השכפ״צ מלא חורים: הכשלון המהדהד של המשפטיזציה בצה״ל

הסלוגן ״בגץ שכפצ״ שהופץ בזמן המאבק על הרפורמה המשפטית כבר מוכר לכולם, והטענה כאילו בית המשפט העליון הוא זה שמגן עלינו מפני תביעות בבית הדין הבינלאומי בהאג תפסה חלק מרכזי בשיח.

אולם מה שלא מוכר לציבור הרחב הוא זרוע נוספת של ה׳שכפ״צ׳ הזה. מדובר בגוף פנים צבאי שמקיים ״בדיקות״ ו״חקירות״ – שלא במסגרת הליכים פליליים ושלא בכפוף לשרשרת הפיקוד. הגוף הזה, שבעצם קיומו מערער על האחריות והאמינות הפיקודית של קציני צה״ל, מחזיק כיום גם ביכולות איסוף מידע עצמאיות ופועל למעשה כסוג של גוף ביון פנימי בתוך הצבא שנועד לאסוף חומרים על פעילות לוחמי צה״ל, והכל במאמץ חסר הסיכוי לרצות את הגופים הבינלאומיים וארגוני השמאל בישראל.

מדובר בענף מערכה מדינית ותחקור מטכ״לי, הפועלת תחת המכללות הצבאיות. גוף שפועל באופן יזום לאסוף מידע ולהוביל חקירות במקרים של חשש לביצוע פשעי מלחמה על ידי חיילי צה״ל. שום דבר מהאמור בשורות להלן אינו סודי, והוא מתבסס למעשה על מאמרים פומביים שפרסמו ראשי המערך הזה בביטאונים רשמיים של הצבא. היות והנושא אינו מוכר לקורא הממוצע, חשוב לרכז פה את המידע ולהמחיש את גודל הפארסה המסוכנת שצמחה בתוככי הצבא עצמו.

גוף זה הוקם בעקבות לקחים של מערכת הביטחון מאז ההתמודדויות הראשונות של צה״ל מול החמאס בעזה אחרי ההתנתקות. והוא ממחיש כיצד המערכה המשפטית שמנהל החמאס באמצעות שותפיו בעולם וארגוני זכויות אדם ישראליים הפכה יעילה וקטלנית.

מאז ההתנתקות מרצועת עזה פעולות צה״ל באזור לוו בגלי הדף משפטיים. אחרי כל מבצע ישראל נאלצה להתמודד מול וועדות חקירה בינלאומיות (דו״ח גולדסטון היה הראשון שבהן), תביעות בערכאות בינלאומיות, הצבעות באו״ם ומה לא.

התגובה בישראל הייתה הגנתית. במקום לדחות בשאת נפש את ההתערבות הזרה בענייניה ולשלול את הלגיטימציה של הגופים הבינלאומיים המפעילים סטנדרטים כפולים, בחרה ישראל בדרך אחרת. היא החלה בתהליך איטי אך עקבי להפנים את הביקורת ולהתאים את המערכת לאורה.

אחד השלבים הדרמטיים בהתפתחות הזו היה וועדת טירקל שהוקמה אחרי פרשת המרמרה, והמליצה להקים גוף חדש לבדיקת תלונות, שאינו חלק משרשרת הפיקוד הצה״לית. הגוף הזה נועד להוכיח לעולם שצה״ל בודק ברצינות תלונות נגדו, תוך שהוא מאמץ את אחת הביקורות הקטלניות ביותר נגד צה״ל – שאין לתת אמון במפקדי וקציני הצבא שיבדקו בעצמם כשלים אתיים במלחמה.

כך כותבים רפאל בן-ארי וחגי רוטשטיין, מייסדי ענף התחקור המט״כלי, במאמר שפורסם ב׳מערכות׳.

״נגד השימוש בתחקיר המבצעי הושמעו ביקורות רבות. בין היתר, נטען כי התחקיר אינו מביא לחקר האמת בשל הנטייה של החיילים שלא למסור בתחקיר דברים שעלולים להביא להעמדה לדין של חבריהם או להכתים את יחידתם; האופן שבו נערך התחקיר עלול להביא, מבלי משים, לתיאום עדויות או לשיבושה של חקירה עתידית״.

בשל הטענות הללו, שמשום מה איש בצה״ל גם לא מנסה לערער אחריהן, הקימו גוף חיצוני ו״עצמאי״ שיחקור ויבדוק את חיילי צה״ל, כאשר עקרון האחריות הפיקודית והאמון במפקדים הושלך בקלות לפח.

על פי ההפניה במאמר, הביקורות ש״הושמעו״ בנושא האמינות של מפקדי צה״ל, מקורן בנייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ללמדכם מה מקורות ההשראה של אנשי המנגנון הזה ואת מי הם מנסים לרצות.

