל חיזבאללה חוסל וחלק גדול במערך הרקטי הושמד. אך הארגון לא חוסל, העורף התומך המקומי שלו בבקעה עדיין קיים, הוא עדיין טפיל על הרפובליקה הלבנונית והעורף הלוגיסטי שלו מאיראן ועד לבנון ביבשה או באוויר עדיין קיים. מבצע "חיצי צפון" מדוברר על ידי צה"ל כמוגבל בהיקפו, עם תמרון אך ורק בקרבת הגבול באזורים השולטים על שטחי מדינת ישראל ובהתאם למטרה מוגדרת על ידי הדרג המדיני: חזרת תושבי הצפון לבתיהם.

בעוד שבוע, חודש או חודשיים, צה"ל יסיים את המשימה. הפסקת אש תיכנס לתוקף ושום דבר לא ימנע מתושבי שלומי או מטולה לחזור הביתה. חיזבאללה יתחיל מייד בחימוש והתעצמות מחדש, הפעם תוך כדי למידה והשתפרות מול המערך המודיעיני ומתמרן של צה"ל. יעברו כמה שנים ונחזור לאותו איום, אולי מוגבר, שהיה קיים לנו בצפון לפני המלחמה. בהסתפקם ביעד מדיני מוגבל ובתמרון קרקעי מוגבל, צה"ל והדרג המדיני הופכים את החזית הצפונית ל"סבב" כמו סבבי הלחימה שהכרנו בעזה בין 2006 ל-2023 ומזמינים עוד ועוד סבבים, הרג והרס בחזית הצפונית. כאילו לא למדנו כלום מעזה.

את חיזבאללה אפשר לחסל. חיזבאללה הינו טפיל על לבנון המורכבת מהרבה תתי קבוצות שחלקם לא אוהדים אותו במיוחד. הארגון נתפס כמי שהביא ללבנון צרות של אחרים, va-t-en-guerre, ביטוי גנאי בצרפתית נגד מי שפתרונו לכל בעיה הינה לצאת למלחמה. אם הארגון גם ייחלש באופן משמעותי, דבר שכבר אנחנו עושים, וגם ייתפס כמפסיד, זאת אומרת כזה אשר באשמתו לבנון איבדה חלק משטחה בכיבוש ישראלי, גורמים לבנונים יוכלו להתגבר עליו וכן לחסל אותו.

ישראל יכולה, על ידי כיבוש שטח לבנוני עד הליטני, לגרום לחיסול החיזבאללה ולביטול כל איום מצפון. לאחר מכן, דרום לבנון יוכל לשמש כקלף מיקוח בתהליך שלום עם לבנון ויוכל לחזור ללבנון במקרה של חתימת הסכם שלום, שבשונה מהסכמים עם ירדן ומצרים ולאור תרכובת העדות הקיימות שם אפשר לדמיין חוזה "חם" בדומה להסכמי אברהם. לא מזמן במאי לבנוני בשם יוסף ח'ורי דיבר על pax israeliana (שלום ישראלי – משחק מילים על גבי השלום הרומאי). ואם לא נגיע לשם, ובכן, הליטני הינו גם גבולה הגיאוגרפי הצפוני של ארץ ישראל וגם מכשול טבעי לביטחון ישראל.

אין ספק, במיוחד באווירה תקשורתית המעודדת התקפלות בכל תחנת עצירה אפשרית מאז אוקטובר 2023, הלחץ הצודק של פליטים בתוך ארצם, ומול המחיר הגבוהה בחיי הלוחמים שכל יום לחימה גובה הפתרון הקל ביותר יהיה להשיג את המטרות המיידיות של התמרון הקרקעי, להשיג הפסקת אש ולחזור מהר למצב של שקט. אך לטווח ארוך, ולמניעת עוד פינויים, נרצחים והרוגים בעתיד אל לנו להסתפק בפחות מיצירת מצב אסטרטגי חדש בגבול הצפון על ידי קביעת יעדים ברורים של כיבוש צפון ארץ ישראל עד הליטני וחיסול החיזבאללה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. חוזה ״חם״?!
    הכותב נותן הרבה אמון בעם שבמשך עשרות שנים העלים עין מארגוני טרור שהתפתחו בשטחו ונזכר לגנות אותם(אך לא לגבות זאת במעשים כגון הכנסת צבא לבנון למלחמה) רק כשזה לא השתלם לו.
    קשה לי להאמין לרוב הפלגים שם שהם באמת לא מעוניינים להיות אויבינו. זו פשוט נראית כמו העמדת פנים כדי לחמוק מתשלום מחיר על מה שהם תמכו בו בשתיקה.
    ואותו דבר נכון לעזתים.
    הסכמי אברהם עבדו כי בצד השני היו ממשלים שכבר הוכיחו רצון לחיות בסובלנות. הסכם אוסלו התבסס על הנחה נאיבית שיש רצון בצד השני אבל הרוב שם פשוט דומם.

    1. אם לא ירצו שלום, פשוט נשמור את דרום לבנון לעצמנו.
      ככה פשוט.
      נ.

  2. לא הבנתי את על ידי כיבוש האזור על הליטאני אתה מחסל את חיזבאללה הם ישארו מצפון לו

  3. תיקון: לא הבנתי איך על ידי כיבןש דרום לבנון עד הלטאני אתה מחסל את חיזבאללה, הם עלולים להשאר מצפון לו

  4. תיקון: לא הבנתי איך על ידי כיבוש דרום לבנון עד הליטאני, אתה מחסל את חיזבאללה הם עלולים להשאר מצפון לו

  5. אלוף דיבר על עצמו, לא על האויב. קיבוצניק לא יכול להיות קצין בכיר טוב. נשאוה צה"ל וצבא רוסי.
    בצה"ל קצינים זוטרים לרוב טובים יותר וקצינים בכירים הרבה יותר גרועים מצבא רוסי. אני מכיר את החומר מיד 1.
    לגבי הגנה. ישראל משקיעה מאת מאוד בהגנה. הגנה זה תותחנים, חיל ההנדסה מפציצים בחיל האויר.
    אתה מתבלבל עם בט"ש. צה"ל משקיע בבט"ש. גם חץ זה בט"ש.
    איך אני מכיר את צבא הרוסי? למדתי בבית ספר עם ילדי גנרלים. ליד כול בסיס גדול היו מגורי אנשי קבע.
    הרי רק בצה"ל קצין יכול לגור שעתיים נסיעה מבסיס. בכיתה היו ילדי יהודי עיר וילדי של אנשי קבע. היו גם יהודים בני אנשי קבע. כל ילדי קצינים למדו שחמט. שחמט עד היום זה תנאי להיכנס לאקדמיה צבאית ברוסיה. זה מסנן אנשי IQ נמוך. בצה"ל אין מסננת IQ. רואים את זה בטלוויזיה.
    מאוד מקווה שרמטק"ל הבא יהיה מזן אחר יתחיל לבות צבא אמיתי.