בשנות פעילותו בחן הגוף הזה מאות אירועים בפילוח הבא: בעקבות מערכת "צוק איתן" בחן המנגנון כ־500 אירועים; במסגרת אירועי "שומרי הסף" (הפגנות השיבה על גדר גבול עזה) נבדקו כ־250 אירועים; בעקבות מבצע "שומר החומות" נבחנים כ־125 אירועים; ובעקבות מבצע "עלות השחר" נבחנים 25 אירועים. הנתונים נכונים לינואר 2023 ואינם כוללים את פעילות הענף במלחמה הנוכחית.

התוצאות מדברות בעד עצמן

המוטיבציה של המערכת ברורה: להינצל מאימת בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, גוף שישראל שוללת באופן עקרוני את סמכותו ואינה שותפה לייסודו.

וכך, גופים בינלאומיים, ארגוני שמאל ואחרים הפועלים לסיוע לארגוני הטרור מצאו את הבטן הרכה של ישראל: מערכת המשפט שלה. הם יוצרים ״נורמות״ ו״ציפיות״ שונות מהצבא שממהר ל״הפעיל מנגנוני בדיקה וחקירה״ משלו כדי לשכנע את כל העולם שאכן גם אצלנו הופנם ״הצורך באכיפת שלטון החוק בקרב המסגרות הצבאיות״. זו המוטיבציה של המערכת.

עכשיו, שימו לב לדבר הבא. בית הדין הפלילי בהאג פועל על פי ״עקרון המשלימות הלאומית״ שפירושו כי במקום שבו המדינה חוקרת פשעי מלחמה בעצמה אין לו סמכות להתערב. ועל כן ישראל צריכה למסד גופי בדיקה וחקירה עצמאיים שיהיו אמינים בעיני הערכאות הבינלאומיות שמבקרות אותה. וכך הם כותבים:

״נתח משמעותי מהמערכה המדינית־משפטית המתנהלת נגד ישראל בהקשרים הנזכרים, לרבות במסגרת ה־ICC, מתמקד באופן שבו ממשלת ישראל מיישמת את החובה לבדוק ולחקור אם במהלך סבבי הלחימה המבצעיים בוצעו הפרות של הדין הבין־לאומי, והאם היא פועלת באופן נאות למיצוי הדין עם המפירים״.

עד כאן טוב ויפה, אלא שהעקרון הזה מייצר תחרות חדשה בין צה״ל ומערכת המשפט הישראלית לבין ארגוני השמאל וגופים אחרים המסייעים לטרור. הארגונים מסוגם של בצלם, שוברים שתיקה, גישה וכדומה, פועלים מזה כ-20 שנה להוכיח שישראל לא בודקת כהלכה הפרות זכויות אדם. ובצה״ל כמו בצה״ל פועלים ב״מגננה טכנולוגית״. מקימים עוד גופי בדיקה, מוסרים בידם סמכויות וכלים; פותחים בעוד חקירות, בדיקות ו״איסוף עובדות״, הכל כדי להוכיח למי שצריך שאנחנו עומדים בעקרון המשלימות של האג. כך יוצא שבכל שלב במעלה הדרך ארגוני השמאל מגבירים את הלחץ, וצה״ל מצידו מאמץ את הביקורת ומחזק את מנגנוני החקירה שלו. את המחיר משלמים הלוחמים בשטח. ולזה הם קוראים ״שכפ״צ״.

כך האחריות עוברת ממפקדי צה״ל, שבמקום לקחת אחריות פיקודית גם על הנושא הזה, מוצאים את עצמם בדילמת ״הלשנה״ לגופים חיצוניים מול לוחמיהם; וגורמים שאינם פיקודיים לוקחים אחריות על בירור עובדות, איסוף מידע ועריכת בדיקות אל מול לוחמים שאינם פקודיהם.

האם זה עובד?

אז הוקם גוף חקירות פנימי, נפגע האמון בשרשת הפיקוד, הוקרב התחקיר המבצעי, צה״ל עשה את כל הדברים האלה כדי להתגונן מפני האג. אבל השאלה החשובה היא: האם זה עובד?

וכאן יש בעיה. כל פעולה שצה״ל יעשה להרחיב, לבסס ולהגביר את הבדיקות והחקירות ה״עצמאיות״ שלו לא ירצה את ארגוני השמאל שרוצים ברעתו. מבחינתם אין הבדל בין מג״ד המפקד על פעולה שבה חיילים ביצעו מעשים בעייתיים, לבין מג״ד לשעבר שמונה כ״חוקר עצמאי״ לבדוק את הדברים. כולם הם חיילים בצה״ל וכולם אחראים ואשמים ב״פשעי מלחמה״.

כך למשל כותבים ב׳יש דין׳ בדוח שיצא לאחרונה:

״הנתונים שהוצגו פה מעלים חשד כבד שלמעשה תפקידה המרכזי של מערכת אכיפת החוק הצבאית ובפרט של מנגנון הבירור המטכ"לי היא שימור מראית עין של מערכת מתפקדת לצורך התחמקות מחקירה ראויה של חשדות לפשעי מלחמה. אותה מראית העין משמשת את ישראל כדי לטעון נגד התערבותם של מנגנוני משפט בינלאומיים כדי להדוף ביקורת חיצונית״.

אין כמעט דבר שניתן לעשות כדי לרצות את ארגוני השמאל הישראליים ושותפיהם הפלסטינים, שהלחץ שהם מפעילים על הערכאות הבינלאומיות גובר ללא הרף. למרות זאת, ראשי הענף, בן-ארי ורוטשטיין, דווקא גאים בתוצאות:

״ללא ספק, המוכנות לתחקור תוך כדי המערכה מאפשרת, בין היתר, את ביסוס הלגיטימציה המבצעית ואת קידומה, ותורמת למיקסום יכולות הפעלת האש האפקטיבית של הגורמים המבצעיים״.

כראייה לכך הם מביאים שתי ראיות – האחת שבג״צ דחה לאחרונה עתירות בנושא הזה תוך שהוא מציין לטובה את מנגנוני האכיפה הפנימיים של צה״ל; והשניה – החשובה יותר – הם דבריה של תובעת בית הדין הפלילי הבין־לאומי לשעבר, פאטו בנסודה, שציינה השנתי שלה לשנת 2018 שהבדיקות של ישראל מספקות אותה:

״בכל הנוגע לעבירות שבוצעו על ידי לוחמי צה״ל המידע שברשותנו מלמד כי כל האירועים הרלוונטיים נחקרו ברמה הלאומית בתוך מערכת החוק של הצבא״.

בכך היא לכאורה מקבלת את עמדת המערכת שביצוע חקירות ביעילות ובתקיפות מונעת התערבות חיצונית.

אולם שימו לב להתפתחות הבאה. פטו בנסודה, שהיללה את מנגנון הבדיקה של ישראל בשנת 2018, הודיעה בשנת 2021 על פתיחה בחקירה נגד ישראל: "השתכנעתי כי בוצעו או מבוצעים פשעי מלחמה בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה", היא כתבה והשיקה את ה״תיק הפלסטיני״ בבית הדין, שמאז הפך לאיום אסטרטגי של ישראל. השכפ״צ המהולל של מערכת המשפט נכשל במבחן העיקרי שלו.

אולם זה לא הכל. מאז נפתחה החקירה נרשמה מגמה מדאיגה נוספת, כך כותבים בן-ארי ורוטשטיין במאמר אחר, הפעם בהערת שוליים (מס׳ 4):

״כיום, ובעיקר מאז נפתחה החקירה ב"תיק הפלסטיני" ב־ICC, ניכרת מגמה ברורה של ירידה בהגשת פניות ותלונות לגורמי צה"ל על אודות אירועים, וזאת ככל הנראה מתוך הרצון שלא לעודד בדיקות וחקירות, באופן שיאפשר לבסס את הטענה מול גורמי הקהילה הבין־לאומית, ש"ישראל אינה חוקרת ובודקת כראוי" לכאורה, ושלא לתרום בפועל לביצוע חקירות ובדיקות אלה״.

הבנתם את זה? מהרגע שנפתחה החקירה הפלסטינים הפסיקו להתלונן בפני צה״ל וגופי החקירה שלו והם פונים ישירות לבית הדין בהאג. והם עושים זאת בכוונה כדי לקעקע את טענותיה של ישראל לבדיקה עצמאית של פשעים ותלונות. כך, בפעם הבאה שהנושא יעלה לדיון יעמדו בפני התובעים בהאג רשימות ארוכות של מקרים שישראל בכלל לא בדקה, וממילא ייקבע שהיא אינה עומדת בעקרון המשלימות. שח מט.

הונאה, תחבולה, יוזמה ויצירתיות – עקרונות המלחמה הישנים הופעלו כלפינו גם בשירה המשפטית והמערכת הישראלית נפלה בפח עד תום. היא תומרנה לשטח השמדה וחשפה את עצמה לאש צולבת.

בכך נסגר המעגל שהובילו הפלסטינים מאז עופרת יצוקה: הצפת המערכת בתלונות הובילה את צה״ל לאמץ את הנורמות המעוותות והמוטות של הארגונים הבינלאומיים וארגוני השמאל הישראליים; הוקמו גופי חקירה, וועדות עצמאיות והוצרו צעדיהם של לוחמי צה״ל – במקרים רבות תוך סיכון חייהם. אבל אז, כאשר השאלה הגדולה עמדה למבחן ומגיע הרגע של מערכת החוק לפרוע את השטר ולהוכיח לעולם כולו שישראל עומדת בעקרון המשלימות – זה פשוט כבר לא מעניין איש. הפלסטינים הולכים ישירות להאג, ואנחנו תקועים פה עם לוחמים במעצר ועם שכפ״צ מלא חורים.